סליחה, האיש ששוכב איתי הוא לא פחות מבעלך

ביום בו גיליתי שהאדם עליו סמכתי כמעט כמו על עצמי, ניצל את אמוני והפך אותו לקרקע פורייה לבגידה, הרגשתי מטומטמת, אבל יותר מכל - חשתי שהחיים סוגרים עלי, שאני מצטמקת ונמחצת. איבדתי לגמרי עניין באנשים, ישבתי שעות לבד ובכיתי עלי ועליו ושוב עלי.

עוד בנושא:

גברים בוגדים יותר או שהם רק נתפסים יותר?

לא הרגשתי שאני בוגד. הייתי בעל ואבא טוב

בגדת בחברה שלך? אני אומרת, לספר לה הכול

זה היה הכאב הכי מוחשי שחוויתי עד אז, כאב שלא אפשר לי הפוגה ולא יכולתי להיחלץ ממנו, וגם כשכבר ממש רציתי הוא לא התחשב. במשך כמעט חודשיים דיממתי את הלב החוצה, עד שלא נשאר כלום ובניתי לעצמי לב חדש.

מאז גדלתי ושכחתי, פיתחתי מנגנוני הגנה וחוש לסימני אזהרה, אבל גם רגישות גבוהה לכאבם של נבגדים, כי אני יודעת איך זה מרגיש, ולא, אחרי בגידה כבר לא תחזור לעולם להיות האדם שהיית.

זוועה פוטוגנית

את מאיה פגשתי בבית קפה מקומי. הופתעתי לגלות אשה יפה בצורה קיצונית, עד שמצאתי עצמי בוהה בה באופן מביך. היא סיפרה שהיא לא יודעת מה לעשות, היא מרגישה מחורבן ואין לה פתרון. לאחרונה היא סוחבת מועקה שרק הולכת וגדלה, והיא פשוט מוכרחה להוציא אותה החוצה, לספר את האמת שלה.

אני חייבת לומר שבדרך כלל אנשים שמגיעים אלי נוטים להיות דרמטיים. אחרי הכל, הם מתארים לי רגשות אותם אני הופכת למילים כתובות, ובמילים, כידוע, אנשים לא חוסכים.

גם הפעם הדרמה לא איחרה להגיע: "אני שוכבת כבר חודשיים עם בעלה של החברה הכי טובה שלי", מאיה ירתה פתאום, בלי שום התראה. "אני לא מסוגלת להמשיך עם השקרים, אני עייפה ופוחדת וזקוקה לפורקן".

ההקשבה לסיפור של מאיה קצת הזכירה לי תאונת דרכים, כשאני מהצד, בוהה במראות הזוועה למרות שאני יודעת שהם ישאירו בי סיוטים, אך בכל זאת מביטה, מקשיבה ולא מסוגלת להוריד מהם כמו גם ממנה, את העינים. וכך הלך מכתבה של מאיה:

מלחמות לא קורות בקיץ. בגידות כן

"'שום דבר טוב לא קורה בקיץ', את זוכרת כמה היינו משננות זו לזו את המשפט הזה? בתיכון, בצבא, באוניברסיטה. היינו מאוהבות ברעיון שבעונה שבה אנשים מזיעים את עצמם לדעת, לא יכול להיוולד שום דבר טוב, והנה הקיץ הגיע ובמקום לנבול אני רק הולכת ופורחת, והכל בלי נשימה.

"ולא באתי לבקש סליחה, כי אין מחילות על מה שעשיתי לך, אבל מה בעצם עשיתי לך? בא אצלי איש שהבל הפה שלו מילא אותי בהתרגשות כמו ההתאהבויות האלה, שידענו בצבא. בא אצלי איש שהזכיר לי שאני בן אדם ובעיקר אשה, והאיש הזה, שגנב איתי רגעים, האיש שלא בחר בי ולא בחרתי בו, הוא האיש שאת קוראת לו בעלי.

"אני כותבת לך ומחכה לו שיתקשר או ישלח סמס, כותבת לך ומתגעגעת לשיחות הארוכות שלנו, כותבת לך ומנסה להסביר לעצמי איך כל זה קרה. אני כותבת וכועסת עליך, עלי ועליו, כועסת כל כך על כל השנים שהתבזבזו, את מבינה, כועסת עליו על שבחר בי רק לפרקים ורק לקצת, כועסת עלי על שהסתפקתי בשיירים, בשאריות מהאהבה שהיא שלך.

"ואולי זה כל מה שמגיע לי בכלל, שאריות משלך, כי את, אהובתי, חכמה וברורה, נהדרת ושנונה, ואילו אני מפוזרת על פני מיליארד רבדים, משתקמת ומתרסקת, מתאהבת ונסוגה, חוזרת ומחלימה. אולי אני אפיזודה, וככה גם תקראי לי מולו אחרי שתקראי את המכתב, ואולי תקראי את המכתב ותשלחי אותו אלי, תקראי לו חלאה ולי זונה, ושום דבר כבר לא יתקיים.

"האיש הזה שישן איתך בלילות - את עוד רוצה אותו? את בכלל אוהבת אותו? את חושבת שתתני לו את כל מה שאני רוצה ויכולה לתת? אמרי לי, האם את שלמה איתו? כן, אני עוד כותבת לך כמו לחברה הכי טובה שלי, ויודעת שאני כותבת לשלושתנו את הלוויה, אך אני לא יכולה יותר לשמור בבטן, לא יכולה לצרוח את האמת עמוק פנימה לתוכי, הגיע הזמן לשחרר אותה החוצה.

להיות מישהי אחרת

"ואני רוצה שתדעי שאף פעם לא הייתה לי כוונה רעה, את פשוט היית זו שכל החיים רציתי להיות היא. הלוואי שהייתי יכולה להתנצל ובאמת לומר סליחה, הלוואי שהייתי יכולה לחזור בזמן ולבטל את כל מה שקרה, אבל אני לא יכולה וגם לא באמת רוצה.

כן רציתי להגיד לך תודה על שהיית בחיים שלי מאז שאני זוכרת את עצמי, תודה שלימדת אותי ששום דבר טוב לא קורה בקיץ, שהחום שורף לאנשים את העור ואת הנשמה".

קשה לי להגיד שהבנתי את מאיה, אני אפילו לא יודעת איך הרגשתי כשכתבתי את המכתב הזה, וכמה דמעות משלי הכתימו את הדף שלה, אני רק יודעת להגיד שהמילים האלה הסבירו לי שאהבה או התאהבות הם לא עניין רציונאלי, שאין בהם חוקים, שאהבה כמו דת, בסך הכל בוחרת ומגדירה אותך.

אהבתם את הכתבה? ספרו לנו בפייסבוק של ערוץ יחסים

שחר הדר כותבת מכתבי אהבה, נאומים ומסרים אישיים לפרנסתה, ובעלת "טקסטורה - מילים של אהבה"