מטשטש גבולות
מהילדות בקיבוץ ועד לקארנגי הול בניו-יורק, נדב לב כבר לא צריך הגדרות
נדב לב הוא גיטריסט מחונן ומלחין שהופיע בארה"ב, ישראל ואירופה. אחרי שבע שנים כאן, ניו-יורק היא כבר בית שני עבורו, אבל הבית הראשון היה ונשאר בקיבוץ.
איך התחיל החינוך המוזיקלי שלך?
"גדלתי בקיבוץ נחשון. אבא שלי, חבר הקיבוץ ומוזיקאי, נהג לשיר עם כל מיני מקהלות בעולם. כשהייתי בן שש הוא נסע להופיע עם מקהלה בגרמניה ושאל אותי מה אני רוצה משם. אני לא יודע למה, אבל במקום להגיד רובה, שזה מה שאהבתי בזמנו, ביקשתי מפוחית. לימדתי את עצמי לנגן עליה, וזהו, בגיל 6 כבר הייתי בעניין. עם הגיטרה התחלתי קצת מאוחר יותר, בכיתה ב'. בית הספר של הקיבוץ שכר מורה למוזיקה בשם אהרוני בן-ארי, הגיטריסט של להקת הג'אז-רוק 'צליל'. כששמעתי אותו מנגן בגיטרה, התהפנטתי. בסוף השנה הוא ניגש להורים שלי ואמר: 'לילד שלכם יש שמיעה. הוא מוכשר. הוא צריך להתחיל ללמוד כלי'. תביני, באותה תקופה בקיבוץ, דברים היו מאד מובנים: כלי אפשר היה להתחיל ללמוד בכיתה ד', ה', בטח לא בכיתה ב'. אבל אני הייתי מוכן, בשל ובעניין. ההורים שלי היו צריכים לעשות מלחמה קטנה, לנענע קצת את אמות הסיפין, עד שחברי הקיבוץ נכנעו והרשו לי ללכת ולהתאמן אחה"צ בבית הילדים על גיטרה של אחד הילדים המבוגרים יותר. קצת מוזר לראות ילד בכיתה ג' שדבוק לגיטרה... אני חושב שזה קשור לילדות בקיבוץ, ללגדול במקום כל כך קטן ומוגדר. היה לי מאד חשוב למצוא בתוך זה דרך להתבטא באופן אישי וייחודי לי".
מה הביא אותך מישראל לניו-יורק?
"למדתי מוזיקה בתיכון 'תלמה ילין' בתל-אביב, ובצבא שירתתי בתזמורת חיל האויר בתל-אביב. עשיתי תואר ראשון באקדמית רובין בת"א לצד תואר בפילוסופיה באוניברסיטת ת"א. נקשרתי מאד לחיים בת"א ונשארתי גם קשור לקיבוץ. לא חשבתי אי פעם שאעזוב את ישראל, ובטח לא שאחיה בניו-יורק. התכוונתי רק ללמוד בחו"ל לתואר שני. הכיוון שלי היה אירופה, שם הלימודים הרבה יותר זולים, אבל התקבלתי למנהטן סקול אוף מיוזיק, ובמנהטן המנחה שלי עתיד היה להיות דייויד סטארובין, גיטריסט קלאסי מהמוכרים בעולם. לעובדה האטרקטיבית הזו הצטרפו גם מילגה שקיבלתי מבית הספר ועוד מילגה נדיבה שקיבלתי מקרן תרבות אמריקה-ישראל, שבלעדיה לא הייתי יכול להתקיים פה. בסוף כל החיצים הצביעו לכיוון ניו-יורק.
"שכר הלימוד מומן לי מהמילגות, אבל אני כאמור קיבוצניק, אין לי כסף מהבית. כדי לעמוד על הרגליים, עבדתי כאן בחצי השנה הראשונה שלי בביטחון באל על. עם הזמן מצאתי דרכים יצירתיות לעבוד בתחום של המוזיקה: שיעורים פרטיים, גיגים, הופעות... תקופה קצרה אפילו ניגנתי בטקסים של כנסיות קתולית".
מה נקודות הציון החשובות בקריירה שלך?
"ב-2008 הייתה לי הופעת בכורה בקארנגי הול וקיבלתי עליה ביקורות טובות, וזה היה רגע משמעותי. הופעתי בהרבה מאד מקומות מוכרים, בלינקולן סנטר בניו-יורק, באירועים דיפלומטים בוושינגטון, באל.איי, מיאמי, כמובן בישראל, אבל הדבר המשמעותי עבורי הוא לא אירוע יחיד, אלא התהליך בו מגוון הדברים שאני עושה הולך ומתרחב, הולך מתפתח. הייתה תקופה בה היה לי חשוב להישאר אך ורק בתחום המוזיקה הקלאסית העכשווית. מה זה אומר? המוזיקה האקדמית, 'התרבות הגבוהה', כביכול, לצורך ההגדרה, מוזיקה שאינה שייכת לעולם של השוק. היום אני יותר חופשי עם זה, פחות חרד להגדרה של עצמי. אצלי בחיים, וגם בארה"ב בכלל, הגבולות בין מוזיקה 'קלאסית' למוזיקה 'קלה' מיטשטשים. זה עלול להוליד סוג של פופוליזם, אבל לעיתים קרובות זה מוליד תפישה חדשה ומפתיעה של מה המוזיקה יכולה להיות".
מה היו הרגעים הכי קשים שלך כאן?
"אני עדיין רואה את עצמי כישראלי. אני מרגיש מאד קשור לארץ וגם נוסע לשם הרבה. הרגעים הקשים הם סביב הדילמה המתמדת הזו, אם כאן או שם. מצד אחד הקריירה שלי זורמת כאן טוב. אני מבסוט. אני גר במקום מגניב והחיים שלי לא רעים. אבל באיזשהו מובן עמוק ושורשי יותר, משהו מהחיים שלי נשאר מחובר שם. לפעמים כשאני חוזר מביקור בישראל לניו-יורק, בהתחלה אני לא מבין: מה זה כל האנשים האלה, כל הריצה המטורפת הזו, איך אני יכול לחיות בתוך הטירוף הזה?"
מה היה הרגע הכי מאושר כאן?
"יש את הרגעים האלה, שבהם העוצמה הזו של ניו-יורק לא מוחצת אותך אלא מרימה אותך למעלה. כאילו אני חי במין מיכל שלתוכו מתרכזים הטוב של הטוב – כולם, כל מה שטוב באירופה בסופו של דבר מגיע הנה. והמגוון הזה של האנשים, והאפשרויות, והדברים וההופעות, ופתאום אתה פוגש מישהו או מקבל איזה טלפון שפותח לך את העולם, וזה קורה הרבה. כמו שהיא יכולה להיות מתישה, העיר יכולה להיות מרוממת. כשאתה בתוך הזרימה שלה ופשוט רוכב על הגל העצום הזה, זה משהו מאד עוצמתי".
