פצע פעור: הזמן יעשה קלוז'ר עם האקס?

כבר מספר שנים שאני רודפת אחרי האקס המרושע שלי בניסיון לקלוז'ר. אחת לשנה בערך אני נזכרת בו ומציעה להיפגש, תוך שאני מפנטזת על סיום שמח לקשר הכי עצוב שהיה לי בחיי.

עוד בנושא:

פרידה: כולנו מחפשים את הקלוז'ר המושלם

היה לי קלוז'ר. חשוב לגמור את זה יפה

האקס המיתולוגי והפצצה המתקתקת

בפנטזיה שלי הוא מסביר לי למה בתחילת הקשר שלנו הוא ניהל רומן ענף וסודי בהחלט עם ידידה טובה שלו. הוא ממשיך ומגלה לי למה הוא אמר לי פעם אחת שהוא מפחד להיות איתי כי אני פשרה בעיניו, וגם למה למרות כל זה הוא עדיין המשיך להגיד לי שהוא מתגעגע אלי וצריך אותי בחייו, גם כשנסעתי עד הקצה השני של העולם במטרה לברוח ממנו.

אל תקרא לי פשרה

אבל ההסברים שלו הם רק האמצעי. גולת הכותרת של הפנטזיה היא כמובן, הרגשת ההקלה והסליחה שעולות בי. העובדה שאני מצליחה לא לנטור לו טינה ולהמשיך בחיי מבלי לפחד עוד. נו, שוין, תמיד ידעתי שאני אם כל הקלישאות. כנראה שראיתי סרט בנות אחד יותר מדי, וחלמתי על שיחה אחת שתמגר את כל החששות וסימני השאלה שהקשר הזה טיפח בי. זה עבד בלפחות סרט נוראי אחד שראיתי בהולמרק.

קיוויתי שאצעד לקשר הבא בלי יותר מדי חששות ועם ראש זקוף, תוך שאני משננת 'אני לא פשרה, אני לא פשרה, אני לא פשרה'. כי למרות שאני יודעת פחות או יותר מי אני ומה ערכי, לא קל להישאר יציבה אל מול מילים קשות שמטיח בך אדם בו את כל כך מאוהבת.

פתטית? מאוד, שוגה באשליות? ברור. אבל פגשתי במהלך חיי המון נשים עם אותה פנטזיה ממש: לסגור את הפצע הפעור שלהן באמצעות עימות עם 'ההוא'. הבעיה היא שאת כולן פגשתי במהלך כיתה ח' עד י', בחיי. ולו הייתי פוגשת את אותן בנות היום, סביר להניח שהן לא היו יוזמות מפגש עם נקודה כואבת בעבר, גם לא באיומי אקדח.

כי מתישהו אנחנו מתבגרים או לפחות אמורים להתבגר. אחרי כמה שנים טובות ומבלבלות אנחנו יוצאים אל העולם עם המון תובנות חדשות שרובן נועדו להגן עלינו. בין אם משברון לב, פיטורין מהעבודה, ריבים או שאר חוויות לא כיפיות שהחיים נוטים לזמן לנו. אנחנו לומדים לצפות לפחות, להגן על עצמנו יותר ולסתום את הפה כששום דבר טוב לא יצא מלפתוח אותו.

בינינו, לפעמים זה לא הכי חינני. תמימות, סקרנות, צבעוניות ושאר מתנות הולכות לאיבוד בדרך להיותך אדם בוגר. אבל לפחות אנחנו לא שבריריים כמו פעם ויכולים לעמוד מול הבאסות הקטנות של היומיום, בלי למלא כריות בדמעות לפני השינה. אבל יש בינינו כמה ואני ביניהן, שמסרבים להתבגר ולהניח לחלומות הצבעוניים והמטופשים שלהם להישאר בערמת 'השטויות' שהאמנו בהן כשהיינו קטנים.

לשטוף את תחושת השנאה העצמית

עברתי כמה חוויות ממש לא נעימות בחיי, כמו רובנו. חלקן קשורות באנשים שבטחתי בהם, משפחה, חברים, מקומות עבודה, לימודים, כסף, אבל אף אחת מהן לא הייתה מכאיבה כמו שיברון לב טוב אחד. שנים ניסיתי לרפא אותו במכה אחת ישירה, בגלל שהביטוי 'הזמן מרפא הכל', אף פעם לא תוחם לך את פרק הזמן.

חוץ מזה, "עד החתונה זה יעבור", הוא משפט לא מאוד מעודד. אז ניסיתי ליצור את החוויה המתקנת עם האקס המרושע שלי. אפילו כמה פעמים. אבל זה לא הלך, כל פעם מסיבה אחרת. חוסר זמן, חוסר באומץ, חוסר בקשב מהצד שלו וכנראה גם מהצד שלי.

לאחרונה, לאחר מפגש אקראי, נזכרתי בו שוב. הצעתי שניפגש בקרוב ונעניתי בחיוב. הרגשתי ניצחון קטן. אוטוטו אפגש עם מי שמשקף את כל מה שאני לא אוהבת בעצמי ואולי אצליח לשטוף את עצמי מתחושת האשמה והשנאה העצמית אחת ולתמיד.

זה די קל ודי מתבקש להסיר אחריות למצב שלנו, ולהניח שמישהו אחר יכול לרפא אותנו. אני האחרונה שיכולה להטיף על למה זה לא נכון או לא בריא, וכאמור, בסרטים ממש גרועים עימות חזיתי עם האויב גם עובד באורח פלא.

אבל כל מי שניסה את פתרון הקסמים הזה בעבר, גילה שגם אם יגידו לו מה שירצה לשמוע והוא יחשוב לרגע שזהו, ואיזה יופי שזה היה כל כך קל, יום או יומיים אחר כך אותם החששות יחזרו לכרסם בתוכו שוב, כאילו כלום לא קרה. כי בסופו של דבר, אף אחד לא יכול לייצר בנו תחושות יש מאין אלא לכל היותר לעורר שדים רדומים. ולכן לא אחת שיחה עם הגורם הפוגע יעילה בערך כמו שימוש בפלסטר על נמק ברגל.

הם צדקו, אלה שאמרו שהזמן מרפא הכל. ולמרות שהם אף פעם לא נקבו בפרק זמן מסוים, רוב החבלות הנפשיות שראיתי מעצמי ומאחרים החלימו באופן אורגני תוך יום עד עשר שנים פלוס או מינוס. אבל היי, זו עדיין לא תובנה מנחמת, ועד שלא ימציאו פתרון פלאים של שכחה ממוקדת של קשרים מכאיבים כמו בסרט 'שמש נצחית בראש צלול', נוסיף לחיות לצידם של אנשים כאובים ועצובים שהזמן טרם הספיק לעזור להם.

נחמות זמניות בכפית

בואו נגיד שאם הייתי יודעת שקשר של חצי שנה יצלק אותי לכמה שנים טובות, הייתי מוותרת עליו מראש, ואני מניחה שאני לא לבד בסירה הזו. אבל מילים לחוד ומעשים לחוד. לאחרונה גיליתי שלמרות שכבר חשבתי שאיבדתי אותה סופית, היכולת שלי להתאהב עדיין נמצאת שם. ולכן יש סיכוי לא רע שעוד חצי שנה או פחות אחווה שוב כאב של כמה שנים.

אבל לפני כמה ימים, ארבע ומשהו שנים אחרי הקשר העצוב שלי, ראיתי את האקס המרושע במקרה, ממלצר במסעדה בשכונה. הסתכלתי עליו נוטף זיעה, מתרוצץ, דרוך.

עצרתי להגיד לו שלום ופתאום שמתי לב שאני כבר לא נמסה מהחיבוק, לא מחזיקה את המקום בו הוא נישק אותי תוך שבועה שלא להתקלח לעולם, ובניגוד לעבר, כבר לא בהיתי לתוך עיניו בערגה.

מעבר לזה, לא כעסתי יותר. גם את פגישת האיחוד הזו ביטלתי. סוף-סוף הבנתי שאין מנוס מליצור את הקלוז'ר לבד, בלי שום אקס מרושע שמאכיל אותך נחמות זמניות בכפית.

אהבתם את הכתבה? ספרו לנו בפייסבוק של ערוץ יחסים