כולנו מבינים שאין היגיון בכך שמרבית הציבור יתגייס לצבא, ישרת במילואים ויסכן את חייו בעוד מגזר שלם יהיה פטור ממנו. כולנו מבינים שאין שום היגיון שרוב הציבור יידרש לממן את לימודיו בעוד מגזר שלם יוכל לחבוש את ספסלי הישיבות ועוד לקבל תגמול על כך. כולנו מבינים שזה לא הגיוני שרוב הציבור ייאלץ לפרנס עצמו ולשלם מסים בעוד מגזר שלם יהיה פטור מכך.
העניין הוא שכולנו גם מבינים שפוליטיקה איננה מערכת הגיונית. פוליטיקה היא מערכת של כוח ואינטרסים ומי שמצליח לשחק נכון עם הקלפים יוכל גם לקבוע את חוקי המשחק ואף להביא להישגים עבור ציבור הבוחרים שלו הרבה מעבר ליחס האלקטורלי האמיתי שלהם.
עוד בערוץ הדעות
של ynet:
למה לא הפגנתי עם ה"פראיירים"
/ שאול רוזנפלד
הישראלים החדשים, 2012
/ איציק שמולי
הציבור דורש פתרונות. אמש בהפגנת הפראיירים (צילום: ירון ברנר)
השאלה האמיתית היא עד כמה ניתן למשוך את החבל? כל עוד הציבור החרדי היווה אחוז קטן מהאוכלוסייה, נדמה שהציבור לא הביע נכונות להילחם על הנושא ולפוליטיקאים היה נוח להתעלם מהסוגיה ולשמר את המצב הקיים. אולם, עם הגידול היחסי במגזר החרדי, נוצרת מאסה קריטית שמשקלה הולך וגובר על כתפי מעמד הביניים שמבין שהמצב לא יכול להימשך.
אם הקיץ שעבר לימד אותנו שהציבור בישראל אכן התעורר, הרי שההפגנה למען השוויון בנטל סימלה את השלב השני והקריטי במאבק הציבורי: היכולת של מעמד הביניים לשים את האצבע על מקורות הבעיה ולהילחם עבור המדינה שלו. עד כה, הגל המחודש של המחאה לא הצליח להתרומם. במשך כמה שבועות לא מצליחים ראשי המחאה לגייס מעבר לאלפים בודדים לצאת לרחובות - הרבה מתחת למספרים שאפיינו את הקיץ שעבר.
אמש, בהפגנה הגדולה ביותר מאז הקיץ שעבר, הצהיר הציבור שהמחאה לא מתה, היא רק המתינה למטרות ברורות ולמסרים חדים. מעבר לכך, ההפגנה אתמול הוכיחה שכאשר משאירים בחוץ את השיח הניאו-קומוניסטי, כששמים בצד את הסיסמאות האמורפיות ואת האג'נדה הפוליטית החד-צדדית - הציבור מוכן לחזור לרחובות ולהילחם בבעיות האמיתיות המטרידות אותו.
המחאה לא מתה. רק חיכתה למטרות ברורות (צילום: ירון ברנר)
המחאה של קיץ 2012 איננה המחאה של קיץ 2011. הציבור הרחב כבר לא מוכן לצאת לרחובות רק כדי להביע את המצוקה שלו ולהוציא קיטור, הציבור רוצה פתרונות - וחלוקה שוויונית של הנטל היא הצעד הראשון בנושא. האבסורד הוא שמרבית חברי הכנסת ובכללם ראש הממשלה תומכים ומזדהים עם מטרות אלו ויודעים במדויק את הנוסחה לפתרון. שיקולים פוליטיים וחישוב של שותפויות עתידיות שוב נותנים לפוליטיקה לנצח את המהות.
מבחנה הגדול של תנועת המחאה הינו כפול: ראשית, להמשיך ולזהות את מקור הבעיה במקום להתמקד בסימפטומים שלה ולדרוש פתרונות ממוקדים. שנית, ליצור לחץ מתמשך על מקבלי ההחלטות כזה שיתורגם לכוח אלקטורלי ויבהיר לראשי המפלגות שבסופו של דבר המנדטים יילכו למי שיספק מענה אמיתי. את הלחץ הזה לא ניתן לייצר עם כמה מאות מפגנים החוסמים כבישים ושוברים חלונות של בנקים. מפגינים אלו מתויגים כקבוצות שוליים שאינן מאיימות על מפלגות השלטון. הלחץ יגיע מתוך הקונצנזוס הציבורי ומההפגנות כמו זו שראינו אמש.
הקלישאה מספרת שכדי למנוע מהצפרדע לקפוץ מסיר המים הרותחים, מכניסים אותה למים פושרים ולאט לאט מעלים את הטמפרטורה. בשיטה הזו הצליחו הפוליטיקאים במשך יותר משלושה עשורים להעמיס עוד ועוד על כתפי מעמד הביניים, והנה בלי שהרגשנו המים בסיר כבר רותחים. האתגר של מעמד הביניים עתה הוא לגייס את הכוחות והאחדות כדי לקפוץ החוצה מהסיר. המבחן יהיה ביכולתנו ליצור לחץ מתמשך על מקבלי ההחלטות כדי שיבינו שבסופו של דבר המנדטים יילכו למי שיספק מענה אמיתי - כדי שכולנו נוכל לחיות במדינה שמגיע לנו.
הכותב הוא מנכ"ל עמותת "יש סיכוי"
לשינוי שיטת הממשל.
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
