שתף קטע נבחר

כן לשוויון בנטל, לא לבכיינות

מה שמפריע לי ב"מחאת הפראיירים" אינו התוכן שלה - שהוא מוצדק כשלעצמו - אלא הגישה והרוח שעומדת מאחוריה

כמקובל במאמרים מסוג זה, אפתח בהבהרה למען הסר ספק: גם אני עושה מילואים, וגם אני בעד גיוס או שירות לאומי לכ-ו-ל-ם: לערבים, לתל-אביבים, לאנשי השמאל הקיצוני, לספורטאים, לזמרים, לאמנים - בקיצור, גיוס עד אחרון המשתמטים, מאביב גפן ועד בר רפאלי. שכחתי מישהו?

 

אבל מה שמפריע לי ב"מחאת הפראיירים" אינו התוכן שלה - שהוא מוצדק כשלעצמו - אלא הגישה והרוח שעומדת מאחוריה. כמו שכתבתי בזמנו על מחאת הקוטג', פעמים רבות מה שעומד מאחורי הדרישה לצדק אינו אלא קנאה וצרות עין. מה שמפריע לאנשים הוא לא מה שחסר להם, אלא מה שיש לאחרים. כמו השאלה הידועה שמכיר כל הורה לילדים: "למה הוא קיבל ואני לא?". הרוח המניעה מחאות מסוג זה היא הפוכה בדיוק מהאידיאל הסוציאליסטי של "עשה כפי יכולתך וקבל כפי צרכיך". אצל חלק מהמוחים לפחות, הגישה היא "קבל כפי יכולתך, ועשה רק בתנאי שגם כל האחרים עושים". זהו למעשה אגואיזם במסווה של צדק.

 

עוד בערוץ הדעות של ynet:

קולו של מילואימניק "פראייר" / יאיר אילן

חילונים, מה פתאום נזכרתם אחרי 64 שנה? / שלום פרוינד

 

צדק אין פה. ההפגנה במוצ"ש  (צילום: ירון ברנר) (צילום: ירון ברנר)
צדק אין פה. ההפגנה במוצ"ש (צילום: ירון ברנר)

 

שתי שאלות צריכים המפגינים לשאול את עצמם, כדי לברר אם הם כנים. האחת: אילו היה מתברר שגיוסם של כל המשתמטים לא היה מפחית בכהוא זה את הנטל מעל אלה שמשרתים עכשיו, האם עדיין היו דורשים את גיוסם של אלה, פשוט מפני שזה מעצבן ש"להם יש ולי אין", או שבמקרה זה היו מבינים שאין טעם במחאה?

 

והשאלה השנייה היא: לו הייתה בידם האפשרות להתחמק בעצמם משירות צבאי, ולקבל פטור מלא או חלקי, בלי לסבול מסנקציה כלשהי, האם היו עושים זאת או לא? אם כן, מה להם לבוא בדרישות אל אלו שהתמזל מזלם ועשו זאת? אפשר כמובן לקנא בהם על הצלחתם - אבל צדק אין פה.

 

הזדמנות לשחרר שנאה וקנאה

רבים מהמפגינים, בהם מילואימניקים מסורים ואידיאליסטים, היו עונים בוודאי כהלכה על שתי השאלות. אבל חוששני שבעבור רבים אחרים, המחאה אינה אלא הזדמנות לשחרר שנאה וקנאה, לפלוט אדי קיטור ארסיים ולשפוך את זעמם על הערבים, התל-אביבים ושאר המשתמטים השנואים. עצם הבחירה בשם "מחאת הפראיירים" כבר יוצרת הטיה לכיוון הזה. האם לשרת בצבא, להגן על המולדת ולהילחם באויבי המדינה נחשב להיות פראייר? האין זו זכות גדולה, שמי שקיבל אותה אמור להיות בעצמו מושא לקנאה - במקום לקנא באחרים?

 

אני אולי תמים, אבל גדלתי על סיפורים של ציונות וחלוציות, של מייבשי ביצות ולוחמים נועזים, שהיו מוכנים לתת הכול למען העם והארץ – וראו בכך את האידיאל הגדול ביותר. האם טרומפלדור, ז'בוטינסקי או מאיר הר-ציון היו פראיירים? אם כן, הם היו גאים להיות כאלה. ואם גם המילואימניקים של היום גאים לשרת בצה"ל, טוב יעשו אם לא יציגו את עצמם כפראיירים מסכנים - כי הגישה הזו והשדר הזה הם בדיוק מה שמבריח מהצבא את כל המשתמטים למיניהם. אני הייתי דווקא מציע לקרוא למחאה בשם "מחאת הגאים", אלמלא היה השם הזה מעורר אסוציאציות שונות לחלוטין.

 

ובינינו - זה באמת כל כך נורא לעשות מילואים? כן, גם אני מקטר כשאני רואה את המעטפה הירוקה בדואר, אבל בסופו של דבר עבורי - ועבור רוב החיילים האחרים שאיתי ביחידה (גדוד 8199 כבוד!) - מדובר בחוויה מיוחדת ומעניינת, שבה אתה נתרם לא פחות משאתה תורם. בין שזה בתחושת השליחות שבהגנה על המולדת, ובין שזה בעצם המפגש עם אנשים שונים ומגוונים, ואפילו סתם בשבירת השגרה ובהתמודדות עם אתגרים חדשים. אז האם באמת עלינו לקנא במשתמטים שמבלים בינתיים בבתי הקפה בתל-אביב, ובמיטותיהם של כוכבי קולנוע הוליוודיים - או שמא עלינו לרחם עליהם, על כך שאינם יודעים מה הם מפסידים?

 

אפשר וראוי לדרוש צדק, שוויון וחלוקת הנטל. אבל לא ממקום של התבכיינות וקנאה, אלא מעמדה של אכפתיות אמיתית, של אהבת הצבא, המדינה והעם.

 

הכותב דוקטורנט במחלקה לפילוסופיה כללית בבר אילן. לבלוג שלו - לחצו כאן  

 

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: משה רט
מתוך אכפתיות ואהבה. משה רט
צילום: משה רט
מומלצים