שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    פסטיבל הסרטים: על חמש מצלמות ושבעה סלילים
    סרט מטלטל שמשלב בין האישי לציבורי על רקע ההפגנות בכפר בילעין, אסופת קטעים מימי הקמת המדינה, ויונה וולך כפי שלא הכרתם - שמוליק דובדבני צפה ביצירות דוקומנטריות מרשימות שהוצגו במסגרת פסטיבל הסרטים בירושלים. סקירה
    פסטיבל הסרטים בירושלים מגיע אל נקודת האמצע שלו, ואמש (ב') הוקרן בו במסגרת התחרות הדוקומנטרית אחד הסרטים הטובים והחשובים שנעשו כאן בשנים האחרונות.

     

    "חמש מצלמות שבורות", סרטם של עימאד בורנאט וגיא דוידי, מתעד את ההפגנות השבועיות שנערכות כנגד הקמת גדר ההפרדה בבילעין מבעד למצלמתו של עימאד, בן הכפר. את המצלמה רוכש עימאד כדי לתעד את בנו ג'יבריל שנולד בשנת 2005. אלא שהתיעוד המשפחתי מקבל צביון שונה לחלוטין כאשר במקביל להולדת הבן מחליטה ישראל להקים את הגדר על אדמות הכפר – החלטה שמובילה להתנגשויות בין תושביו לבין חיילי צה"ל. 

     

    מתוך "חמש מצלמות שבורות"

     

    כך משתלבים זה בזה תיעוד המאבק וצילום השנים הראשונות בחיי בנו, הפוליטי והאישי, הפומבי והמשפחתי, באופן אינטליגנטי ומרגש. שמו של הסרט מתייחס לחמש המצלמות שנשברות או מרוסקות על ידי הצבא במהלך תיעוד ההפגנות, וכל אחת מהן מציינת שלב נוסף במאבק.

     

    אך לא מדובר רק בנטרולו הזמני של האמצעי המתעד. במישור האלגורי מדובר בסרט שעניינו מתקפה ישירה על העדות, על הראייה. ניתוצה החוזר של המצלמה (בפעם החמישית והאחרונה היא אף קולטת את הכדור שנורה לעברה ושובר אותה) הופך אלגורי לדיכוי הפיזי והאלים של המחאה הבלתי מזוינת בבילעין, ומכאן עוצמתו של הסרט.

     

    הסד"כ התיעודי של עימאד בורנט. מתוך "חמש מצלמות שבורות"
    הסד"כ התיעודי של עימאד בורנט. מתוך "חמש מצלמות שבורות"

     

    כמה מהסצנות - כמו זו שמתעדת את מותו של פיל, חברו הטוב של המתעד (בכוונה איני משתמש במילה במאי), מירי שרירותי של כוחות צה"ל, או זו שבה פורצים חיילים באישון לילה לביתו של עימאד, מכריזים עליו כעל "שטח צבאי סגור"(!), ומאלצים אותו לחדול מלצלם – מספקות ל"חמש מצלמות" את רגעיו הדרמטיים ביותר.

     

    זהו סרט של אדם הנחוש לתעד, לייצר עדות, להיאבק באמצעות מצלמתו כנגד הכיבוש והגדר (במהלכו הוא אף נפצע ונאסר לתקופה ממושכת שמונעת ממנו מלבצע את משימתו הכמעט סיזיפית); זהו סרט שממחיש את מהות התיעוד האקטיבי, אבל בעיקר זהו סרט שגורם לצופה הישראלי, ביציאה מהאולם, לחוש בושה גדולה.

     

    מפעל צילום המדינה

    צילומי חובבים עומדים גם במרכז "כך ראינו", סרטם של אריק ברנשטיין ואליאב לילטי (שאינו משתתף בתחרות). מדובר בפרויקט שאפתני המבקש להקיף את העשורים הראשונים של המפעל הציוני ומדינת ישראל מבעד לעיניהם של צלמים חובבים. התוצאה היא סרט תיעודי מרשים בהיקפו המבוסס על עשרות רבות של סרטים ביתיים, שצולמו מאז שנות ה-30 ועד ביקורו ההיסטורי של נשיא מצרים סאדאת בישראל.

     

    הסרטים הביתיים שנאספו משך כעשור ושימשו עד היום לצרכים פרטיים בלבד מביאים את סיפורה של ההתיישבות היהודית בארץ ישראל ושל המדינה הצעירה מבעד לפרספקטיבה האנונימית של המתעד החובב. מפגש של ההיסטוריה עם המבט הפרטי שתיעד אותה.

     

    הפוסטר של "כך ראינו"
    הפוסטר של "כך ראינו"

     

    כמה מהסרטונים כוללים חומרים מעניינים וטעונים באמת – הפלת צריח מסגד בנס ציונה שתושביה הערביים נצפים כשהם עוזבים עם מיטלטליהם; מטוס קרב ישראלי מפיל מיג מצרי בשעות הראשונות של מלחמת יום כיפור; ואודי דיין, הבן והאח של, צד חזיר בר במה שנדמה כדימוי מייצג של היהירות הישראלית שבאה בעקבות הניצחון ב-1967.

     

    פס הקול מלווה בקריינות הבאה מפיהם של הצלמים, אך קשה לומר שהמבט שנשלח מן ההווה אל העבר מכיל איזשהו ערך מוסף מעניין. בכלל,

     על אף ההנאה המסוימת שכרוכה בצפייה באותם דוקומנטים מהבוידעם, ליקוטם וריכוזם לסרט באורך מלא הופך בהדרגה למייגע. אחרי הכל, הסרטים הביתיים - כשמם כן הם - סרטים שנועדו לצפייה משפחתית ושמידת הרלוונטיות שלהם למעגלי צופים רחבים יותר הינה מועטה, אם בכלל.

     

    נכון אמנם שדוקומנטריסטים דוגמת אלן ברלינר ופטר פורגאש השכילו להשתמש בסרטים שצולמו במסרטות ביתיות (8 מ"מ ושות') שהתגלגלו לידיהם בדרך מאתגרת ומקורית. עם זאת, דומה שהבחירה כאן לספר את סיפור ימי הבראשית של המדינה באופן כרונולוגי שנצמד לנרטיב הציוני המוכר היטב מספרי ההיסטוריה לבגרות, היא הפחות מעניינת. מאידך, גרסה טלוויזיונית המורכבת משלושה פרקים בני כשעה צפויה לעלות לשידור בעתיד, ויתכן כי דווקא פורמט זה הולם יותר משימה ארכיונית חשובה מעין זו.

     

    שבעה בשירה אחת

    הארכיון מהווה חלק מהותי מ"שבעת הסלילים של יונה וולך", סרטו התיעודי היפה והמרגש של יאיר קדר, הנוטל אף הוא חלק בתחרות. זהו הפרק השני בסדרה המוקדשת לגדולי וחלוצי השירה העברית (הראשון עסק בלאה גולדברג והבא יוקדש לביאליק), ובמרכזו ראיון גנוז שהוקלט על גבי שבעת הסלילים שבכותרת, שערכה הלית ישורון עם וולך, זמן קצר לפני מותה של האחרונה.

     

    אנימציה ושירה - מתוך "שבעת הסלילים של יונה וולך"
    אנימציה ושירה - מתוך "שבעת הסלילים של יונה וולך"
     

     

    כמו ב"לאה גולדברג בחמישה בתים", גם כאן נדרש קדר לאנימציה עתירת דמיון המתייחסת לדימויים ולמילים העוצמתיות של וולך, וזו שלובה בקטעי ארכיון וראיונות עם חבריה הקרובים, בהם מאיר ויזלטיר וישורון עצמה; וכמו בקודמו, גם כאן הופכת הביוגרפיה הסוערת של וולך, שנעה בין שפיות לשיגעון, על מנת להעלות סוגיות שעניינן מהות היצירה והאופן שבו ניתן לתעד שירה.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "פסטיבל הסרטים: על חמש מצלמות ושבעה סלילים"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: עימאד בורנט גיא דוידי
    בין האישי לציבורי. מתוך "חמש מצלמות שבורות"
    צילום: עימאד בורנט גיא דוידי
    7 לילות
    מומלצים