יחי המלך: על "ריצ'רד השני" בתיאטרון הקאמרי
במציאות התרבותית בישראל, נדיר שתיאטרון רפרטוארי לוקח על עצמו אתגר מסוכן כמו זה של הקאמרי עם "ריצרד השני", בכיכובו של איתי טיראן. התוצאה מוכיחה שרק כשלוקחים סיכון שכזה, אפשר לנסוק לגבהים חדשים
קשה לזכור מתי בפעם האחרונה מילא את אולם התיאטרון שקט מבורך שכזה, שקט של קשב מוחלט שכל כולו מכוון אל הנעשה על הבמה. "ריצ'רד השני" בבימויו של ארתור קוגן הוא הישג תיאטרוני כביר, ולא רק בשל העובדה שהוא מישיר מבט אל הקהל מבלי למצמץ ומאפשר - בלי הנחות או חנופה מתנשאת - לבוא בשעריו של שייקספיר ולהיכנס אל נבכי הטקסט והנפש בבטחה.
זו הפעם הראשונה שתיאטרון רפרטוארי ישראלי מעלה על במתו את המחזה, שמשום מה ממעטים להציגו גם בעולם. במציאות התיאטרונית בישראל מדובר בסוג של נס, שכן מלחמת ההישרדות גרמה להנהלות התיאטרונים הרפרטואריים לוותר כבר מזמן על הרפתקאות שיש בהן סיכון, וללכת על בטוח גם כשהן נוגעות בקלאסיקה. במובן זה, "ריצ'רד השני" הוא בהחלט סיכון לא מבוטל, שמנהלי הקאמרי לקחו על עצמם ויש לברך אותם ולהודות להם על כך. בבחירה האמיצה הזו הוכיחו וחִזְקו את הברור מאליו - בלי לקיחת סיכונים אין חשש להתרסק, אבל גם אין סיכוי לנסוק.
"ריצ'רד השני" הוא אתגר לכל להקת שחקנים ויוצרים, אך לא פחות עבור קהל שהורגל והסתגל להנחות, הקלות וניכוי מס מהמקור. אחרי הכל, מדובר במחזה שמושתת פחות על הפעולה הדרמטית ויותר על הדרמה הפנימית שמחוללות סערות נפש והלכי רוח שמלווים מסע התפכחות מפותל בין שני קטבי תודעה. ההצגה צולחת את האתגר בזכות הבמאי, היוצרים וצוות השחקנים, לוחמי במה אמיצים, שמחזקים גם הם את הידוע והנשכח - תיאטרון אמיתי אין לוֹ ולוּ דבר עם התרפסות בפני קהל.
זהו סיפור על מלך שמאבד את הכתר ומאוחר יותר את חייו בשל יהירות וגרגרנות, שימוש לרעה בכוח דורסני, בגידה בערכי המוסר, במשפחה, בנתיניו הנתונים לחסדיו וּלְמַרוּתוֹ ויבואו איתו חשבון בנקודת הרתיחה. זה סיפור נפילתו של מנהיג מאיגרא רמא לבירא עמיקתא בשל חטא הגאווה והאמונה המופרכת שכוחו בלתי מוגבל ונצחי ובכך, הרי, יש קריאת תגר על מלכות שמיים.
התרגום של שמעון זנדבנק שומר על כבוד המקור מבלי ליפול לפאתוס, ומכאן ואילך זוהי עבודת השחקנים לשאת על גבם את משקל הטקסט. בכל הנוגע לשייקספיר הרי שלטקסט יש לא רק משקל, אלא גם מִקְצַב וחריזה שמהווים כשלעצמם חתיכת התמודדות. שייקספיר מתגלגל על השפתיים בטבעיות והוא מובן וברור, קולח, חיוני ומחודד. זה לא ברור מאליו, בעיקר בשל העובדה ששייקספיר בכלל ומחזותיו ההיסטוריים בפרט לא באמת זורמים במחזור הדם של שחקנים ישראלים.
איתי טיראן - הוא ריצ'ארד השני - חוזר אל כס מלכות בתפקיד שגילם בתיאטרון הספריה, הפקה שגם אותה ביים ארתור קוגן. אם "המלט" - גם הוא מסע פנימי של נסיך מתחבט, שלטון מושחת, בגידות ותככים, מלחמות אחים, חטא ועונש - סימן את הפריצה הגדולה של טיראן, "ריצ'רד השני" מסמן את בשלותו כשחקן ענק, ציר מרכזי ששולט בבמה ומכתיב את הקצב. לְמִן הרגע הראשון שבו הוא נגלה, מובל על כס מלכותו מתוך פתח שנפער בקיר אבן אחורי שמעוצב כצלב ענק שמסמן אולי סימן לבאות, הוא מולך בבמה, שולט במשחק השלטון שכל כולו משחק.
מחלפות ראשו המוזהבות של המלך, שמשוות לו תום יַלְדִי, מבלבלות. כך גם בגדיו הלבנים מכף נעל ועד חליפה. אבל הלבן, הטהור לכאורה, מכוסה בגלימה אדומה ומוזהבת שהיא הכוח, העושר, המעמד, העמדות הפנים והדם שיישפך. נהוג לחשוב שהבגד עושה את האדם אבל על מלכים, מתברר, גם החוק הזה לא חל. מלכות אינה נמדדת בשרביט ובכתר, אלא משתקפת בעיניהם ובהתנהגותם של המקיפים אותה. שליט זקוק לנתינים כדי לשלוט ומלכות נזקקת ליראה, פחד וכבוד כדי להתקיים.
ככל שיתקדם המחזה, כך יתקלף המלך ממלוכתו ויאבד לא רק את שלטונו אלא גם את השליטה העצמית המאופקת ומעוררת היראה. אם בתחילת ההצגה טיראן כמעט סטטי ורק עיניו בורקות, רושפות, אומרות קוצר סבלנות במבט מתנשא של מי שהוא כל יכול, בהמשך זה הגוף שמדבר, מתפרק ומתרוקן מכוח. אם בתחילת המחזה ריצ'רד אכזר מכל מלך, גבה לב, מניפולטיבי, בטוח בעצמו ובעוצמתו - בסופו הוא שביר, מוכה חרטה, חסר אונים ונטול כוחות.
ענק וענקים לצידו
לא פשוט לחלוק במה עם כוח האדירים שבו ניחן טיראן. אבל שחקן, מצוין ככל שיהיה, זקוק לפרטנר שווה כוחות כדי שיוכל להמריא. גיל פרנק, הוא הנרי בולינגברוק, בן דודו של ריצ'רד שאותו שלח לגלות, ממנו מנע פרידה מאביו הגוסס ואת ירושתו חמס. פרנק הוא שחקן כובש, נקי ממניירות, דומיננטי ויצרי, כזה שקשה להסיר ממנו מבט. גבריותו משמשת לו כמנוע ובעוצמתו, כמו בעצמתו של בולינגברוק, יש משהו שביר ומורכב, נקי מכוחניות אך מלא כוח. שני השחקנים השונים כל כך זה מזה, מנהלים ביניהם דו קרב מפואר שבו - בניגוד למחזה - אין מפסידים.
יוסי גרבר בתפקיד אביו הזקן של בולינגברוק מעורר אמפתיה וקורע לב במונולוג מתריס על ערש דווי, בו הוא מטיח במלך את כל אשר בליבו עליו ומתוך זעם עצור: "אש ההפקרות, סופה לדעוך. בולמוס הזלילה, חונק את הזולל. היהירות טורפת את עצמה... ממלכתך היא ערש דווי שלך, תהילתך חולה ואתה מפקיר גוף מלך ומלכות לצבא חנפנים רופסים". גאונט הזקן מציב בפני המלך מראה ולמעשה מנבא את סופו. סצנת הפרידה הסופית והמוחלטת מבנו עם צאתו לגלות, היא רגע החום האנושי היחיד בהצגה והוא נוגע ללב.
גם דודו ניב, בתפקיד דוכס יורק, הוא מעין נביא בשער, קול התבונה וההיגיון שקורא את המציאות בהיר ("איבד צלמו המלך ועדה של חנפנים מושלת בו") ומתריע בפני כל על המחיר שסופו שישולם. ניב, שחקן דרמטי מצוין, מביא את חיבוטי הנפש של איש בעל מצפון ("דרך שאינה כשרה, סופה שנגמרת בכי רע"), רודף צדק וגאה. אם לפעמים הוא לוחץ מדי על דוושת הפאתוס, יש גם בזה משהו שמתלבש היטב על הדמות.
וישנה הלנה ירולבה בתפקיד המלכה איזבל, האשה היחידה במחזה, ששותקת כמעט לכל אורכה של ההצגה אך עיניה אומרות הכל. זהו תפקיד כפוי טובה לכאורה, אך נוכחותה של ירלובה שיש בה תעצומות נפש, עצב, רוך, דאגה ועלבון, הופכת אותו לעשיר. הפרידה מבעלה, מלך מושפל ומוכה צער, היא רגע שאי אפשר להישאר אדיש אליו.
עבודת הבימוי של קוגן, שמקבל סופסוף את המקום הראוי לו בתיאטרון הרפרטוארי שמשום מה ויתר עליו בשנים האחרונות, היא מעשה צורפות שנעשה ביד בטוחה ובעדינות הנדרשת. קוגן מדייק את שחקניו במסגרת המיזנסצנות וההקפדה על הטקסט, שלא רק נאמר אלא גם נשמע, חסרת תקדים. הבמה שלו היא תפארת והתמונות שבנה הן לא רק אסתטיקה במיטבה, אלא כאלה שייצרבו בזיכרון.
אפשר היה למתן את סצנות המעבר הקומיות, גם אם הן מעידות על הכסילות המגוחכת של מלקקי הפנכה ועל נהנתנותו של המלך. גם בסצנה שבה מוצאים להורג מקורביו, סר ג'ון בושי (גיא אלון) וסר הנרי גרין (טל וייס), מוזר שהפחד והאימה שמעוררת באופן טבעי הסיטואציה בנידונים למוות אלים ואכזר, פינו את מקומם לטובת אתנחתא קומית.
המחזה של שייקספיר מפלרטט עם הנצרות וגם בהצגה שיצר קוגן, הדימויים הבימתיים ועיצוב הבמה לקוחים מעולם המושגים הנוצרי. זה בא לידי ביטוי בצלב שמסותת כפתח במה אחורי, בתאורה שמציירת צלב עליו שכוב כצלוב המלך שירד מגדולתו, ובטבעת ענקית של זרדים יבשים, שתתלה מעל לראשו של המלך היורש בכוח הזרוע את השלטון הקיים, משמשת תזכורת לכתר הקוצים שהושם על ראשו של ישו הנוצרי.
התפאורה המבריקה שעיצב ערן עצמון, פשוטה לכאורה אך מתוחכמת. קירות אבן חשופים שמשדרים קור ונוקשות. רצפה עשויה קורות עץ טבעי, כמו אדמת ארץ. התלבושות היפהפיות, שעיצבה אורנה סמורגונסקי, מעשירות את הבמה וניכר שהן משפיעות גם על השחקנים עצמם באופן שבו הם נעים בחלל
ומחזיקים את הגוף. אם בתחילת ההצגה עטוי המלך שכבות עשירות, בסופה לגופו רק שמלת בד לבנה, שמזכירה כתונת משוגעים ומאפשרת לו לנוע בחופשיות, כלוא בבית סוהר אך משוחרר מעול מלכות.
ההצגה "ריצ'רד השני" הצליחה להעפיל אל פסגות שיקשה להאפיל עליהן וכאילו בזה לא די, לקראת סוף השבוע תציג אותה להקת השחקנים על אותה הבמה ובאותה התפאורה את חלקו השני של הפרויקט השאפתני הזה. הפעם יידרשו השחקנים להתמודדות עם "ריצ'רד השלישי", ממחזותיו המוצגים ביותר של שקספיר, העוסק גם הוא במאבק על הכתר האנגלי ובשלטון מושחת שדינו לשלם על פשעיו. הרף שהציבו הבמאי, היוצרים והשחקנים גבוה, והסקרנות והציפייה שמעורר הפרויקט, גבוהות בהתאם.
