שתף קטע נבחר

שאשולימפיקס 2012

זוכרים שבדיוק לפני ארבע שנים שלחנו את איציק שאשו לנסות את כוחו בכמה ענפים אולימפיים? אז רגע לפני לונדון, הנה הוא מסתער על חמישה אתגרים חדשים. תבוסה איננה אופציה. פרישה איננה בלקסיקון. כרס איננה תירוץ

לאט יותר: שחייה

קצת לפני שהלכתי לשחות הציע ליאור שאגלח את כל הגוף כמו שחיינים אמיתיים. בתגובה דרשתי העלאה. בסוף גילחתי רק את הפרצוף, וליאור הבטיח שהוא יבדוק לי אופציה של החזר נסיעות. מבט אחד על הבריכה האולימפית של מכון וינגייט גרם לי להצטער שלא הלכנו על קונספט של להתנסות בענפי ספורט ב-Wii. לא, אתם לא מבינים כמה ארוכה הבריכה הזאת. אני די משוכנע שהמטרים האחרונים הם כבר בתחום השיפוט של החניון של איקאה.

 


 

"ליאור באמת הבטיח שהעיתונות תשמש לי קרש קפיצה" (צילום: אילן ספירא, אייל טואג) (צילום: אילן ספירא, אייל טואג)
"ליאור באמת הבטיח שהעיתונות תשמש לי קרש קפיצה"(צילום: אילן ספירא, אייל טואג)

 

אחרי התייעצות ממושכת עם ניצן, מאמן השחייה המוסמך שהצמידו אלי, הוחלט שהמקצה שלי נגד השעון יהיה 50 מטר חזה. למרות ש"הוחלט" זאת מילה קצת גדולה: בתור התחלה, פרפר וגב אני לא יודע לשחות. בתור המשך, כשהדגמתי לניצן איך אני שוחה חתירה, הוא הבהיר לי שבסגנון הייחודי שלי אשפוך לאגר אחרי 20 המטרים הראשונים או אצוף מחוסר הכרה ב-20 האחרונים. אחר כך הוא גם נתן לי כמה טיפים בקשר לרגליים ("דוחפים אחורה בתנועה חזקה"), כמה בקשר לידיים ("שולחים קדימה בתנועה ארוכה"), ואפילו הסביר לי איך נפרדים מהמקפצה באופן שלא יגרום לי להיראות כמו גופה שמישהו השליך מגשר ברוקלין.

 

אחר כך הגדרנו מטרות. אני הצהרתי שהצלחה מבחינתי היא לא לסיים את קפיצת הראש בזה שייפול לי הבגד ים, ושמרינה המעצבת הגרפית תצליח לרטש איכשהו את השיזוף טי-שרט המביך שהגעתי איתו מהבית. אחר כך נאמרו עוד כמה דברים, אבל בשלב הזה כבר לא שמעתי כלום כי התברר שכובע ים על האוזניים הוא המבודד האקוסטי המושלם.

 

בסוף קפצתי. ההתחלה הייתה מלווה בדיס-אוריינטציה קלה, בעיה שנפתרה כשקלטתי את ניצן הולך ממש לאט על שפת הבריכה שמשמאלי, ופשוט התרכזתי בלעקוב אחריו. אחרי 30 מטר בערך כבר נהיה לי די קשה, אבל החלטתי שאני לא מוותר. אפילו לא כשחמישה מטרים לסוף כבר יכולתי לראות את ניצן מחכה לי בארשת פנים קצת מודאגת. הוא בטח ניסה להיזכר אם בסטופר שלו יש אופציה למדוד דקות. מפה לשם עצרתי את השעון על 57.75 שניות, תוצאה שבלי ספק הייתה מביאה את משה גרטל להתייפח בעמדת השידור שלו מעכשיו ועד שנעבור אליו בשידור ישיר לבריכת השחייה של ריו 2016.

 

עכשיו תראו: מצד אחד הצלחתי לרדת מגבול הדקה, והעובדה שהגבול הזה כבר לא קיים אפילו במשחים ל-100 מטר היא ממש לא הבעיה שלי. מצד שני, כשחזרתי למשרד נברתי בגוגל בשביל לברר מהו השיא העולמי, וגיליתי שקמרון ואן דר בורג מדרום אפריקה קבע אותו על 26.67. אז נכון, הוואן דר מישהו הזה אשכרה חתך מהשיא האישי שלי יותר מחצי דקה, אבל אחר כך מצאתי ברשת גם כמה תמונות שלו, ומיד הבנתי מאיפה בדיוק נובע הפער הזה: הוא כן הסכים לגלח את כל הגוף.

 

מפוספס יותר: קליעה למטרה

גיל אומר שהמכשול הכי גדול שעומד בפני קלע זה הדופק שלו. כשהדופק גבוה וחזק הוא אשכרה מפריע לך לכוון ולפגוע כמו שצריך; כשאתה מצליח לביית ולבודד אותו, יש לך יותר סיכוי להשיג תוצאה טובה. ושתבינו, את המכשול של הדופק צריך לעבור רק אחרי שצלחת את המכשולים הטריוויאליים שעומדים בפני הקלע המקצוען, למשל המונוטוניות של המקצוע, האנונימיות וחוסר הפרגון של תקשורת הספורט, שלא לדבר על העיתונאי הדביל מבלייזר שאמר "בואנ'ה, מה הבאת פה סנדוויצ'ים" בקול של זאב רווח בשנייה שגיל נכנס עם המזוודה הארוכה והשחורה שבתוכה שכב הרובה.

 

"לא מעניין אותי שכבר התחלת לרשום את הדו"ח" (צילום: אילן ספירא, אייל טואג) (צילום: אילן ספירא, אייל טואג)
"לא מעניין אותי שכבר התחלת לרשום את הדו"ח"(צילום: אילן ספירא, אייל טואג)

 

שם המשפחה של גיל הוא סימקוביץ', והוא ייצג אתכם לפני ארבע שנים בבייג'ין. אתם לא יודעים את זה כי גיל חזר מסין עמוס חוויות אבל נטול מדליות, ואתם הרי מקפידים שלא להכיר ספורטאים אולימפיים אם לא תלוי להם כלום על הצוואר. מתוך מזוודת הפלסטיק השחורה ההיא איים להישלף רובה אוויר חדש לגמרי. כדי להשלים את אווירת ה"מיד אני אתנקש במישהו שיוצא מלימוזינה במרחק 400 מטר מכאן", את מכל האוויר צריך להבריג לגוף הרובה בדיוק כמו משתיק קול. פתאום להיות קלע אולימפי נראה לי הדבר הכי מגניב בעולם.

 

תוך שעתיים זה עבר לי. פחות בגלל שאין בסיפור הזה המון צדדים מגניבים, ויותר בגלל שלהשיג תוצאה נורמלית בקליעה זה אחד האתגרים הספורטיביים הכי קשים שאיתם התמודדתי אי פעם, ואני עוד הולך למשחקים של בני יהודה.

 

המקצה שבו התנסיתי היה ירי ברובה אוויר ממרחק עשרה מטרים. המטרה הייתה ריבוע קרטון בגודל תחתית של כוס בירה, ואליה נדרשתי לכוון 60 כדורי עופרת קטנטנים בפרק זמן של 1:45 שעות. נשמע לכם בקטנה? אז זה רק בגלל שעוד לא סיפרתי לכם שענף הקליעה לא מאמין במחסניות. לפני כל לחיצה על ההדק צריך הקלע לחטט בקופסת הכדורים, לשלוף כדור בקוטר 4.5 מילימטרים ולמקם אותו בעדינות במגרעת הייעודית, לטעון את הרובה ורק אז לכוון ולירות. את כל זה הוא עושה מתחת לחליפה מבד קנבס קשיח ששוקלת כמה קילוגרמים לא טובים ומשובצת בטלאים מרופדים באזור המרפקים והכתפיים.

 

החליפה המשוריינת נועדה לספק תמיכה פיזית לקלע ועל הדרך לבודד גורמים מפריעים כמו דופק ונשימה. במקרה שלי היא בעיקר עזרה לי להזיע כמו שאקיל אוניל בדקה האחרונה של ההארכה, וכשניסיתי לעשות בה צעד אחד נראיתי כמו מישהו שנרדם במסיבה והתעורר בתוך יציקת גבס.

 

בדיוק במרכז של קרטון המטרה מותקנת טבעת ה-10 שאליה צריך לכוון. ובענף שהציון המקסימלי בו הוא 600 תתקשו מאוד להעפיל לגמר של תחרות רצינית אם לא תביאו לפחות 596 נקודות. אני? אני נעצרתי על 451, וגיל אמר שזאת תוצאה סבירה למישהו בליגה השלישית של ענף הקליעה בישראל. כן, לא ייאמן: יש בישראל שלוש ליגות קליעה.

 

קרוב יותר: זריקת דיסקוס

או, סופסוף מקצוע אולימפי שאני יכול להשיג בו תוצאות מרשימות. למרות שאני חסר תכונות הכרחיות כגון טכניקה בסיסית, כוח מתפרץ, כוח לא מתפרץ, מסת שריר, ניסיון מוקדם ונכונות להעביר בעצמי חפצים כבדים ממקום למקום, יש לי גם כמה יתרונות יחסיים. נגיד, שאני כבר בן 36. מתברר שזורקי דיסקוס נוטים להתקרב לשיא שלהם רק בגיל 27-28, ואלופי עולם ואירופה שכבר רואים מקרוב את ה-40 הם אשכרה משהו שאפשר להיתקל בו באולימפיאדות. מה שכן, העובדה שאני 1.72 מטר - כולל שיער ראש - היא קצת בעייתית. בכל זאת, זורקי דיסקוס אמיתיים בדרך כלל לא נגמרים לפני 1.90 מטר.

 

"ביד: דיסקוס. ברקע: היביסקוס. בקרוב: מיניסקוס" (צילום: אילן ספירא, אייל טואג) (צילום: אילן ספירא, אייל טואג)
"ביד: דיסקוס. ברקע: היביסקוס. בקרוב: מיניסקוס"(צילום: אילן ספירא, אייל טואג)

 

איגור, מאמן אגודת מכבי תל אביב שקיבל את פני במגרש האימונים של האיצטדיון בהדר יוסף, הציע שלפני הקטע של הדיסקוס נתחיל בחימום קצר. ואז הוא הלך וחזר עם כדור ברזל במשקל שבעה קילו וביקש ממני להתחיל לזרוק. כן, ככה החבר'ה כאן מתחממים. החבר'ה, אגב, הם כמה נערים בני 14 עד 16. חלקם אפילו עוד לא מתגלחים, אבל זה לא מפריע להם להיראות כמו נערים שאתה לא רוצה לצעוק עליהם באמצע הלילה שהם מרעישים מתחת לחלון שלך. מצד שני, רוב הסיכויים שבאמצע הלילה הנערים האלה מתאמנים בהזזת ארונות קיר או בהנפת המכונית של ההורים.

 

אחרי כמה זריקות חימום הכרזנו על שלושה ניסיונות שבסופם תיערך מדידה רשמית. נכנסתי לעמידת המוצא בתוך הכלוב המרושת שממנו זורקים, הישרתי מבט אל הפתח שדרכו משגרים את הדיסקוס, וניסיתי לסדר בראש את כל הטיפים שאיגור תרם לי בשעה הקודמת. למשל איך רותמים את תנועת הגוף כדי ליצור תנופה, איך לגלגל את האצבע הספציפית שאחראית לסובב את הדיסקוס כך שממש ייסע לאוויר שלפניו, או איך להפסיק לגנוח באורח מביך אחרי כל זריקה.

 

טוב, אני אחסוך לכם את המתח: את השיא העולמי של 76.80 מטר - שמחזיק מעמד כבר מ-1988 - לא הצלחתי לשבור. בניסיון השלישי, והמוצלח ביותר מבחינתי, השגתי תוצאה של 14.70 מטר. אני חושד שאיגור צ'יפר אותי באיזה חצי מטר כדי לא לדכא מדי את כל הילדים מסביב. אחר כך, סתם בשביל הספורט, הציע איגור שאנסה גם ליידות איזה פטיש. סירבתי בנימוס; בכל זאת הפטיש הזה שוקל לא פחות משישה קילו, ועם התנופה והאינרציה שצריך לייצר לפני שמשחררים אותו לאוויר פחדתי שאסיים בטריבונות. ואז לא היו מוצאים אותי, כי אפילו באליפות הארץ באתלטיקה אין אנשים בטריבונות של הדר יוסף.

 

חלש יותר: הרמת משקולות

האפיזודה שלי בחדר המשקולות של אגודת מכבי תל אביב התחילה בפדיחה קטנה, ואני לא מתכוון לזה שאפילו בחרמונית אני בקושי בעובי הצוואר של כמה מהחבר'ה שם. אני מתכוון לזה שמרוב התלהבות מאבקת הגיר הלבנה שמשקולנים מפזרים לעצמם על הידיים, העפתי על עצמי חצי מהכמות שהייתה בקערה. אני מניח שלמתבונן מהצד נראיתי כמו צ'רלי שין בסיומה של מסיבה שיצאה משליטה.

 

בתחילת אותו יום מצאתי ביוטיוב קטעי וידאו שמתעדים הרמת משקולות מהאולימפיאדה האחרונה, וחיש מהר הגעתי למסקנה שאני קצת בבעיה. למה? ובכן, בעיקר בגלל שאני לא טורקי קטן. דעו לכם: בהרמת משקולות, כמו בקינוחים של מסעדות מזרחיות, טורקי קטן זה תו תקן. זאת אומרת, סבבה גם להיות סיני נמוך וממש מרובע, או מזרח אירופי זועף עם שפם, אבל באמת שטורקי קטן זה התחלה טובה.

 

"מתוך תחרות הקרב-ערב" (צילום: אילן ספירא, אייל טואג) (צילום: אילן ספירא, אייל טואג)
"מתוך תחרות הקרב-ערב"(צילום: אילן ספירא, אייל טואג)

 

חדר המשקולות היה עמוס, וטווח הגילים היה די מרשים - מילד שנראה בן 11 והתאמן על טכניקה בלבד עם מקל של מטאטא, ועד איזה בחור בן 30 ומשהו שאחרי האימון נאלץ ללכת על הצד כדי לצאת החוצה מהדלת. חוץ מזה היה שם גם המון רעש. מין המולה תמידית שנובעת מערבוב של הנשיפות הקצת מפחידות שהחבר'ה משחררים כי זה עוזר להם להניף 100 קילו מעל הראש עם הרעש הפסיכי שמייצר המשקל הזה כשהוא נחבט בעוצמה בלוחות העץ המצופים גומי שעל הרצפה.

 

שוני, המאמן המקומי, לא היה צריך יותר ממבט חטוף אחד בעיתונאי ששלחו לו בשביל להציע שאשתמש במוט של הנשים. אני מניח שזה בגלל שהוא שוקל 15 קילו (המוט של הנשים, לא שוני), בניגוד לזה של הגברים ששוקל 20. אחר כך החלטנו שהסגנון שבו אתחרה יהיה דחיקה, ושכולם מסביב יהיו מוכנים אם פתאום באמצע אזעק לעזרה.

 

כדי לתקן את הרושם שהותרתי קודם לכן עם הסיפור של הגיר הלבן, מיד פתחתי בשלושה סטים מהירים של דחיקה מוצלחת במיוחד. כנראה גם שוני התלהב ממה שראה: איך שגמרתי את הסט השלישי הוא הציע שננסה שוב, רק הפעם עם משקולות משני צידי המוט. הוספתי חמישה קילו מכל צד. בתוך תוכי אמנם הרגשתי שאני מסוגל להרבה יותר, אבל יכול להיות שכמה שרירים פנימיים התחילו להתכווץ לי מהמאמץ. מפה לשם, כל שלושה-ארבעה סטים הוספתי עוד כמה קילוגרמים, עד שהגעתי למצב שבו הבטתי בלבן של העיניים לאתגר דחיקה במשקל כולל של 45 קילוגרם.

 

החדשות הטובות הן שהצלחתי לדחוק בהצלחה גם את המשקל הזה. החדשות הרעות הן שמיד אחר כך התחיל הגב שלי לאותת שהוא את האימון שלו סיים. החדשות המבאסות, אם כבר מדברים, הן שאני רחוק משיא העולם בלא פחות מ-162 קילוגרם. זה משהו כמו שלוש פעמים טורקי קטן.

 

גרוע יותר: חץ וקשת

כאילו לא היו לי מספיק בדיחות מוכנות על חיצים וקשתות, כאילו לא די בכך שהשגתי מבעוד מועד נוצות כאלה של אינדיאני, כשדוממתי מנוע במגרש החניה של מועדון קשתי מכבי ראשון לציון הבנתי שבאותו מתחם פועל גם החי-כיף המקומי. מעניין אם החבר'ה כאן מנצלים את הקרבה הגאוגרפית ואת הציוד שבידיהם כדי לשדרג לפעמים את ארוחת הערב באנטילופה טרייה.

 

דניס המאמן כבר חיכה לי בכניסה עם קשת, אשפת חיצים ופרצוף מספיק קשוח שגרם לי להרהר שוב בקטע האינדיאני. אתם מבינים, בדרך אמר לי הצלם שהאינדיאנים נוהגים לבחור שם לרך הנולד לפי הדבר הראשון שההורים ראו אחרי הלידה, ואני בחרתי להתעלם מהמסורת הזאת. כשפגשתי את דניס הצגתי את עצמי כאיציק, כי זה נשמע לי עדיף על פני "סטארסקי והאץ'".

 

"זהו, אחרי התמונה הזו אני בטח אקבל קמפיין (צילום: אילן ספירא, אייל טואג) (צילום: אילן ספירא, אייל טואג)
"זהו, אחרי התמונה הזו אני בטח אקבל קמפיין(צילום: אילן ספירא, אייל טואג)

 

אחרי תדריך בטיחות קצר שבו הוזהרתי לא לצוד את אחד הילדים שהתאמנו מסביב, התחלתי לירות. אם כי לא לפגוע: שתבינו, המרחק האולימפי שממנו יורים בחץ וקשת הוא 70 מטר. זה בערך המרחק מקו השער בצד אחד של מגרש כדורגל עד לרחבת ה-16 בצד השני. ואז עוד צריך לפגוע במרכזו של עיגול בגודל פיצה אישית. אני לא הצלחתי למצוא את העיגול הזה אפילו כשדניס העמיד אותי במרחק 18 מטר מהמטרה, שזה מרחק המינימום בתחרויות רשמיות.

 

פעמיים ננעץ החץ בקיר הגומי שמאחורי המטרה, פעמיים הוא פשוט נמרח בעייפות על הדשא שמסביב, ובפעמים שהייתי ממש מרוכז - והקפדתי לנשום נכון, והצלחתי לעמוד יציב, ודמיינתי שאני על הסט של "לב אמיץ" - פגעתי בקושי בשוליים הלבנים של דף המטרה.

 

לפני שאתם מתחילים להסתלבט, קחו בחשבון את הנסיבות: היד שבה החזקתי את הקשת התחילה לרעוד מהמאמץ כבר אחרי כמה דקות, העין שהשארתי פתוחה צרבה בטירוף כי חדרו אליה טיפות זיעה, ושטף הדם שסידרתי לעצמי כאב נורא. כן, מיתר שמצליף בעוצמה בחלק הפנימי של הזרוע זה גם אות לכך שהטכניקה שלך גרועה, וגם סימן שמתחיל בצבעי סגול-ארגמן עם צפי לחום-שחור.

 

כמה מטרים ממני עמד איזה תיכוניסט, ובאדישות מופגנת צלף בדיוק במרכז המטרה שניצבה בערך קילומטר ממנו. והוא אפילו לא הכוכב המקומי. הכוכב המקומי - גיא מצקין, שפספס את לונדון רק בגלל שהקריטריון הישראלי גבוה מזה האולימפי - הוא הבלונדיני עם המשקפיים שבא ושאל אותי בחיוך רחב אם אני זה השאשו מבלייזר שכל הזמן צוחקים עליו בעיתון.

 


 

ברגע הראשון עוד חשבתי להיעלב ולהזכיר לו שהמודל לחיקוי של כל הענף שלו זה בר כוכבא, אבל אחרי תצוגת הנפל שלי במקצה ל-18 מטר החלטתי שסייג לחוכמה שתיקה. מה גם שהבחור מסוגל לפגוע בול בשן קדמית של סנאי שעומד על עץ במרחק 200 מטר ממנו, ולי בדיוק היה על הראש סט של נוצות.

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: אילן ספירא, אייל טואג
"שיט, משטרה. שלא יתפסו אותי עם הטאסות"
צילום: אילן ספירא, אייל טואג
מומלצים