כל כך הרבה אופציות זוגיות, ובסוף נשארים לבד

"תעזרי לי להחליט כבר", היא מבקשת ממני. "אני לא מצליחה לבד. למה את לא יכולה להגיד מה נראה לך יותר הגיוני?", היא מפצירה. מטופלים רבים מבקשים מהפסיכולוג שלהם לדעת במקומם מה הכי טוב עבורם, לייעץ להם ולפעמים אפילו להחליט בשבילם. "הבלבול שלי גורם לי לא להחליט", היא ממשיכה. "אי אפשר ככה יותר. את לא יכולה לעזור לי בזה?".

עוד בנושא:

הדרך אל האושר: יותר בחירה זה יותר טוב?  

דיכוי או בחירה: 251 גברים בעשר שעות

מחפשות חתן: על בחירות אקדמאיות של רווקות

לשבת על הגדר

אנשים שמתקשים להגיע להחלטה, יכולים "לשבת על הגדר" במשך חודשים ארוכים, מתנדנדים בליבם פעם לצד זה ופעם לצד השני, מבלי יכולת להכריע לאן לפנות או איזו החלטה לקבל. ההתלבטות הארוכה מתישה אותם, וגם את אלה שסובבים אותם, ולא פעם יש לה, להתלבטות, מחיר בפני עצמה: אנשים מתלבטים מאבדים בדרך הצעות עבודה, יחסים זוגיים והזדמנויות.

לפעמים נדמה לאנשים שהם יכולים פשוט לא להחליט, להשתהות, להתלבט עד לא ידע, אבל בינתיים מתקבלת החלטה בצד השני, ואחר כך הם מוצאים את עצמם עומדים כבר מול עובדה מוגמרת. ההחלטה נעשתה עבורם. כן חברים, גם 'לא להחליט' זה סוג של החלטה.

אני נזכרת בשיר של רוברט פרוסט "הדרך שלא נבחרה", שמתאר בצורה נפלאה את הדילמה הזו: אדם עומד בצומת דרכים, וצריך לבחור לאן להמשיך. לפעמים הוא רוצה, כמו בשיר, לשכנע את עצמו שתמיד יוכל לחזור לצומת ולהחליט מחדש, להחליט הפוך.

אבל האמת היא שבחיים, אחרי שעוברים בצומת, לעיתים קרובות כבר לא יכולים לחזור אליה: יחסים שפספסת, עבודה שלא קיבלת, מקום מגורים שלא עברת אליו, התנסות שלא חווית – האפשרויות האלה לא בהכרח יהיו שם עבורך בעתיד. לפעמים זה "עכשיו או לעולם לא".

בדיכאון קליני? כנראה שאתם סובלים מחוסר החלטיות

יש אנשים שמתלבטים יותר מאחרים, שכל החלטה קשה עבורם. זה עשוי להיות מאפיין אישיותי, שמלווה אותם מאז שהם זוכרים את עצמם, שהם מתקשים להחליט. במקרים אחרים מדובר בקושי שמתרחש בתקופה מסוימת אבל לא באחרת.

לדוגמה, חוסר החלטיות למשל, היא אחד המאפיינים של דיכאון קליני. אנשים שסובלים מדיכאון מתקשים להחליט. אבל כשהם מבריאים, הסימפטום הזה עובר, יחד עם הסימנים האחרים של הדיכאון, כמו הדכדוך, קשיי השינה, התיאבון והדימוי העצמי הנמוך.

"את יודעת", אומרת לי אותה מטופלת, "לפעמים אני רוצה שתראי אותי בסופר. אם היית עומדת יחד איתי ליד המקרר, ורואה כמה דקות ארוכות אני מבזבזת שם, לא מצליחה להחליט, לבחור, לדעת מה אני מעדיפה, היית מאמינה שאין לי שום סיכוי לקבל החלטה בנושאים חשובים בחיים.

"לוקח לי חודשים ארוכים להחליט איזו נעל אני צריכה ורוצה, עוד חודשים עד שאני בודקת, משווה, מודדת בכל החנויות, ובסוף, כשאני סופסוף מחליטה, אני גם בדרך כלל מתחרטת על מה שבחרתי. אז אם זה ככה עם הקוטג' שלי והנעליים, איך אני מסוגלת להחליט לגבי הקריירה שלי או לגבי הבחור שהתחלתי לצאת איתו? זה נראה לי אבוד".

החמור של בורידן

קבלת החלטה היא תהליך קוגניטיבי, שדורש איסוף נתונים, שקילה של החלופות, ובסופו של דבר – בחירה. אבל זה לא רק רציונאלי. משתנים רגשיים מתערבים בתהליך והופכים אותו מורכב הרבה יותר.

"החמור של בורידן", הוא דוגמה מפורסמת שנתן בורידן, פילוסוף מימי הביניים, לפרדוקס של הבחירה: אם שמים לפני חמור רעב, משני צידיו, במרחקים שווים, שתי ערמות שוות בגודלן של תבן – לאיזו משתי הערימות עליו לפנות? אם החמור היה רציונאלי, כמו שאולי היינו מצפים מעצמנו כשאנחנו מנסים להגיע להחלטה, הוא בסופו של דבר, לא היה מצליח לבחור אף ערימה, וסופו שהיה מת מרעב, באמצע. כמו חמור.

אז איך בכל זאת בוחרים כשההתלבטות קשה? פרוסט בחר ב"דרך שפחות הלכו בה", ואמר שזה עשה את כל ההבדל עבורו. אבל הוא מספר את זה מתוך אנחה, אולי מתוך תחושה של פספוס, ובכל מקרה, נראה שלא השתחרר מהמחשבה "מה היה קורה אילו?".

המצב מסתבך עוד יותר, ככל שההיצע הופך עשיר יותר, כמו שקורה לאנשים כשהם נכנסים לאתרי היכרויות. פרופ' שינה איינגר ערכה ניסוי קלאסי בסופרמרקט, שהראה איך שפע אפשרויות בחירה מבלבל ומשתק: היא העמידה שני דוכנים לטעימת ריבה בסופר. על דוכן אחד הציגה 6 ריבות ועל האחר מבחר של 24 ריבות.

מי שהתקרב לדוכן הוזמן לטעום וקיבל קופון הנחה לקניית הריבה. התוצאה הייתה חד משמעית: מעט מאד אנשים מהדוכן העשיר והשופע קנו ריבות. אבל פי עשרה יותר אנשים קנו מהדוכן המצומצם!

זכות הבחירה

זה בעצם נשמע הגיוני. אם נדמיין שהיינו חיים בכפר קטן ומבודד בן כמה עשרות תושבים בלבד, לבטח היינו מוצאים שם זוגיות. אבל בכרך הגדול תל אביב? זה הרבה יותר קשה.

אנחנו אולי שמחים שאנחנו חיים בזמן המודרני, בעיר הגדולה, אבל תרבות השפע מקשה עלינו לקבל החלטות: בכל בחירה יש ויתור על כל עשרות, מאות ואלפי האפשרויות הפוטנציאליות האחרות, ולפעמים נראה שמעבר לפינה מחכה אולי משהו יותר טוב, יותר מתאים, יותר "זה".

איך בכל זאת מקבלים החלטה? הדרך להחלטה עוברת דרך מחויבות. אם אתה מחליט שהגיע הזמן להחליט, לקחת כיוון, לבחור – אתה מכין את עצמך, מבחינה נפשית, לעשות את הפניה ולהפסיק לעמוד בצומת, בין שתי הדרכים.

מדובר על תהליך מחשבתי ורגשי, שבו אתה מתחייב בפני עצמך להחליט, ואז בוחר. מה תבחר בסוף? אני מאחלת לך שההחלטות שלך יהיו תמיד טובות.

מתי עמדתם בצומת דרכים ונאלצתם לקבל החלטה ולבחור? ספרו לנו בפייסבוק שלנו

יעל דורון, פסיכולוגית, מטפלת אישית וזוגית, מכון זוגות