ספרים שרואים משם לא רואים מכאן

עינת יקיר. דברים שרואים מכאן (צילום: מוטי קיקיון)

יצירתו של אמיר גלבוע

כל הפואטיקה שלו, הדיבור, התחביר, צורת השיר שהיא כמעט תמיד קבועה בהופעתה הכמעט-מקרית, בדרך כלל בלי שם, מעלה אפשרות שאולי השיר הזה לא באמת היה, אולי לא באמת ראינו אותו. אין בו גם נוכחות חזקה, הרמטית, כמו זו למשל שיש לשירת הייקו, שמנסה לתפוש את השקוף על כל צורותיו ולהקפיא. משהו כאן נמחק ברוח. אולי בגלל זה אמיר גלבוע היה משורר פחות מיידי במרחב הספרותי של דורו. צריך להיתקל בו יותר, ואחרת, וכשנתקלים בו, ובדרך כלל קצת במקרה, עולה תחושת של קיר זכוכית מעוגל. השקוף שלו עכור-צלול. בהיר גם כשקשה. נחוץ מאוד:

אמיר גלבוע. היה או לא היה (עטיפת "שירים")

כֵּן, אֲנִי יוֺדֵעַ, יֵש פֹּה גַם אֶרֶץ אַחֶרֶת

אֲבָל מַה שֶלָּעֵינַיִם אֲבוֺי לַאֲשֶר רוֺאוֺת

יֵש אֶרֶץ אַחֶרֶת אֲנָשִים אַחֶרִים

כֵּן, אֲנִי יוֺדֵעַ, אֵלֶּה הֵם הַגֵּרִים

"נערות הפרובינציה העצובות והשאפתניות", מאת נורית זרחי 

ספר הסיפורים היפה ויוצא הדופן הזה מנכיח את המחיצה השקופה, הבלתי נראית, שבין העולם שנשלט על ידי עיקרון המציאות, המכונה בטעות "העולם הממשי", לבין העולם המקביל לו, הפנטסטי-כאוטי-לירי. נורית זרחי מצויה כאן כל הזמן בתווך. המעבר בחיץ השקוף ביניהם יוצר זיקות גומלין מורכבות, מצחיקות, עצובות, שמלמדות על אופציות אחרות של קיום אנושי.

"נערות הפרובינציה העצובות והשאפתניות" של נורית זרחי

זהו קיום שנמצא כל הזמן בתת-תקניות של שפת המציאות. "לעתים קרובות, המילים שכתבתי היו עבורי רק רעל שצריך לירוק החוצה, הסיפורים היו רק מכשול שצריך לפרוק בדרך לחיים האמיתיים, הממשיים", אומר אחד מגיבוריה. עד כמה השפה באמת יכולה לשקף? השאלה הזו, שעומדת בבסיס השירה, מחלחלת כאן אל הפרוזה והופכת למופע לא-סטנדרטי-בעליל, ומרהיב.

"יאקוב פון גונטן", מאת רוברט ואלזר

מוסד לנערים המכשיר את תלמידיו להיות משרתים. עוד פנימייה לכאורה. אבל כזו שתנאי הקיום שלה מועדים למחיקה כל הזמן. זה קשור בעולם הפואטי של ואלזר, שיושב על ממשות גבולית, ומקיים תנועת מטוטלת קשה, לא-מענגת, של גרוטסקי ומציאותי. בדרך אחרת - זה קשור במצב עצמו: "או שמורי המוסד שלנו לא קיימים כלל, או שהם עדיין ישנים, או שכאילו שכחו את המקצוע שלהם. ואולי הם שובתים כי לא שילמו להם את משכורתם?".

האפשרות להיות שקוף קיימת לצד הנוכחות המתמדת, החזקה, של מוסד חמור ונוקשה שחוקיו מוגדרים. לכאורה המורים נעלמו והתלמידים קיימים וניתן להם קול. אבל האם "פרח המשרת" ללא האדון-המורה שמחזיר לו מבט ומכיר בו קיים באמת? והאם הוא יכול להיות קיים בכלל?

"אומללות שמחה בחלקה", מאת פטר הנדקה

סיפור אמו של פטר הנדקה הוא במובן מסוים השבה לחיים של מי שהתאבדה מרוב שהיתה שקופה. יש כל כך הרבה אנשים ועולמות שלא ניתן לפגוש, אלמלא איזו יד חזקה תישא אותם החוצה. בספר הזה הסיפור מורכב יותר משום שהאם עצמה התריעה כל הזמן על אי-היכולת שלה לשאת את מלאותה הפנימית, מלאות שלא ניתן לה פורקן בתוך החברה האיכרית האוסטרית השמרנית והפרובינציאלית. המעבר האלים-כמעט מהקיום הסגור של האם לפומביות שנותן לה הבן, יוצר את אחד הטקסטים החזקים, המעניינים והישרים שנכתבו בהקשר כזה, דווקא בגלל הקרבה הבסיסית. זו קרבה שמזמנת אינסוף סכנות להפוך בין רגע לקלישאה תרבותית. והוא עוקף אותן.

"מחברות המלחמה". זיכרונות מעולם שחור ולבן (עטיפת ספרה של דיראס)

מרגריט דיראס

מרגריט דיראס היא אמנית של אהבה נכזבת. העולמות שהיא מקימה,

למרות היותם קונקרטיים מאוד, הופכים בתוך הקריאה לביטוי של עולם פנימי. דיראס, שנולדה ב-1914 בהודו-סין הצרפתית, הכירה לעומק את ההתנהלות העקרה, הכואבת והמנוונת של הילידים הלבנים בתוך המושביות האקזוטיות אך שכוחות האל.

השקיפות שהיא כותבת מתוכה הדדית: שקיפות של היליד הלבן בתוך טריטוריה זרה לו בבסיסה, ושקיפות של ילידים שהם לעולם רקע אילם מקול בדרמה האינסופית של היליד הלבן. נקודת המוצא הזו מייצרת טקסטים מרתקים, שברגעים הטובים יותר שלהם, מסרבים לקומוניקציה פשוטה, חשופה, ומעלים שאלה על האפשרות של קומוניקציה להתקיים בכלל ועל טריטוריות ש"נקודת המוצא" שלהן היא מלכתחילה ביטוי של שבר עמוק.

ספרה של עינת יקיר, "ימי חול", ראה אור לאחרונה בהוצאת כתר.