לא יודע מי יותר לחוץ חתונה: אני או ההורים שלי
אני יודע שהם לחוצים לא פחות ממני, אולי אפילו יותר. הסטנדרטים שלהם לגבי המושג חיים מוצלחים בשביל הבן שלהם, הולכים ומדרדרים עם השנים. הם צריכים שלאשתי לעתיד יהיו פחות או יותר את כל האיברים, ושלא יהיה מפחיד לראות אותה בלילה אפל בסמטה חשוכה
כל פעם, לפני הדייט הראשון, אני במתח. לא לחץ, לא עצבני, מתח. הגוף מלא בעקצוצים, הכול יכול לקרות, הכול או כלום. בעולם הדייטינג אתה שחקן על הסט, כבר איחרת קצת לצילומים, זו הסצנה הראשונה שלך והיא טעונה ומורכבת.
עוד בנושא:
למה רווקה בת 30 נחשבת ללחוצת חתונה?
אחת לחוצת חתונה, אחת מתהוללת, וזו שביניהן
מר ממהר, רוץ לדייט אחר. אני לא לחוצת חתונה
זוהי סצנה מתוך סרט שהבמאי כותב אותו תוך כדי הצילומים, ועדיין לא ברור איך הוא ייגמר, כמו שעדיין לא ברור לאן הסצנה הזו עתידה להתפתח. הסט בכוונה לא מואר מספיק, כדי שהצופים יהיו דרוכים בנקודה זו של הסרט. עושה רושם שמדובר בסצנת מפתח, סצנה חשובה והכרחית, אבל יכול להיות שזו חלק מההטעייה הקולנועית, שמטרתה לתפוס אותך לא מוכן, עד שתגיע נקודת המפנה האמיתית בעלילה.
מי את באמת?
כבר התכתבת איתה, אולי אפילו דיברת איתה בטלפון, וסיפרו לך עליה או שהיא סיפרה על עצמה. היא קיבלה המלצות טובות, יש לך סקירה קצרה של קורות חיים, אבל עד שתפגשו בפעם הראשונה, לא באמת תדע מי היא באמת. מי היא עם החברים שלה, מי היא עם האחים שלה, מי עם ההורים שלה, מי היא איתך.
עוד לפני הסצנה הראשונה, סצנת הפתיחה של הסרט שלכם, התאפרתם קצת, התגנדרתם גם, אבל לא יותר מדי. השתדלתם לא ללבוש תחפושת אבל ביליתם מול המראה יותר מבדרך כלל.
חשוב לשמור על ריאליזם ולא להגזים, אבל עדיין להיראות טוב ולהסתיר קצת את הפגמים. ליהוק טוב הוא ליהוק טייפ-קאסט. מראש הבחירה נעשית כך שהאישיות של השחקן אמורה להיות קרובה ככל האפשר לדמות אותה אנו הולכים לפגוש, רק עם דגש על החלקים המושכים יותר.
"את מאחרת? זה בסדר, גם אני"
אני מגיע לפני הזמן לנקודה שבה קבענו להיפגש, מחכה שהיא תופיע, שהבמאי יצעק אקשן, ומנסה להבין - למה הוא חייב לצעוק? גם ככה זה מרגיש כאילו כולם כבר יודעים. מחכים, מביטים, הם יודעים שאני מחכה לה בפעם הראשונה, הם חייבים לראות אם הטייק הזה יצליח.
אני מגיע מוקדם כדי להיות בנאדם ואפילו אם היא מודיעה שהיא קצת מאחרת, אני אומר לה שזה בסדר. גורם לה להרגיש בנוח, מבטיח שגם אני רק עכשיו הגעתי, למרות שאני פה כבר עשר דקות, מתחיל לספור את עמודי החשמל, להתעניין בחלון ראווה ואז מגלה שזו חנות בגדי תחתונים לנשים.
זה יכול ליצור רושם בעייתי, אז אני מסתכל על הבחורות שחולפות ומבין שגם זה יכול ליצור רושם לא מוצלח, אז מחליט להתמקד באיש האדום שמביט בי מבעד לרמזור מעבר החצייה. כשהוא נעלם אני מתמקד באיש הירוק שהולך לחפש אותו, וחושב על הדברים האלה, ונלחץ.
- בואו להיות חברים של ערוץ יחסים גם בפייסבוק
מדריכת טיולים או אולי נשיאה?
אני לא יודע מי לחוץ יותר על החתונה שלי – אני או אמא ואבא. הם אומרים לי, פשוט תצא ותראה מה יהיה, קח את הזמן. אבל מפעם לפעם מגניבים שאלה או הערה כמו "מה אתה מחפש?" ו"אין מישהי מושלמת". אני יודע שהם לחוצים לא פחות ממני, אולי אפילו יותר. הסטנדרטים שלהם לגבי המושג חיים מוצלחים בשביל הבן שלהם, הולכים ומדרדרים עם השנים, אני חושד.
הם צריכים שלאשתי לעתיד יהיו פחות או יותר את כל האיברים, שלא יהיה מפחיד לראות אותה בלילה אפל בסמטה חשוכה, שהמקצוע שלה יהיה משהו שהם יכולים להסביר בשתי מילים לחברים שלהם בשישי בערב, אבל שעדיין יישמע רציני: עורכת-דין, פסיכולוגית-קלינית, יועצת-תקשורת, מפיקת-אירועים.
אפשר גם מדריכת-טיולים, מדריכת-חבלנים, מדריכת-חלבנים, אחראית-אחראים. מילה אחת אף פעם לא נשמע מספיק: טבחית. מלצרית. מנקה. מניקה. נשיאה.
ואני? אני רק רוצה שתהיי שלמה. לא מושלמת, אני יודע כבר שאין דבר כזה, אני לא מחפש דבר כזה, אני בספק אם אי-פעם חיפשתי, למרות שאני בטוח שמתישהו כן.
אז מאיפה בא כל הלחץ הזה, רגעים ספורים לפני הדייט הראשון שלנו? זה חייב להיות הגיל. הסרט כבר בשלב מתקדם, סיפור האהבה היה אמור לרקום עור וגידים עד עכשיו, הכותרות כבר מהדהדות בקצה הגליל על רקע שחור, ואם נרצה להוסיף תמונות קפואות מחיינו המשותפים לא בטוח שיהיו לנו כאלה, כי הגיבורים של סיפור חיינו עדיין לא נפגשו.
ממרומי גילי המופלג אני בקושי זוכר איך הרגשתי לפני עשר שנים, רגע לפני שיצאתי לדייט עם מישהי. אבל לא ככה. לא בחנתי אותה והתלבטתי כל כך בין אחת לאחרת. לא היו אודישנים בה סובבתי את המיועדת על צירה, בודק אותה מכל הזווית, מסתכל שוב בנתונים: מי היא ומה היא הספיקה לעשות עד עכשיו.
תוהה האם יש לה מספיק ניסיון אבל לא יותר מדי, ואיך היא תראה בג'ינס, ואיך בבגד ים ואיך בלי בגד ים, ואיך היא תראה בסצנה הכי חשובה של הסרט בשמלה לבנה. פעם חשבת מה שיהיה - יהיה. המנטרה הזו חוזרת בריקושטים מההורים, ומחברים ומכל מקום. הבמאי מדריך אותך לזרום עם הסצנה, אפשר אפילו לאלתר, שירגיש טבעי.
אבל מתוך ראשי המוטרד נשמעות לחישות: אולי פה מתחיל ההמשך של חייך, ומצד שני, בראשי המוטרד נשמעות גם לחישות אחרות: חניתי בחנייה חוקית? חייב לזכור לקנות שקדי מרק. להתקשר לסבתא לשאול איך היה לה בשיעור יוגה. ולהתקשר למס הכנסה, סתם כי אני מתגעגע אליהם.
רואה אותך צועדת לעברי
עוד אני מתגעגע למשהו שעוד לא קרה, ופתאום מישהי מתקרבת. אולי זו היא, אולי כאן מתחיל סיפור האהבה הגדול, אולי כאן מתבשל על אש קטנה חיבוק שיעטוף את שנינו ביום קריר אחד, כשאת תתחפרי לתוך החזה שלי, תתעטפי בין זרועותיי.
היא מתקרבת וחולפת. היא דומה לה, אך בכל זאת קשה לזהות מתמונה או שתיים. אני מנסה להתרכז, מעיף מבט נוסף בתסריט ששיננתי, מנסה לזכור מה היא כבר סיפרה, מה אני צריך לשאול, לא לפספס אף שורה בטקסט, לזכור את כל המחוות הקטנות של תנועות הידיים והבעות הפנים.
הראש שוב בורח: אנחנו בטיול, אנחנו נרדמים בפעם הראשונה ביחד, אנחנו משתכרים, אנחנו עם חברים ואני מסתכל עלייך מהצד כשאת לא מבחינה, צוחקת ומתאהב בך שוב ושוב ושוב.
אלו השניות האחרונות לפני שניפגש. אני חופשי לדמיין הכול, את כל מה שרציתי אי-פעם. מכאן זה עלול להתקלקל או לקרות. וכשאני מרים את ראשי מתוך ההרהורים ומביט קדימה, אני רואה אותך צועדת לעברי, ושומע צעקה: אקשן!
יש לכם טורים על יחסים? שלחו אלינו
לפנייה לכתב/ת 
