שתף קטע נבחר
הכי באזזזז
    זירת הקניות
    הפילוסופיה של הכלכלה: משה סילמן הוא אנחנו
    נתניהו אמר שהמקרה של סילמן שהצית עצמו הוא טרגדיה אישית, אך רבים טוענים שזו תוצאה נואשת של השיטה הכלכלית שגורמת לריכוז העושר בידי מעטים ולקריסת מדינת הרווחה. אחרים יטענו, ששני הצדדים טועים - ושאנחנו יכולים בכלל לשכוח מלהשיג שליטה כלשהי על מה שקורה בכלכלה שלנו

    רבים הגיבו למעשה הקשה ולטרגדיה של משה סילמן ז"ל. ראש הממשלה אמר שזו טרגדיה אישית, ושהוא מצטער. אחרים הגיבו מיד ואמרו שלא - זו לא טרגדיה אישית. הטענה שלהם היא שמדובר בטרגדיה לאומית ואולי אפילו עולמית, הטרגדיה של מעמד הביניים והטרגדיה של העניים בחברה.

     

     

    האנשים האלה כועסים על ראש הממשלה ועל שר האוצר. הם טוענים שהשניים האלה וגם סטנלי פישר טועים. הם מזהים אותם עם תפיסה כלכלית-חברתית, שלה הם קוראים תפיסה "ניאו ליברלית".

     

    התפיסה הזו, כך טוענים הפעילים והכותבים מהצד השמאלי של המפה הכלכלית, אחראית לריכוז העושר בידי מעטים ולקריסת מדינת הרווחה.

     

    הפגנת תמיכה בסילמן. חסמו את נתיבי איילון (צילום: רויטרס)
    הפגנת תמיכה בסילמן. חסמו את נתיבי איילון(צילום: רויטרס)

     

    בטור הזה, ואולי גם בטור הבא, אני רוצה להציג עמדה יוצאת דופן. זוהי עמדתו של העיתונאי והסופר אורי רדלר. רדלר, (זה הבלוג שלו) המתמחה בנושאי כלכלה וחשיבה כלכלית, הוציא לאחרונה ספר מרתק בשם "התמוטטות - על קריסת המערב ומות מדינת הרווחה" (הוצאת שטיינהרט - קציר (אפשר להשיג גם כאן). והוא טוען טענה אחרת לגמרי.

     

    אכן, הוא יגיד (אני מפרש אותו), צודקים הפרשנים משמאל וטועה ראש הממשלה. הטרגדיה של משה סילמן איננה טרגדיה אישית. אבל, בניגוד לאנשי שמאל כלכלי שטוענים שהפתרון הוא הזרמת תקציבים והגדלת חלקה של המדינה בטיפול במצוקות האזרחים, רדלר יגיד שמדינת הרווחה לא מחזיקה מעמד, כי היא בלתי אפשרית. מדינת הרווחה הייתה מעין פיקציה. היא עשתה טוב לכולנו, אבל אנחנו לא מצליחים לממן אותה. ולכן, גורלה נחרץ ואילו אנחנו נשארים עם חובות ענק בין מדינתיים שיביאו עלינו התמוטטות כלכלית.

     

    מה זה ניאו-ליברליזם

    כל מי שלמד סוציולוגיה ופילוסופיה בשנים האחרונות מכיר את המושג הזה. מעניין שדווקא רוב הניאו-ליברלים כמעט לא מכירים אותו. הם קוראים לעצמם בשמות שונים לגמרי. למשל "כלכלנים" או "כלכלני שוק חופשי". ובכלל, המושג ניאו-ליברליזם צר מדי. כי גם בקרב כלכלני הזרם המרכזי יש המון תפיסות שונות.

     

    ובכן, ניאו-ליברליזם הוא הכינוי לכלכלנים שפעלו החל משנות ה-70 (פחות או יותר) בתקופות שבהם הכלכלה הקיינסיאנית (נדבר על זה) החלה לצלוע. הם הכלכלנים שאחראיים להפרטות גדולות והם אחראיים בכלל לצמצום ההתערבות של המדינה בשוק, וכתוצאה מכך לצמצומה של מדינת הרווחה (אחרים יגידו, הרס מדינת הרווחה).

     

    האם הם הרעים בסיפור של משה סילמן ושלנו? ובכן, אנחנו לא נמצאים בתוך אגדה של האחים גרים. יש כאן כמה שיטות כלכליות מנוגדות וחזקה עלינו שכל בעל שיטה כזאת חושב להביא את הטוב ביותר לאנושות.

     

    רדלר, שאת החיבור שלו אני רוצה להאיר, יטען שהכלכלנים המכונים ניאו-ליברלים היו חייבים לצמצם את מדינת הרווחה. אין להם ברירה, וגם לאחר הצמצומים הם לא מצליחים למנוע אסון פיננסי שמתקרב אלינו.

     

    שליטה במערכת לינארית

    לפי אורי רדלר (ויסלח לי אם אני מפרש אותו לא נכון. בדרך כלל אני מציג כאן הוגים מתים שלא יכולים להתלונן), הסיפור מורכב מכמה קומות.

     

    קומה ראשונה היא הקומה שתנתח את הניסיון של המדינה לשלוט בכלכלה כניסיון אבוד מראש. הקומה השניה תטען שהניסיון הזה לשליטה שאפיין את שנות ה-50 עד ה-70 של המאה ה-20 ואחראי למדינת הרווחה, הוא גם האחראי לאסון הפיננסי המתקרב; אסון החובות.

     

    נתחיל בקומה הראשונה. בהתחלה, בין המאה ה-16 למאה ה-18 היו המרקנטיליסטים (אורי רדלר בספר הזה מתייחס כמובן גם אליהם). הם היו כלכלנים והוגים שטענו שעושר של מדינה נמדד בכמות הזהב שיש במרתפים. עכשיו, כדי שיהיה למדינה שלי מקסימום זהב (שהוא גם אמצעי התשלום בזמן הזה) כדאי לי לעשות את הדבר הבא. כדאי לי להטיל מכס על סחורה שאני מייבא מארצות אחרות, כי אם אזרחים שלי ייבאו בגדים מחוץ לארץ וישלמו בזהב, הרי המדינה בחו"ל תתעשר יותר ואנחנו נאבד זהב. באותה מידה, כדאי לי מאוד, כשליט, לעודד ייצור לייצוא על ידי הטבות ליצרנים, כי ככל שנייצא יותר, כך יכנס אלינו יותר זהב.

     

    התפיסה הזאת רואה בכלכלה ובסחר בין-לאומי מעין משחק סכום אפס. כלומר, אם אני מרוויח, זה מחייב הפסד של האחר ולהיפך. כל אחד מתפתח רק על חשבון השני. ומה קורה בסופו של דבר בפועל במשטר מרקנטיליסטי? המדינה מפקחת על הכלכלה. היא מעניקה הטבות, מפילה מכסים על יבואנים ומתקנת הרבה תקנות.

     

    זה היה המצב המרקנטיליסטי והוא התקיים עד שהגיע אדם סמית, אבי הכלכלה המודרנית. סמית, כך כותב אורי רדלר, הבין משהו מאוד יסודי על השוק. הוא הבין ששוק אינו פועל כמערכת ליניארת של מצבים, אלא כמערכת מורכבת מאוד, מערכת שאינה ניתנת לשליטה. אסביר.

     

    מערכת לינארית כאן, היא מערכת שבה אתה יודע בדיוק או כמעט בדיוק כיצד תשפיע פעולה מסוימת שאתה עושה על המערכת. זו מערכת שעליה ניתן לשלוט באופן סיבתי. מערכת כזו מפעילה למשל את מכשיר הטלוויזיה: לחיצה על הכפתור המתאים בשלט תפעיל את המערכת. לחיצה אחרת תנמיך את הקול. עשית משהו והנה יש תוצאה ברורה.

     

    אבל אדם סמית תפס, שהמערכת הכלכלית - השוק, שמורכב ממיליוני אנשים ומיליארדי אובייקטים נסחרים - אינו פועל כמערכת לינארית. סמית רואה שהמנגונונים האלה של היצע וביקוש פועלים כל הזמן, בלי הפסק. כל רגע נכנסים גורמים חדשים ויוצאים גורמים אחרים. מגיעות סחורות, נעלמים קונים וכו'.

     

    ולכן, השוק הזה, הדינמי כל כך, לא יכול להישלט כמערכת לינארית. כלומר, אין כוח או אין אדם שיכול להשפיע על השוק ולעשות את זה בדרך יותר טובה ממה שהשוק עושה בעצמו. ומה המסקנה מכך?

     

    ובכן, בניגוד למרקנטיליסטים שטענו שעל המדינה לנסות לשלוט בשוק באמצעות פעולות שלטוניות, כמו מתן הטבות ליצרנים והטלת מכסים, מה שצריך לעשות הוא פשוט להניח לשוק לפעול מעצמו והדבר הזה יביא לתוצאות הטובות ביותר עבור כל בני האדם.

     

    התפיסה הזו היא התפיסה הקלאסית בכלכלה והיא קשורה היסטורית לתפיסות שנקראות תפיסות ליברליות, כאלה שמדברות על הזכות להחזיק רכוש ועל מיעוט מוחלט של תפקידה של המדינה בחברה דמוקרטית.

     

    קיינס

    בסופו של דבר, מאז ימיו של אדם סמית במאה ה-18 ועד תחילת אמצע המאה ה-20 היתה מקובלת הגישה הקלאסית או "הליברלית". אבל אז, במיוחד לאחר המשבר הכלכלי הענק של שנות ה-30 של המאה ה-20, תפסה את מקומה שיטה חדשה; קיינסיאניזם (כתבנו כבר בעבר על קיינס בסדרה שמתחילה כאן).

     

    הכלכלן ג'ון מיינרד קיינס יצר תיאוריה שנתנה תוקף למדיניות חדשה; מדיניות של התערבות מחודשת של המדינה בכלכלה. הוא יצר את מקצוע המקרו-כלכלה והמדיניות הזאת שלו השתלבה ביצירת מדינת הרווחה, זו שנותנת לנו הגנה בדמות דמי אבטלה, בריאות חינם ודיור ציבורי. חזרה למדינת הרווחה הזאת היא מה שטובעים המוחים ומה שהיה יכול למנוע את המעשה הנורא שעשה משה סילמן לעצמו.

     

    אבל אורי רדלר היה אומר משהו כזה: שוב חזרו אנשי הכלכלה ופיספסו את המהות של השוק. הם שכחו ששוק כלכלי הוא מערכת ענקית, דינמית ומורכבת שלא ניתן להשפיע עליה, ושבו להתייחס אליה כאל מערכת לינארית. הם טעו, והטעות שלהם תעלה לנו עוד יותר ביוקר.

     

    על הקיינסיאנים, על מדינת הרווחה ועל הניאו ליברלים שצמצמו אותה, בשבוע הבא.

     

    ד"ר אושי שהם קראוס, פילוסוף של הכלכלה. ניתן לפנות אליו ב-ushik42@gmail.com ולהיכנס לאתר הבית שלו www.ushi.co.il . באתר אפשר למצוא את הטורים וגם קטעים מספרי ילדים שלו ומאמרים אחרים.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "הפילוסופיה של הכלכלה: משה סילמן הוא אנחנו"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: סמדר ברקוביץ'
    משה סילמן
    צילום: סמדר ברקוביץ'
    אושי שהם-קראוס
    צילום: חן אלוני
    מומלצים