שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צ'או בלה
    בשנות ה-90 יצא ערן סלע עם מכבי תל אביב למשחק בבולוניה, והתאהב. לפני חודש הוא טס עם בנו הבכור לצפות בגמר הפלייאוף בין סיינה למילנו, ועל הדרך הראה לו מה נותר מהכדורסל האיטלקי הגדול אחרי שני עשורים: בעיקר זיכרונות טובים

    "בעוד 20 שנה אחזור לבקר באולם של סיינה, ובטח לא יהיה פה כלום. כמו בבולוניה" (איתי סלע, נער בר-מצווה, חוזה את העתיד).

     

    הילד הגיע לגיל 13 ורצה לראות מקרוב את ברצלונה ואת מסי כמו עשרות אלפים לפניו. זכותו. הטיול שלו, הבחירה שלו, אבל הרעיון לא ישב טוב מבחינתי. הבן הבכור שלי? כדורגל? בהדרגה הצלחתי להסיט אותו לכיוון הנכון, והוא רצה לנסוע לגמר ה-NBA. אבל מבט לחשבון הבנק הוליד פשרה מעניינת: טסים לגמר הפלייאוף בין סיינה למילנו בשיטת הטוב משבעה. כמו באמריקה, רק באיטליה.

     


     

    "היי, שם טוב לרצועת שידור ברדיו של הצבא האיטלקי: סוף שבוע ראגו" (צילום: Gettyimages)
    "היי, שם טוב לרצועת שידור ברדיו של הצבא האיטלקי: סוף שבוע ראגו"(צילום: Gettyimages)

     

    איתי עוד לא ידע לקראת מה הוא הולך, אני דווקא כן: הזדמנות להוציא לפועל סינמה פרדיסו פרטי, עניין שאני חולם עליו מאז שקראתי את Il Basket d'Italia של ג'ים פאטון: 20 שנה מאז הביקור הראשון שם ככתב שליווה את מכבי תל אביב אני חוזר, והפעם עם הבן. טיול הבר-מצווה נהפך רשמית למסע כדורסל. כשעלינו על המטוס הוא לא הכיר ולו שחקן אחד של מילנו וזכר רק אחד מהסגל של סיינה, אבל יעד אחד כבר הושג: מסי נשכח ונזנח.

     

    1. מסיינה לבולוניה

    תנו לי להוציא את זה כבר עכשיו: הכדורסל באיטליה נופל. התקציבים פוחתים, קבוצות נסגרות, ועל רייטינג בטלוויזיה לסדרת הגמר אפילו לא מדברים. חוץ מזה, השבועון "סופר באסקט" - מגזין הכדורסל שהוקם ב-1978 והיה אולי המצליח והעקבי ביותר באירופה - נסגר ואיננו עוד. במשך שנים הוא היה הדבר הראשון שחיפשתי בכל פעם שהגעתי לאיטליה, ומעולם לא שבתי בלעדיו.

     

    חלמתי לערוך מגזין כזה, לכתוב בו, ואם צריך אז גם לשטוף את רצפת המערכת מדי בוקר. עכשיו אין כלום. סדרת הגמר בעיצומה, ודוכני העיתונים הענקיים ברחובות נראים פתאום שוממים בלי סופר באסקט. מוכר אחד חיפש ולא מצא, אחר טען שהגיליון החדש לא הגיע השבוע, שלישי אמר שהעונה כבר הסתיימה ושהעיתונים ישובו לדוכנים בספטמבר.

     

    רק אחד היה בטוח בעצמו במאה אחוז כשהודיע: "chiuso". נסגר. הסביר לי את זה שדר רדיו ממילנו: "הליגה משוחקת כאן בשבת ובראשון, והעיתון הגיע לדוכנים בימי שלישי ולפעמים רק ברביעי. כשהכל נמצא באינטרנט בזמן אמת, עיתון כדורסל לא יכול לחדש הרבה".

     

    מבט על השדר הסביר המון. בחור צעיר, תזזיתי, אחד מתוך גדוד שלם של אנשי תקשורת ביציע העיתונות שרק אחד מהם היה מוכר לי. ביקרתי באיטליה 15 פעמים, פגשתי לא מעט אנשי מקצוע, וחוץ מהעיתונאי עם השם המופלא סטפאנו בנזוני היו שם רק לפטופים וטאבלטים ופייסבוקים ובלוגים וטוויטרים במקום פרצופים.

     

    לקראת סיום משחק האליפות וסדרת הגמר בסיינה, כשאחת מדיילות התקשורת חילקה דפים וביקשה שנכתוב את שם השחקן המצטיין בסדרה ממש כמו בניינטיז, לא היה עט אחד בסביבה. אחרי מאמץ נמצא אחד והוא עבר מיד ליד. בנזוני, אגב, הוא מפליטי סופר באסקט. עכשיו הוא עובד באיזה אתר שנקרא וורלד משהו.

     

    גורלו של המגזין מסמל לחלוטין את מה שקורה בתקשורת ובכדורסל האיטלקיים בשנים האחרונות. בחלק מהעונות התנהלה הליגה במספר אי זוגי של קבוצות כיוון שקבוצה התמוטטה כלכלית, התפוררה, או חזרה שתיים-שלוש ליגות לאחור כדי להתחיל מחדש. טראמו, ששיחק בה יניב גרין, היא כנראה הקורבן הטרי ביותר ברשימה. פורטיטודו בולוניה, עם שם גדול ומסורת אדירה, משחקת בליגה השנייה. בעונה שעברה היא סיימה שם רק במקום ה־12.

     

    "כן, מדהים שאת כל הגופיה הזו הם דחקו לתוך הביצה עם השוקולד" (צילום: Gettyimages)
    "כן, מדהים שאת כל הגופיה הזו הם דחקו לתוך הביצה עם השוקולד"(צילום: Gettyimages)

     

    וירטוס בולוניה רחוקה מאוד מאיפה שהייתה, רומא מחפשת סיוע כלכלי וקאנטו תקצץ 20 אחוז מהתקציב בעונה הבאה. נכון לאמצע החודש שעבר החליטה חברת בנטון להפסיק לתמוך בקבוצה מטרוויזו בתום למעלה מ-20 שנות אימוץ, ואפילו סיינה, האלופה בפעם השישית ברציפות - שיא ב-92 שנות כדורסל מקצועני באיטליה - צפויה לשמוע על קיצוץ מהספונסר הראשי בנק מונטפסקי. כנראה לא סתם קיצוץ: הבנק בסיינה, שהוא השלישי בגודלו באיטליה ונוסד ב-1472, פנה לממשלה בבקשה לסיוע דחוף בסך 1.4 מיליארד דולר מחשש לקריסה.

     

    בדרך לבולוניה, בלנצ'יה מוזה הידנית שלקחה אותנו על הכביש המהיר A1 מסיינה דרך פירנצה, ניסיתי לא לחשוב יותר מדי על העבר. אבל לך תשכח מזה שבולוניה היא בירת הכדורסל האירופי לשעבר, וגם המקום שבו התאהבתי בכדורסל האיטלקי ובאיטליה בכלל. לפני 20 שנה התארחה שם מכבי תל אביב למשחק בגביע אירופה לאלופות, או איך שזה נקרא אז, והפסידה 83:96.

     

    ישבתי שם, צעיר וטרי ונרגש, ובלעתי כל תנועה על המגרש וביציעים. כעבור שני עשורים צעדתי שם עם איתי לאורך וייה איניפנדנזה שמוביל עד לפיאצה מג'ורה, אבל לא כדי לחזות בכנסייה מהמאה המי יודע כמה אלא בקתדרלה העתיקה של הכדורסל: הפלדוצה, האולם של וירטוס ופורטיטודו, או כמו שאנחנו זוכרים אותן טוב יותר - קינדר וטימסיסטם. זה שבו שיחקו כל הגדולים: סשה דנילוביץ', אריאן קומאזץ, יורי זדובץ', הוגו סקונוקיני ואנטואן ריגודו וגם קרלטון מאיירס, סשה ג'ורג'ביץ', גרגור פוצ'קה, דומיניק ווילקינס ודייויד ריברס.

     

    נקודת הפתיחה בסיור הרגלי הייתה אמורה להיות בית המלון ג'ולי, שבו השתכנה מכבי תל אביב בכל פעם שהגיעה לבולוניה בתחילת שנות ה-90. אבל רגע, איפה הדורמן במדים ההדורים שכיוון את המוניות בכניסה? ואיפה אותיות הענק שמרכיבות את שם המלון בחזית? חיפשתי מסביב ולא ראיתי מלון. בירור קצר עם עובר אורח העלה כי הבניין שממול אכן היה פעם מלון ג'ולי, והיום מתנהלים בו עסקים אחרים. הלך מגזין הכדורסל ונעלם גם המלון, אבל צעידה במעלה הרחוב גילתה שהאפריקאים עדיין שם. ממשיכים למכור תכשיטים, שעונים ותיקי עור מזויפים.

     

    2. מבולוניה לרג'ו אמיליה

    הרגליים נשאו אותי בעצמן לפלדוצה. הוא עדיין עומד שם מעבר לעיקול, ממש באמצע העיר. ככה בנו פעם. למרבה האכזבה יושבים בו היום כל מיני איגודי ספורט קטנים ומכונים לבדיקות רפואיות. מבט בדלתות המזוגגות גילה חרכים ובעדם הסל, הפרקט וחלק מהיציעים. הקפנו את האולם פעם אחת בחיפוש אחר דלת פתוחה, ולא מצאנו.

     

    דפקתי בכוח ובלי בושה על אחד השערים. בא מישהו שנראה כמו האחראי. הצגתי לו את הבן שלי וסיפרתי שלפני 20 שנה שיחקתי באולם עם מכבי תל אביב, ואני מאוד רוצה להראות לו את המקום. האיטלקי שמע על מכבי, איזו שאלה. הוא הכניס אותנו פנימה ישר למנהרת הזמן. 5,500 מקומות, נוסד ב-1956. וירטוס כבר מזמן לא משחקת כאן.

     

    ב-1999 היא עברה לאולם מודרני בן 9,200 מקומות בקסלקיו די רנו מחוץ לעיר; אמנם רחוק, אבל וירטוס הובילה את הליגה האיטלקית בעונה שחלפה במספר הצופים הממוצע במשחק: 7,608 בערב. רומא לעומתה, ששיחקה גם ביורוליג, סוגרת את הרשימה עם 2,072 צופים בלבד בממוצע. אולי זה משום שקסלקיו די רנו לבולוניה היא בערך כמו אור יהודה לתל אביב. הנתונים מרשימים, אבל אפשר להניח שהקהל שם אינו שייך לגרעין המושבע של אוהדי בולוניה אלא יותר למשועממי הכורסה של הפרברים.

     

    הפלדוצה מצידו עדיין מארח את פורטיטודו, המועדון השני הגדול של בולוניה. אבל האוהדים לא הזדהו עם הרסיסים, ולאורך השנים קמו שלוש קבוצות במקום הקבוצה הגדולה ההיא שהתרסקה תחת חובות. "נגמר פה הכסף, כולם עזבו", אמר האחראי. בינתיים הוא שיחרר כדור מהארון הנעול ומסר אותו לגארד המבטיח של עירוני רמת גן, שהלך לזרוק מהבלטה של דומיניק ווילקינס.

     

    אפילו הוא, שנולד אחרי שווילקינס כבר עזב את בולוניה וחזר לארצות הברית, קלט שקרה פה משהו. הוא הביט עמוק בעיניים שלי ושאל אם אני בוכה. הכחשתי. כעבור שנייה הוא שכח מהעניין והתפנה לסל. לא בכל יום יוצא לילד בן 13 לזרוק לסלים שבהם קלע נייט האפמן 19 מ-19 מקו העונשין כדי לחלץ את מכבי תל אביב מהפסד בסדרה מול טימסיסטם ולעלות בהמשך לפיינל פור בסלוניקי (אלה אותם סלים בדיוק שספגו הרעשה ארטילרית בת 61 נקודות מקטשפר ב-1998, אבל בסוף ניצחה בולוניה אחרי הארכה עם 33 של מאיירס).

     

    איתי עסוק במותגים, אז נכנסנו לחנות הספורט הסמוכה כדי לבדוק אם יש מכנסי מייקל ג'ורדן. לא היו, אבל חולצה שחורה עם הדפס V לבן של וירטוס דווקא כן ועליה הכיתוב "פורצה בולוניה". שמע, אמרתי למוכר, הייתי כאן עוד בימים ששיחקו בקבוצה אוגוסטו בינלי, אלסנדרו אביו, קלאודיו קולדבלה ולאורו בון, ואנחנו בכלל מתל אביב. הידע הזה בטוח שווה הנחה, לא?

     

    "צודק", ענה ההוא. "החולצה הזאת לא שווה הרבה היום. וירטוס כבר לא וירטוס, ובבולוניה כבר אין כדורסל. קח 20 אחוז הנחה בזכות הידע. אפילו אני לא זכרתי את לאורו בון". איתי היה מבסוט. עוד חולצה לאימונים. אתה יודע, אמרתי לו, גם מאנו ג'ינובילי שיחק בבולוניה לפני שהגיע לסן אנטוניו. העיניים שלו נפתחו. "מה, באולם שהיינו בו קודם?". לא, הוא הצטרף לקינדר של אטורה מסינה כשהקבוצה עברה לאולם החדש. שניסע לשם?

     

    יצאנו לעבר קסאלקיו די רנו, תשעה קילומטרים מהעיר. "למה כל כך רחוק?", התלונן איתי, "איך האוהדים בכלל מגיעים לפה?". לא היו לי תשובות. מילמלתי משהו על שטחים יקרים בתוך העיר וזולים מחוץ לעיר, ושהיום כבר לא בונים פלדוצות ממש מעבר לכביש. הגענו. אולם גדול ומנוכר. ב-2002 נערך שם הפיינל פור של היורוליג, ומאז התחלף שמו של האולם שלוש או ארבע פעמים על פי נותנת החסות. כנראה כולן נשרו בדרך. בינתיים הוא נעול ואין איש. לא נרשמה עלייה במפלס הגעגוע.

     

    כדי לחלוץ את בקבוק הזיכרונות התוסס הוחלט לצאת לרג'ו אמיליה, עיר בת 170 אלף תושבים שמרוחקת כ-60 קילומטר מבולוניה וייחודה בדבר אחד: מייק מיצ'ל, ששיחק שבע עונות בקבוצה המקומית והוא מלך הסלים שלה עד היום. מיצ'ל, כמה סמלי, שיחק עונה אחת במכבי תל אביב בדיוק לפני 20 שנה, כשהתאהבתי באיטליה. הוא קלע 19 נקודות בהפסד של מכבי.

     

    לפני שהגיע לאירופה היה מיצ'ל גם ב-NBA, והוא מדורג עד היום בצמרת הקלעים של סן אנטוניו. אחר כך עבר לאיטליה ושיחק שם שלוש עונות לפני שנשלף למכבי תל אביב. כשיעקב אדלר החליט לא להחתים אותו לעונה נוספת כי הוא מבוגר מדי - מיצ'ל היה אז בן 36 - חזר הפורוורד לאיטליה ושיחק ברג'ו אמיליה שבע עונות רצופות עד גיל 44. הוא סיים את הקריירה שם עם 28 נקודות ועם שמונה ריבאונדים למשחק. בגיל 42 הוא עוד קלע 26.5 נקודות בממוצע. לפני שנה, בגיל 55, הוא מת מסרטן. ואני הייתי חייב לדעת: האם כיבדו אותו ותלו את הגופייה שלו על תקרת האולם כמו ב-NBA?

     

    אז פנינו לרג'יו אמיליה. כמו בבולוניה, גם שם הגיח פתאום האולם הישן מעבר לכביש וקרוב מאוד ללב העיר. התרגולת מהפלדוצה חזרה על עצמה עם מנהל האולם, שעיניו אורו למשמע השם מייק מיצ'ל. "מיתיקו", הוא אמר. "לג'נד. השחקן הכי גדול שהיה לנו פה. אנחנו לא תולים גופיות על התקרה, אבל את הגופייה מספר 4 של מייק אף שחקן של רג'ו אמיליה לא ילבש יותר".

     

    האיטלקי משך אותנו במדרגות האולם עד למעלה היציע, ושלף מאחורי פרגוד מאובק צילום גדול וממוסגר של מיצ'ל זורק לסל במדי רג'ו אמיליה. הבטתי למטה, למגרש הריק והישן. דמיינתי את הג'נטלמן העצום ההוא סוגר פה בהליכה עוד ערב של 35 נקודות. אתה לא מאמין איזה סקורר עצום הוא היה, אמרתי לאיתי. והוא, שהיה בן מינוס שמונה כשמיצ'ל הגיע למכבי תל אביב, שאל אם יש בעיר חנות שאפשר לקנות בה את הגופייה שלו.

     

    3. מרג'ו אמיליה לפיסטויה

    אם מתקבל כאן הרושם שהילד עבר טיול בכפייה, יש לומר גם זאת: מצפוני נקי. ראינו את הפיאצות וגם את הפיאצלות, עברנו בדומו הזה ובדומו ההוא ובקתדרלה ההיא וברחובות הצרים. עד לפיזה הגענו כדי לבקר את המגדל שרק זריקות העונשין של עפר פליישר היו עקומות ממנו. ומה לעשות שעיטורי מלאכים מכונפים עשויים אבן קדומה לא עושים לנו את זה כמו עוד שלשה של שון סטונרוק מסיינה ששוברת את ההגנה של מילנו?

     

    13 הוא גיל מתעתע. ברגע אחד איתי הוא ילד ("מה, אתה מכיר את מאיר טפירו? דיברת איתו פעם?"), וברגע הבא הוא מסביר לי את ההבדלים בין לד זפלין לפינק פלויד, ולמה אקסל רוז וסלאש הסתכסכו ומכל ההרכב ההוא של גאנז אנד רוזס נותר רק הסולן. רדיו טוסקנה - 88 אף-אם אם אתם באזור - משמיע איזה שיר, והוא מיד מספר לי שאנחנו מקשיבים לצ'אק ברי. אחר כך הוא יסביר וינמק שעם כל ההערכה שלו לרובים ושושנים, הקאבר שלהם ל־Sympathy for the Devil של הסטונס לא טוב מספיק.

     

    לקח לי זמן להבין למה לעזאזל הוא לא רוצה להגיע להופעה של מדונה בפירנצה שהתאימה בול מכל הבחינות: גם קרוב אלינו, גם מדונה, גם פירנצה, ובעיקר במועד שאין בו משחק כדורסל. ניסיתי להסביר לו שלהיות חלק מ-50 אלף איש באיצטדיון זה חוויה, לא ממש משנה מי מופיע. אבל אחרי הדיבורים המלומדים על להקות רוק ועל גיטרות חשמליות הבנתי עם מי יש לי עסק: "מדונה זה לבנות. זה לא מוזיקה בכלל, זה שואו, ריקודים", הוא תימצת. שכחת פטמות, מצאתי את עצמי שוקל להגיד לו.

     

    חשבנו לקפוץ בחזרה למועדון בבולוניה, לשבת בין אוהדים מקללים וצווחים ולראות את נבחרת איטליה משחקת נגד קרואטיה ביורו על מסך גדול. אבל במקרה התברר שבאותו ערב מתקיים משחק על העלייה לליגה הראשונה בין פיסטויה לברינדיזי, ומבט במפה הראה שפיסטויה קרובה אלינו. היידה, נוסעים.

     

    אם לשפוט על פי המשחק הזה, הכדורסל האיטלקי עדיין חי. נכון, היכולת בינונית והזרים מגיעים מרמות נמוכות יותר (אם פעם מילאו את הליגה השנייה תותחי NBA כמו אלכס אינגליש ומייק מיצ'ל ז"ל, היום זה ג'ונתן גיבסון שהעביר לא מזמן חצי עונה באשקלון ואיש לא שם אליו לב). אבל לא הרמה היא שמעניינת אותי, ולא שמות השחקנים. זה הניחוח.

     

    זה המשחק הזניח שאיש לא שמע עליו בארץ ומשך אליו 4,000 צופים שמילאו את האולם הלא ממוזג באמצע יוני. זה התשוקה והאמוציות של הקהל בערי השדה הקטנות האלה וההרכב שלו. זקנים, פעוטות, נשים צעירות, נשים מבוגרות, ילדים. בכלל לא בטוח שלגבר בן ה-30, אם נלך על פרופיל חלקי של אוהד ספורט ממוצע, היה רוב בפיסטויה בלילה ההוא.

     

    המשחק ההוא לא היה אלא פסיק בנסיעה שלנו, גם אם פסיק מרהיב למדי, ובסופו של דבר כיוונו אל סדרת הגמר בליגה הבכירה. סיינה היא עיר מקסימה ותוכלו למצוא עליה את כל הפרטים שתרצו בגוגל הקרוב לסמארטפונכם, אבל בתכלס באנו לשם בעיקר כדי לראות שלושה משחקים מלאים בסדרה שהסתיימו בשלושה ניצחונות מקומיים.

     

    היינו עדי ראייה לשיאי כל הזמנים באיטליה: רצף משחקי פלייאוף שהגיע ל-36 בלי הפסד ושש אליפויות לסיינה בזו אחר זו. וכשמגיעים מוקדם מספיק לאולם ומתנהגים כאחד האוהדים, אפשר לזהות בקלות ריטואלים: בוטסי ת'ורנטון הוא היחיד שעולה לחימום בטרנינג גם כשבחוץ 35 מעלות; דייויד אנדרסן תמיד יעשה לצד הסל תרגילים לחיזוק הרגליים עם רצועת גומי נמתחת; יאניס בורוסיס מזייף בערך כל תרגיל שני שמאמן הכושר של מילנו מבקש לעשות; ואיי־ג'יי ברמר הוא האחרון שיורד לתדריך הקבוצתי שלפני המשחק - לא לפני שהוא זורק שלשה אחת מ-22 תחנות שונות על קשת השלוש, בדיוק כמו המספר על הגופייה שלו.

     

    עוד אני יכול לספר שהמאמן סרג'יו סקריולו סופג שאגות בוז אדירות מהקהל המקומי כיוון שליכלך על סיינה בעיתונות, ושהאוהדים של סיינה יזרקו את הקונפטי רק כשהכרוז יכריז את שמו של המאמן המצליח סימונה פיאניג'אני (שבינתיים עזב את המועדון וחתם בטורקיה). ואם אנחנו בקטע של רכילות אוהדים, אז הנה כמה סקופים ממגרש החניה: מרקו קרראטו מגיע תמיד עם ההורים שלו, דייויד אנדרסן וניקוס זיסיס נוהגים במרצדסים, ובו מקאלב, כמה צנוע, מסתפק בטויוטה יאריס ונוהג לחמוק מכניסה צדדית כדי לדלג על הקטע של צילומים וחתימות לאוהדים. אולי סתם ביישן.

     

    תענוג לצפות בסיינה בהיבט המקצועי, אבל נדמה לי ששמעתי ברקע ברבור שר. זאת קבוצה שיש בה רכז-על (מקאלב) ושחקן-על בהגנה (שון סטונרוק), אבל מחצית מהסגל שלה מורכב מבני 33 עד 35. השכל שלהם מחפה על נפילה טבעית ביכולת האתלטית, וכל הגבוהים המובילים מסוגלים לקלוע שלשות באחוזים טובים, רק שבסופו של דבר נופל המון על מקאלב.

     

    הוא בוחר בין שימוש בפיק אנד רול לפיק אנד פופ, ובין לבין מרקיד את הקהל ביציעים עם שינויי כיוון חדים ומהלכי אחד-על-אחד מסעירים שנגמרים בהטבעות. והוא 1.83 מטר עם נעליים, כן? איתי התלהב כל כך שזה עלה לי 100 יורו בחנות הרשמית של המועדון. השלל: שלוש חולצות של סיינה וגופייה של מקאלב הגדול. איזה שחקן. איזו חוויה.

     

    4. בחזרה לתל אביב

    הרבה כסף השארנו גם בגלידריות. כדי לגוון קצת את הג'לאטו, כילינו גם 2.9 קסטות קלאסיות בממוצע בכל יום. רובן החליקו לגרון כשישבנו בבר של המועדון הסמוך לאולם, לשם מגיעים אוהדי סיינה שלוש שעות לפני המשחק. חלקם לבשו גופיות של שחקני הקבוצה, כולל שחקני עבר. ככה נתקלנו בנאומוסקי, בסטפאנוב, במקינטייר ובז'וקאוסקאס שכבר מזמן אינם בסיינה. אם גופייה רשמית עולה 55 יורו והמצב הכלכלי באיטליה די בתחת, אפשר להבין איך מישהו שקנה את נאומוסקי בגיל 18 ממשיך להסתובב בה גם אחרי שחגג 29.

     


     

    איתי נראה בוגר ומיושב בדרך הביתה. כבר במטוס הוא סגר איתי על המסלול של הנסיעה הבאה: ורונה (עירם של רומאו, יוליה ולואיס בולוק), ונציה (דראז'ן דליפאגיץ' ולחלופין טימי באוורס), טרוויזו (טוני קוקוץ' ותיוס אדני), טרייסטה (דיאן בודירוגה וגרגור פוצ'קה), מילנו (בוב מקאדו ומעכשיו גם ריצ'רד הנדריקס), קאנטו (אנטונלו ריבה, ואוקיי, גם דורון פרקינס) ולסיום וארזה (דינו מנגין ובוב מורס חסר התקדים). זה יוצא המון גופיות, אבל שווה כל יורו וכל רגע באהבתנו המשותפת.

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "צ'או בלה"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הישיבון
    מומלצים