מערכה מקדימה ליום כיפור
על כל השאלות הגדולות, נראה שלישראל יש רק תשובה צבאית. אין אופוזיציה שמציעה תשובה מדינית. כך היה גם בערב מלחמת יום הכיפורים. למחרת הכול נראה אחרת
התפרקות קדימה אינה סיבה לשמחה. קדימה הוקמה כאשר חלק לא קטן מחברי הליכוד וחלק לא קטן מחברי העבודה חשבו שמפלגות האם שלהם אינן מסוגלות להתמודד עם הסכסוך הישראלי-ערבי, וכי יש להקים מפלגת מרכז שתתמודד איתו. קדימה מתפרקת כאשר רוב גדול בציבור הישראלי התייאש מהסיכוי להתמודד עם הסכסוך. וזאת בשורה רעה מאוד. היא מזכירה את הימים שלפני מלחמת יום הכיפורים.
גם אז חשבו רוב הישראלים שאפשר לחכות לטלפון מן הצד הערבי. גם אז חשבו רוב הישראלים שאפשר לבנות עוד ועוד בהתנחלויות, ומשרד החוץ האמריקני יפרסם גינוי חיוור, והכול יבוא על מקומו בשלום. גם אז הייתה הסכמה בין הקואליציה לבין רובה הגדול של האופוזיציה שהזמן עובד לטובתנו, ולטובת הנצחת הכיבוש.
עוד בערוץ הדעות של ynet:
ואז הגיעו המעקלים / אלה (שם בדוי)
ישראל, מתי כבר תחזרי הביתה? / נעם חורב
מפלגת העבודה הייתה אז בראש הקואליציה והליכוד היה אז האופוזיציה הראשית. כעת הן התחלפו בתפקידים, אבל לא בהסכמה הזאת. לפני שנה, כאשר שלי יחימוביץ' אמרה שההתנחלויות אינן בולעות את תקציבי הרווחה היה רעש. היום איש לא מתרגש. לכולם ברור שהיא קוראת לבחירות רק כדי לקבל תיקים בכירים בממשלת נתניהו הבאה.
היא גם לא אומרת לבוחריה שלא תחבור אל נתניהו. והחדשות הרעות הן שהסקרים מעניקים לה עוד ועוד מנדטים בעוד היא מעניקה את ברכתה להמשך הכיבוש. כל יום היא נשמעת בטוחה יותר בהעברה שהעבירה את מפלגת העבודה מן העמדה היונית אל העמדה הנצית. יש לה מסורת מפוארת להסתמך עליה. גם גולדה מאיר הייתה נץ מלא ביטחון עצמי. עד יום הכיפורים 1973.
הרבה טעויות נעשו במהלך שהתחיל באוסלו ב-1993. היו טעויות ישראליות, כמו הבחירה להשאיר את פירוק ההתנחלויות לסוף הדרך, וכך נוצר אצל הפלסטינים אי-אמון ברצינות המהלך. היו טעויות פלסטיניות, כמו אינתיפאדה שנייה שכללה טרור רצחני נגד אזרחים, וכך נוצר אי אמון אצל ישראלים ברצינות המהלך. היו טעויות אמריקניות, כמו מילים של שלום הוגן שאומרת מעצמה, שלא גובו במעשים שרק מעצמה יכולה לעשות כדי למלא את המילים שלה בתוכן.
הרבה אויבים של התהליך - ישראלים ופלסטינים - לא נרתעו מלשפוך דם כדי לעצור את התהליך. הרבה כסף הושקע ביצירת עובדות בשטח בתקווה שהן ימנעו הסדר כלשהו. השינויים הגדולים בעולם הערבי לא הביאו אל השלטון אוהבי שלום. הנסיגה החד-צדדית מעזה הייתה המסמר האחרון בארון הקבורה של מהלך אוסלו. ישראלים רבים אמרו: הנה, נסוגונו מעזה, פירקנו התנחלויות, ומה שקיבלנו הוא רקטות על שדרות ובאר שבע.
לירות במקום לעשות פוליטיקה
יש, אם כן, סיבות טובות לייאוש. אבל האם אין סיבות טובות יותר לפחד פחד גדול מן הייאוש? ממשלה שאין לה כל מדיניות ליציאה ממצב המלחמה שאנחנו נתונים בו היא ממשלה מסוכנת. אבל מסוכן ממנה הוא ציבור בוחרים גדול שמסתגר בתוך בועה, שחי על חבית חומר נפץ ומסלק את החבית מתודעתו ומן המערכת הפוליטית שלו. כן, עוסקים, והרבה, בשאלה אם לפתוח במלחמה עם איראן. העיסוק באיום הרחוק בא להעלים את ההימנעות מעיסוק באיומים הקרובים.
19 שנה התקיים תהליך אוסלו. 19 שנה ניסו ישראלים ופלסטינים לעשות שלום. הם נכשלו. התהליך הזה מת. אבל חבית חומר הנפץ שאנחנו יושבים עליה לא מתה. היא כאן. והחובה לגבש מדיניות אחרת כאשר מדיניות אחת נכשלת רק מתחזקת. כי מתחזקות הסיבות שיש לאנשים מיואשים - בכל הצדדים - לירות במקום לעשות פוליטיקה.
מתי יחליט חיזבאללה שכדאי לו להסתכן במטח טילים כבד על חיפה? מתי יחליטו האחים המוסלמים השולטים במצרים שאנשי חמאס בעזה מספיק קרובים אליהם כדי לעזור להם צבאית? עד מתי יסכימו הפלסטינים לחיות בלי זכויות אזרח כאשר העולם הערבי כולו דורש זכויות אזרח, ובארצות גדולות גם יוצא למלחמה על זכויות האזרח? מה תעשה האופוזיציה הסורית כלפי הכיבוש הישראלי של הגולן אחרי שתגמור את חשבונה עם אסד? מה נעשה אם הסלידה ההולכת וגוברת באירופה מן הכיבוש הישראלי תהפוך למצורעת גם את התוצרת הישראלית, וגם את האקדמיה הישראלית? מיהו השגריר הבא שנושיב על כיסא קטן?
לכל השאלות האלה כיום יש לישראל רק תשובה שנראית כמו תשובה צבאית. כי אין, ולא יכול להיות, מענה שהוא רק צבאי לאלף התרחישים הבלתי צפויים שעלולים להתממש. תשובה מדינית אין לישראל. ואין לה אופוזיציה שמציעה תשובה מדינית. כך היה גם בערב יום הכיפורים 1973. למחרת בבוקר הכול נראה אחרת.
פרופ' נסים קלדרון הוא מבקר ספרות.
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
