רגאיי זה לא רק סמים, יא ראסטה
כל ז'אנר מוזיקלי נושא איתו סטריאוטיפים הנוגעים למעריציו - ויותר מכולם הרגאיי. זה מתחיל ב"הכל שם נשמע אותו דבר" ומסתיים ב"חבורת סטלנים מטונפים". אור ברנע הצליח לשכנע את אשתו שיש במוזיקה הזו גם דברים לאהוב. אולי תשתכנעו גם אתם

לפעמים אני תוהה אילו מעריצים של איזה סגנון מוזיקלי סובלים מהכי הרבה סטריאוטיפים. המטאליסטים האאוטסיידרים? הטרנסיונרים הערסים? הפנקיסטים החוליגנים? קשה לקבוע את המקום הראשון, אבל אם היתה תחרות, ללא ספק אוהבי הרגאיי היו מתברגים גבוה בצמרת. סטלנים, תמיד עם ג'וינט בפה, מלוכלכים, עם נמלים וג'וקים בראסטות ולא חכמים גדולים. הערות מכלילות כאלה נשמעות מדי יום.  

 

צפוי לשלב את ההמנון הנצחי הזה של בוב מארלי, מצד שני, בלתי נמנע. כחצי שנה לפני מותו, מארלי שר מעין צוואה שהפכה לא רק לאבן דרך בעולם הרגאיי אלא גם בעולם המזיקה כולו. "אולי תעזרו לי לשיר, את שירי החופש האלה, זה כל מה שאי פעם היה לי, שירי גאולה"

 

אשתי למשל לא אוהבת רגאיי, פעם היא ממש שנאה את הז'אנר, אבל ככל שהשנים עברו והמוזיקה מג'מייקה התנגנה יותר ויותר בבית, היא למדה לקבל אותו. היא אומרת שהמוזיקה בעיקר מזכירה לה סטלנים שוכבים על לונג בים, מטונפים, מנגנים בגיטרה ומגלגלים לעצמם ג'וינט מתוך קופסת ברזל בה הם שומרים את עלי המריחואנה הקצוצים, עליה מצוייר פרצופו של בוב מארלי בצבעי האדום-ירוק-צהוב. "אח, אלה החיים יא ראסטה", הם בטח אומרים אחד לשני.

 

אחד משיריו היפים ביותר של פיטר טוש, מתוך האלבום המצוין "Equal Rights" שיצא ב-77', אלבום שממחיש כמה שותפו לשעבר של בוב מארלי, היה מוכשר ורהוט גם ללא מארלי לצידו

 

ללא ספק, כמו בכל עולם מוזיקלי, ישנם אנשים שנמשכים אליו רק בגלל המראה ולא בגלל הצליל, אותם אנשים סביר להניח שלא יישארו עם המוזיקה לאורך תקופה משמעותית בחייהם. סטריאוטיפים יהיו תמיד, ולפעמים גם ישמשו להומור בלתי מזיק, כמו אצל אשתי. אבל אם במקרה אתם מדמיינים אותי עכשיו, תדעו לכם שאין לי ראסטות בשיער, אני לא מעשן סמים (וכאילו שיש ז'אנר מוזיקלי שלא משויך לסמים), אני מקפיד להתקלח מדי יום (האמת שכשגיליתי את הרגאיי בגיל 16 היתה תקופה ארוכה שהחלטתי לא לחפוף את הראש. זו היתה טעות) ואני בכלל לא משתגע על חוף הים.

 

הנה הרכב שהגיע דווקא מבריטניה הקרה ולא מג'מייקה החמה. "Steel Pulse" הוא הרכב נפלא, שידוע בשל עיבודיו המצוחצחים והבומבסטיים. שימו לב להרמוניות הקוליות של חברי הלהקה שמרימות את המסיבה

 

רגאיי בבסיסה היא מוזיקה טהורה ומלאת אהבה. והאמת? אפילו לא צריך להעמיק בפילוסופיית הראסטפרי הכל כך מזוהה איתה כדי להתחבר לתחושות. כמו כל הרגשה מוזיקלית שמשתלטת לך על הראש והגוף, קשה להסביר זאת. בשורשי הרגאיי קיים משהו מאוד יציב ונעים - בתנועה של הגיטרה, המודגשת בין הפעימות (אוף ביט), במכות התופים העקביות ובקולות האנושיים המתוקים.

 

ד"ר אלימנטאדו הוא מפיק ודי-ג'יי שאלבומו הראשון, "Best Dressed Chicken in Town" שכולל אמנים מוערכים רבים, נחשב למופתי ביצירת והפקת רגאיי. שיר הנושא שלפניכם גם מציג הומור שקיים ברגאיי אבל לרוב לא מגיע לקהל הרחב

 

עם יד על הלב, רגאיי יכולה לגרום לכם לנסות ולהפוך לבני אדם טובים יותר, זה מה שהיא עשתה ועושה לי. אמנם לא בזכותה אימצתי הרגלים שעושים לי טוב בחיים, אבל כשאני מקשיב למוזיקה, היא בהחלט מעצימה אותם. לשמור על חוש הומור, אופטימיות, להיות נחמד לאנשים (בחיי שאני משתדל), לא לאכול בשר. כשהיא מתנגנת, משהו בה אומר לי שהכל יהיה בסדר ולאו דווקא כשבוב מארלי שר את המילים.

 

היורש: דמיאן מארלי בשירו המקסים "There For You". ככה שיר אהבה צריך להישמע, לא משנה למי הוא מיועד

 

התשוקה לסגנון לא עוטפת לך רק את האוזן, אלא גם רגעים קטנים בחיים. את האוספים שעל המדפים למשל. קצת כמו בג'אז, פאנק או רוק'נרול ישן, לרגאיי יש משמעות מיוחדת בכל הנוגע לתקליטי ויניל. למרות שזה כבר מאוד לא פופולרי לרכוש מוזיקה, אוהדים רבים של הסגנון והתרבות הופכים לאספנים כפייתים של תקליטים מהמרתפים של ג'מייקה.

 

באותם רגעים של חיפוש, אתה מרגיש בבית מצד אחד - ומצד שני, אתה מת לגלות כל צליל וניואנס שטרם הכרת, משימה מאוד קשה בהתחשב בעבודה שכל כך הרבה שירי רגאיי הוקלטו. גם אם במהלך הזמן נגמלת מהגיהוץ האינטנסיבי של כרטיס אשראי, הרצון לקנות עוד ועוד וינילים עלול להישאר איתך כל החיים. עבור מעריצי מוזיקה, זו אחת התחושות הנעלות ביותר: לגלות תקליט אחד בין מאות שנפשך חשקה בו. להחזיק אותו בידיים, לנקות ממנו את האבק, לחזור איתו הביתה ולהניח אותו על הפטיפון. המגבר שמנגן מתחמם וכך גם הלב.

 

בשנה שעברה בוג'ו בנטון נשפט ל-10 שנים מאחורי הסורגים על העברת קוקאין. היו ימים שחייו היו יפים יותר, כמו כאן, בשיר ההמנוני והמקפיץ "Hills And Valleys"

 

נכון שאפשר למצוא גם זרמים חשוכים ואידיוטים בתוך ז'אנר הרגאיי, ופה ושם גם שירים עם מילים ודעות הומופוביות, בעיקר בעולם הדאנסהול, סגנון הריקודים האינטנסיבי שצמח מתוך הרגאיי, אבל עדיף שלא להתייחס לשטויות.

 

עבור רובנו, הכל מתחיל (ונגמר) בבוב מארלי. הסנדק הנצחי, האליל, לוחם החופש ששם את הרגאיי על המפה העולמית בתחילת שנות השבעים ומאז נשאר בפסגה לבדו. ארבעים שנה אחר כך ועד היום אף לא הצליח להגיע לכמות אדירה של מעריצים ואוהבים כמוהו. במבט לעתיד, לא נראה גם שמישהו בקרוב יצליח. מארלי הוא רגאיי ורגאיי זה מארלי. בכדי לנתח את הייחודיות של האגדה שהלכה לעולמה רק בגיל 36, נצטרך סדרת כתבות ארוכה, וגם אז וודאי לא נסיים. ממש באחרונה יצא סרט דוקומנטרי נפלא על חייו של האיש וגם אם לא תאהבו את פועלו או אותו, צפייה בסרט תשאיר אתכם עם כמה תהיות.

 

אחד הקולות המיוחדים של עולם הרגאיי, הוראס אנדי. באמת שאין מה להסביר, רק להקשיב ולהבין

 

ממארלי זה עבר לפיטר טוש, חברו ללהקת ה"וויילרס" המקורית שנרצח באכזריות בביתו שבג'מייקה ב-1987, ולמפיק והמוזיקאי המטורלל לי "סקראטץ'" פרי, לג'ימי קליף החלוץ, לאוגוסטוס פבלו המוכשר כשד, לקינג טאבי, יו רוי, הוראס אנדי וקולו הכל כך גבוה, הלהקות "ברנינג ספיר", "איזראל וייבריישן", "בלאק יוהורו", "הקונגוס", "ת'ירד וורלד" ו"סטיל פולס" האימתניות, פרינס פאר-איי, בוג'ו בנטון וממשיכי דרכו של בוב מארלי, ביניהם הבנים זיגי הנפלא, סטיבן ודמיאן מארלי, הקטן והמאוד ייחודי בחבורה, שכבר כמה שנים הופך ובצדק לאחד הזמרים המשפיעים והחשובים בתחום.

 

דוגמה נפלאה לשילוב המתבקש שבין מוזיקת נשמה לרגאיי. קלסיקה מבית היוצר של "טוטס והמייטלס". השיר גם זכה לגרסת כיסוי מצוינת של ההרכב הקליפורני, "סאבליים"

 

ובישראל פעימות מקצבי הרגאיי חזקות בליבם של אנשים רבים. כמעט כל שם גדול מהעולם הצבוע באדום, צהוב וירוק פקד את ארץ הקודש בשנים האחרונות ורובם סיפקו הופעות מלאות באנרגיות אדירות וכל טוב. לא כך המצב ביצירה הישראלית: למרות שישנם לא מעט כישרונות מוזיקליים סביבנו, לא רבים הם אלה שממש יוצרים בז'אנר ובדרך כלל נוכל למצוא את אותם שמות באירועים המקומיים.

 

האלבום "War Ina Babylon" של הזמר מקס רומיאו הוא אחד מאלבומי הרגאיי המרגשים בכל הזמנים. עם לי פרי לצידו, הם יצרו כמה אבני דרך במוזיקת הרגאיי של שנות השבעים. ביניהם השיר המפורסם הזה, שזכה לתהילה מחודשת בשנות התשעים כשלהקת "פרודיג'י" השתמשו בדגימה דומיננטית מהשיר עבור שירם, "Out of Space "

 

כשזה נוגע לקהל לעומת זאת, הרגאיי חי ובועט כאן: מפיקים רבים, בראשם גיל "ראסטה" בונשטיין, מי שנחשב לשגריר הרגאיי של ישראל, עובדים ימים ולילות כדי למשוך אלינו את מובילי העדר מג'מייקה, ואם תגיעו להופעות של הראסטות מהקריביים, תראו קהל רב שרוקד, שר ומאושר. ב-28 באוגוסט למשל, ייערך פסטיבל ענק בגן סאקר בירושלים לשם יגיעו אלפא בלונדי וברינגטון לוי שיופיעו לצד האמנים המקומיים. 

 

ועוד אחד של בוב מארלי לסיום. אחד משיריו היפים בכל הזמנים, רק להקשיב ולשקוע

 

כשהמוזיקה מתחילה, חלק גדול מהקהל כלל לא מכיר את השירים המבוצעים על הבמה, אבל הוא לא מוותר על תחושות האהבה שאופפת את המקום בלילה. כל אחד

ואחת, רוצים כנראה להרגיש באותו הרגע כמו אנשים טובים יותר. ואז כשכולם ביחד, אולי בסופו של דבר האסוציאציות המתקשרות לקהל הרגאיי הן דווקא טובות. אולי הן מייחדות את כל אותם אוהבים ואיתן כל אחד יכול להעצים את הסביבה.

 

אני מודה שגם לי זה קורה. גם אני נורא רוצה לסחוט תפוזים, לאדות ירקות טריים ולפתוח את כל החלונות בבית כשהוראס אנדי שר מהפטיפון ברקע. הרי תפקידה של המוזיקה היא לצייר לנו את החיים, להעניק לנו את הפסקול לשגרה ולספק לנו השראה לשינויים. אם היא סתם עומדת במקום ולא מציירת עבורנו כלום, היא גם לא שווה כלום. ורגאיי, מצייר יופי של ציורים.

 

 

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה רגאיי זה לא רק סמים, יא ראסטה
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ראסטפרי
    בוב מארלי. הסנדק הנצחי של הרגאיי
    צילום: Gettyimages Imagebank
    7 לילות
    ynet ספיישל