דיפלומטים בבגדי אימון
אירועי הספורט, כמו למשל האולימפיאדה, הפכו לזירה נוחה לסגירת חשבונות לאומיים - מניצחון על היריבה כנקמה על השפלה דרך חרם כמחאה על פעילות מדינית
מצעד המשלחות בטקס הפתיחה של המשחקים האולימפיים בלילה של שישי שעבר היה כהרגלו חגיגי ומרגש. מיליוני צופים ברחבי העולם התרשמו והמתינו בדריכות לכניסתה של המשלחת שתייצג את ארצם בלונדון 2012. ספורטאי הייצוג שצעדו נרגשים באצטדיון הסבו לצופים בבית נחת, והצלחותיהם בתחרויות אף ממלאות את ליבם ברגשות גאווה לאומיים עמוקים יותר.
- לונדון 2012 -
העמוד האולימפי של ynet ספורט
חגיגה אולימפית ב-ynet ספורט:
השואו המדהים של נבחרת ארה"ב בכדורסל
אולם, בצד הטקסים החגיגיים שמסמלים את האווירה הבינלאומית המאחדת, שעומדת במרכזו של הרעיון האולימפי, התגלו גם לא מעט מחלוקות לאומיות מפלגות, כרגיל באירועי ספורט.
מספורטאים לבנונים שמסרבים להתאמן לצד נבחרת הג'ודו הישראלית, דרך כדורגלים וולשים שנמנעים לשיר את ההמנון הבריטי ועד לספורטאים שממאנים להתחרות מול ספורטאים מישראל (מקרים רבים בעבר, ומקרה אחד של שחיין טוניסאי הפעם שפסל מול גל נבו). מדוע מרגישים ספורטאים רבים ושולחיהם צורך, דווקא באירוע ספורטיבי בינלאומי, להבליט את ייחודם הלאומי? או במילים אחרות, איך הפכו המשחקים האולימפיים מזירה בינלאומית מגבשת למרחב של מאבק לאומי בין מדינות המתחרות זו בזו, באמצעות הספורט, על נושאים שלעיתים מצויים מעל ומעבר לספורט עצמו.
במידה רבה, התשובה לכך יכולה גם להסביר, בין השאר, מדוע בעצם הצלחה של ספורטאי, שרובה המוחץ של המדינה לא באמת מכיר ולבטח לא פגש, מצליחה לגרום להתרוממות רוח לאומית ולתחושת הזדהות כל כך גבוהה בקרב האזרחים.
שנים ארוכות מנסים חוקרים לפצח את סוד קסמה של הלאומיות. מה גורם לתחושת הזדהות כל כך חזקה בין אזרחי מדינה, שבקושי מכירים האחד את השני ולמרות זאת אפילו מוכנים, במקרים מסוימים, להיהרג זה למען זה. בעשורים האחרונים החלו יותר ויותר חוקרים למקד את התשובה בפן התודעתי. החברות בקהילה, טען חוקר הלאומיות המצוטט בנדיקט אנדרסון, היא בעיקר מדומיינת. במילים אחרות, הלאומיות, היינו אותו רגש הזדהות וקרבה, נבנה באופן מלאכותי באמונותיהם של בני האדם.
מכיוון שאפילו במדינות הקטנות ביותר אין אפשרות להכיר ולפגוש חלק קטן מהחברים בקהילה, בונה המדינה מנגנונים (כמו דגל, המנון, שפה ועוד) שיחברו את סך החלקים לשלם גדול ומלוכד. הספורט, במובן הזה, הפך לדבק חזק במיוחד שמצליח ללכד סביבו את כל חלקי האוכלוסיה וגורם להם להרגיש שייכים לאותה קהילה. דווקא מכיוון שמדובר במרחב פשוט להבנה עם תוצאות ברורות ומוחלטות של מנצחים ומפסידים, הפכו תחרויות ספורט בין מדינות למאבקים סימבוליים על יוקרה ועוצמה.
לא בכדי כינה הסופר ג'ורג' אורוול את מפגשי הספורט כ"מלחמה ללא יריות". בהתחשב במחיר הבלתי נסבל של מלחמה, הפכו אירועי הספורט לזירה נוחה לסגירת חשבונות לאומיים. מניצחון על היריבה כנקמה על השפלה בזירה אחרת, דרך חרם על אירוע ספורטיבי כמחאה על פעילות מדינית וכדומה. הפסילה של השחיין הטונסאי טאקי מראבט ממוקדמות המשחה ל-400 מטר מעורב נבעה, ככל הנראה, בדיוק מההקשר הזה. מרבאט ביקש להימנע ממשחה משותף עם גל נבו הישראלי, שכמוהו, בעיני רבים, כהכרה וללגיטמציה פוליטית למדינה שמולה מתחרים.
אירועי הספורט הפכו לסמלים מרכזיים להזדהות מכיוון שהם נתפסים על ידי ההמונים כמכשיר לבחינת העוצמה הסימבולית של המדינה. מכאן, ברור אולי מדוע מדינות משקיעות סכומי עתק בטיפוח ספורטאי הייצוג שלהן, כולל "ייבוא" של ספורטאים ממדינות אחרות שישרתו את המדינה במאבקיה מול מדינות מתחרות, או לעיתים "סימום" של ספורטאים שישיגו תוצאות מרשימות יותר עבור מדינתם.
הדברים הגיעו לשיא, כידוע, בין מלחמות העולם, כאשר מנהיגים כמו היטלר ומוסוליני נפגשו בעצמם עם שופטים ועשו מאמצים כבירים על מנת להבטיח את ניצחון נבחרתם ולזכות בהישגים ספורטיביים מרשימים. בבסיס הדברים עומדת ההנחה כי התמורה שתתקבל מהספורטאים שווה לעיתים יותר ממאמצים דיפלומטיים ברמות הבכירות ביותר. מחקרים אפילו מלמדים כי ילדם וילדות מכירים מדינות וערים ברחבי העולם רק בזכות ספורטאים וקבוצות שמגיעים מאותן המדינות. ספק מי מקוראי שורות אלו היה יודע על קיומן של חוף השנהב או סורינאם אלמלא דידייה דרוגבה ורוד חוליט.
בהתחשב בתפקיד הפוליטי המשמעותי של הספורט בעידן המודרני, ברור כי מאחורי האווירה הבינ"ל החגיגית של טקס פתיחת האולימפיאדה והמשחקים הרבים בה, מסתתרים גם מאבקיים לאומיים מרתקים בין מדינות ותרבותיות, אשר שולחות את השגרירים שלהן למאבק דיפלומטי בחזקת תחרות ספורטיבית.
הכותה הוא ד"ר, מרצה לתקשורת ומומחה לתקשורת הספורט במרכז האוניברסיטאי באריאל ובאוניברסיטת בר-אילן.
לפנייה לכתב/ת 
