שיר תקווה. מפגש מיוחד עם סורים שברחו מהזוועה
הילדה המצולקת שחולמת להיות רופאה, האשה שבעלה הלשין עליה למוחבראת, הצעירה שרק בשקט מספרת שנאנסה - ומוכנה להילחם עם נשק. בצפון ירדן שמענו את הפליטים שמחכים שהעולם יתערב וזכינו לאירוח מחמם לב - בתור אמריקנים - בארוחת רמדאן. היה עצוב, עד שהצעיר שנשאר ילד התחיל לשיר
כדי להגיע לא-רמת'ה לקחנו אוטובוס מעמאן בירת ירדן לבירת המחוז אירביד, ושם שכרנו נהג שהוריד אותנו בכיכר המרכזית של עיירת הגבול השקטה למראה. במקום לסייר באתרי התיירות הרבים והמרשימים שמציעה ירדן, העדפנו לנסות ללמוד מקרוב על האירועים בסוריה, שמעטרים את כותרות העיתונים יותר משנה, ולפגוש פליטים סורים. התחזינו לאמריקנים כדי לא לעורר מתח מיותר. סלאח, חבר ישראלי שלומד בממלכה,
התלווה אלינו ותרגם את השיחות, שהתקיימו, כצפוי, רובן ככולן בערבית. לא ציפינו שנסיים את היום בארוחת ערב סורית מסורתית לשבירת צום הרמדאן עם שתי משפחות פליטים מעוררות השראה.
השקט ששרר בא-רמת'ה באותה שעה מטעה, סיפר מוחמד, ספּר מקומי בן כ-25 שפגשנו כשצעדנו לכיוון הגבול. מספרתו ממוקמת כמה מאות מטרים מסוריה. לדבריו הגבול היה פתוח עד לא מזמן, ופליטים רבים מדרעא הצליחו לברוח דרכו לירדן. "לפני כמה שבועות הוא נסגר, ועכשיו שומעים יריות, בום-בום, כל לילה", סיפר, בעוד חברו, עמיר, מלווה את צלילי ה"בום" בתנועות ירי. מדובר בירי של צבא סוריה לעבר פליטים שנסים לעבר הגבול בתקווה להגיע לירדן, שהוביל גם לחילופי אש עם הצבא הירני.
נציבות האו"ם לענייני פליטים בירדן טוענת כי יותר מ-200 אלף סורים נמלטו לירדן במהלך אירועי הדמים, אך רק 35 אלף מהם רשומים. בא-רמת'ה הם מתרכזים בעיקר במרכזי המגורים א-בשאשה וסייבר סיטי ובמגרש שהפך למחנה פליטים. שאלנו את מוחמד ועמיר היכן נמצאים הפליטים,
והם מיד הציעו לנו לקחת אותנו לפגוש כמה מהם. כעשר דקות מאוחר יותר ונסיעה אחת במכונית מקרטעת מצאנו את עצמנו בחדר ללא גג במבנה בטון לא-צבוע - ביתם של שתי משפחות פליטים.
החיוכים החמימים והאופטימיות של רַאווְדה ומַרְיַים, שתי פליטות שברחו מהאכזריות ההולכת וגוברת של משטר אסד, פשוט לא מתיישבים עם הזוועות שעולות מהעדויות שלהן ושל ילדיהן. לאורך הביקור שלנו לא יכולנו שלא לתהות אם היו שומרות על אותה החמימות לו היו יודעות ששניים מחברי קבוצת האורחים הם ישראלים יהודים. כדי לשמור על ביטחוננו, נזכיר, הצגנו עצמנו עוד בדרך כאמריקנים.
שיחה עם הבעל שנשאר מאחור
"איבדתי את בעלי לפני חמישה חודשים. הצבא הסורי ירה בו בחומס שבה גרנו", מספרת ראוודה תוך שהיא מציגה לנו את תעודות מבקשי המקלט שהעניק להן האו"ם. "משם ברחתי עם הילדים לדרעא ופגשתי את מריים, והצלחנו לברוח לכאן דרך הגבול". דרעא, העיר שבה פרצה לראשונה בגדול המחאה נגד שלטון אסד - שהיום היא כבר מלחמת אזרחים לכל דבר - נמצאת קילומטרים ספורים צפונית לא-רמת'ה.
בעלה של מריים, אישה רזה ואצילת מראה, בעלת לחיים גבוהות ועיניים ירוקות מרשימות, עודו בחיים, אך נותר בדרעא בעת שברחה לירדן יחד עם ראוודה. במהלך הביקור שלנו הוא מתקשר אליה, והיא מדברת איתו כמה דקות בעיניים בורקות. שאלנו אם אפשר לשמוע ממנו על המצב בעיר. הוא העדיף שלא לדבר מחשש שאנשי המוחבראת, המשטרה הסורית החשאית, מאזינים לשיחה ויפגעו בו או במשפחתו,
אך לבסוף ניאות לדבר עם סאלח, שסיפר לו שמשפחתו מארחת אותנו בנדיבות. לאחר שסיימה לדבר איתו אמרה מריים כי בעלה מעיד כי העיר נמצאת במצב לחימה וכי "כל הזמן שומעים ירי".
מריים הצליחה להימלט יחד עם שלושת בנותיה הקטנות - ריסאל, חדיג'ה, ואמאני - בנות פחות מעשר. לאורך הביקור שלנו השלוש יושבות בשקט, ומדי פעם עוברות מקום לצד אחד מהזרים המסתוריים שהגיעו לביקור. לבסוף הן מתמקמות לצד שרה, אמריקנית שהתלוותה אלינו לביקור ובולטת בנוף בעורה ושיערה הבהירים, מסתודדות איתה ומצחקקות.
"אני רוצה להיות רופאה", מספרת ריסאל, הצעירה מבין הבנות. שרה לוחשת שבמבט מקרוב הבחינה בצלקות שמעטרות את החלק העליון של חזה של ריסאל. לא קיבלנו תשובה על מקור הצלקות, אך קשה שלא לשער שגם הן נגרמו במהלך הלחימה, ושאולי ריסאל מקווה שבתור רופאה תוכל לטפל בילדים שנפגעו, כמותה. לקראת סוף הראיון, אנחנו מחליטים שבובת ג'ירפה שאחד מאיתנו קנה בשוק של ארביד כמתנה לבת זוגו, תשמח את הילדות הקטנות שעברו כל כך הרבה יותר מאשר אותה. בתחילה הן מסרבות למתנה, אך לבסוף מקבלות אותה בחיוכים ביישניים ורצות לשחק איתה בתוך הבית.
גם פה מסתובבים אנשים של אסד
החשש הבלתי פוסק מהמוחבראת מלווה את המשפחות, כך נראה, גם בירדן. סיפורה של סועאד, בתה של ראוודה ואחותם של עודאי ועוסאי, ממחיש את החשש התמידי. "בחומס סייעתי לצבא סוריה החופשי שנלחם נגד אנשי אסד. הרבה נשים משתתפות במאבק, חלק בטיפול בפצועים, חלק בהעברת תחמושת ממקום, וחלק אפילו בלחימה!".
בעצמה, היא מספרת, טיפלה בפצועים רבים. "הייתי חייבת לברוח עם משפחתי אחרי שבעלי הלשין עליי למוחבראת כי רציתי להתגרש ממנו, וחששתי לחיי ולחיי אחיי ואמי". הרדיפה של אנשי אסד, כך הם מאמינים, לא פסקה עם ההגעה לירדן. "גם בא-רמת'ה מסתובב קצין מוחבראת", סועאד מספרת. "יום אחד הוא הגיע לשוק בדיוק כשהייתי במקום ושאל עליי - הייתי חייבת לברוח ולהתחבא". כעת היא מפחדת להסתובב בעיר.
קשה לדמיין את הדברים שסועאד עברה אך מהמעט בו היא מסכימה לשתף אותנו בו מצטייר כי אלו חוויות מחרידות. "יום אחד" היא מספרת, "נכנסה לסוריה מכונית מירדן. צבאו של אסד חשב שמדובר בתומכים בצבא השחרור, פתח עליה באש ללא התרעה והרג את כולם. ניסתי לעזור במה שיכולתי, אבל לא היה הרבה לעשות". שחזור המאורעות מכביד עליה, ובשלב מסוים היא מבקשת להתרחק מהילדים הקטנים.
בחזרה עם יתר המשפחה, סועאד מרחיבה לבקשתנו על מעורבות הנשים במאבק, ומספרת שאלו שבעליהן וילדיהן נרצחו הן אלו שלוקחות על עצמן את המשימות המסוכנות ביותר. אומץ הלב של הנשים מעורר השראה. ראוודה ומריים לא רק שמצליחות לשמור על המשפחה מאוחדת בצדו הדרומי של הגבול, אלא גם מלאות נחישות. בשלב מסוים בשיחה, מריים (שביקשה שלא להראות את פניה במלואם) אומרת לנו בלהט: "אם צריכים אותנו - הנשים הסוריות מוכנות לקום ולהילחם. תנו לנו נשק - אנחנו נילחם!". כל הנוכחים מהנהנים בהסכמה.
בעוד אנחנו מדברים עוסאי, בנה של ראוודה, בן 17, מעביר שוב ושוב בינינו את הטלפון הנייד שלו בהתלהבות ומראה לנו סרטוני זוועות מסוריה: אדם נורה על ידי כיתת נורים, מורד כפות אשר ראשו נכרת במסור חשמלי, לחימה עזה וגופות שרופות ברחוב. חלק מהסרטונים, כך הוא אומר, צילם בעצמו.
לפתע האווירה הכבדה מוחלפת באווירה שמחה, כשהנשים מגלות לנו שעודאי, הנכה שנפגע בשתי רגליו, הוא זמר מעולה. הן דוחקות בו שישיר והוא נעתר ושר לנו שיר תקווה לחופש במולדתו. למרות הזוועות, למרות שהם כמעט חסרי כל בארץ זרה, למרות הנתק ממשפחותיהם שנמצאות בסכנת חיים, למרות התחושה שהעולם מפנה להם עורף ושותק - השיר של עודאי מחווה את השמחה והתקווה שהמשפחות מצליחות לשמר.
"אללה יגן על המהפכנים. אללה יגן על סוריה. אללה יגן על סוריה. אללה יסייע לך, צבא סוריה החופשי. מגן אדמותינו, בתינו ותושבינו"
"עכשיו כולם מפחדים שאסד ישתמש בנשק הכימי שלו", אומר עוסאי בשלב מסוים, מדליק סיגריה, וכולם סביבו מסכימים. למשמע החשש, שאנשי אסד כבר מיהרו לשלול מכול וכל, אנחנו לא יכולים שלא לשאול מה דעתם על הדיווחים כי ישראל מתכננת לתקוף את מאגרי הנשק הלא קונבנציונלי מחשש שיזלגו לגורמי טרור. אנחנו עושים זאת בזהירות, כדי שהעניין לא יחשוף את זהותנו. התשובה היא פחות או יותר שמה שמותר לארה"ב לא תקף לגבי ישראל. "אנחנו מפחדים שאם ישראל תתקוף ייפגעו סורים רבים", אומר עוסאי, ואף מפתיע אותנו ומוסיף כי "יש שמועות שלאסד יש הסכם עם השלטון הישראלי". נראה שגם במצב החמור כיום, חוסר האמון בין שני העמים חזק מהכול.
כשהשמש יורדת
השמש שוקעת לאִטה, והמשפחה מתעקשת שנשאר לאיפטאר, ארוחת שבירת צום הרמדאן. אנחנו מתלבטים: מצד אחד, אנחנו קצת חוששים לביטחוננו אם נישאר באזור בשעות החשכה. בנוסף, ברור לנו שהאוכל אינו רב וכי הם חיים בעוני. מצד שני אנחנו לא רוצים לפגוע בכבודם ולסרב. לאחר סדרת שכנועים בלתי מתפשרת מצד ראוודה ובניה, השיקול השני גובר על הראשון ואנחנו חוזרים לשבת על המזרנים כאשר הנשים מוציאות מטעמים סוריים מהמטבח שבתוך הבית.
"המזרנים שאתם יושבים עליהם", אומרת מריים תוך שהיא מגישה את האוכל, "ניתנו לנו על ידי הממשלה הירדנית. רק בזכות המלך אנחנו כאן ואנו חייבות לו הרבה", היא מציינת בהכרת תודה.
בני הבית שלא אכלו מעלות השחר לא מגלים כל חוסר סבלנות בדקות האחרונות של הצום, גם כשהאוכל מונח לפניהם. יתרה מכך, כשהשמש נעלמת לבסוף ומבשרת על שבירת הצום, הם מתעקשים למלא קודם כל את הצלחות שלנו, אף על פי שברור שאנחנו לא צמנו כל היום, ורק אחר כך מתפנים לאכול בעצמם. לבסוף, שוב בניגוד ברור לרצוננו, הם קופצים למכולת סמוכה וקונים ממתקים ושתייה קלה כדי להציע לנו.
אחרי הארוחה, אנחנו שואלים את עוסאי מה ירצה לעשות כשיהיה גדול. תשובתו, המנוגדת במידת מה לשיר מעורר התקווה שאחיו עודאי שר לנו בגאווה דקות לפני כן, מסכמת אולי את המצב שבו נמצאים הפליטים הסורים, ואולי אף העם הסורי כולו. "לא יודע", הוא אומר, "איך אפשר לדעת כשאי אפשר לדעת מה יהיה בסוריה בעתיד?".
לפנייה לכתב/ת 
