סירק דה סוליי: שמחה ללא גבול

אם זה יהיה המופע היחיד אליו תגיעו בקיץ הזה, לא תרגישו שהפסדתם משהו: אלפים שגדשו את היכל נוקיה רצו עוד ועוד מאותו דבר. הם עמדו על רגליהם ושאגו את ההתפעלות הגורפת שלהם למשך דקות ארוכות ולא הניחו לאמני הקרקס המיוזעים, המתנשמים ומלאי האדרנלין של "סירק דו סוליי" לפרוש אל מאחורי הקלעים ולמחות את זיעת יולי-אוגוסט שדבקה בתלבושות המרהיבות שלהם.

סירק דה סוליי. מיזם מפואר שמחזיר לאמנות הקרקס הקלאסית את הצבע ללחיים (צילומים: אמיר לוי)

זה היה שכרון חושים טוטאלי. זו הפקה גרנדיוזית, עשירה, חכמה, בינלאומית ופופולרית, שמחה ללא גבול וטעונה באנרגיות מתפרצות. זו בעיקר חגיגה של הגוף האנושי, כאן באמת אין לו גבולות. חלק מן הלהטוטנים, האקרובטים, נערות הגומי ושאר אמני הקרקס שנראו אתמול (ד') בנוקיה יכולים לבייש כל אתלט אולימפי מועד. וחוץ מזה, הם הרבה יותר מבדרים.

אמנות הקרקס תמיד היתה טוטאלית במובן חשוב אחד: היא חוגגת את פריצת הגבולות של הגוף האנושי, את הניסיון העתיק לעוף, להתגלגל באוויר, להתייחס בבוז תהומי אל כוח המשיכה ואל המגבלות הפיזיות של האדם.

סירק דה סוליי, בהיותו הקרקס הטוב בעולם, גורם לכל אחד מצופיו להאמין שכל זה, עטוף במוזיקה מלהיבה בביצוע חי, מסוגנן בתלבושות מרהיבות ומוגש כיצירה מהודקת ומדוייקת - הוא בעצם קלי קלות. זה התעתוע המקסים של כל אמנות, והוא נוכח בעוצמה מרגשת במופע שעלה אמש לראשונה בישראל.

גורם לצופה להאמין שזה קלי-קלות

"אלגריה" היא שמחה בספרדית, והמופע מועלה כבר 18 שנה ובכל זאת נראה כאילו הגו אותו ממש לכבודנו. 55 אמנים עברו על במה הייטקית שלכבודה חצו את היכל נוקיה לשניים והפליאו לעשות: קטנים כגדולים, ישבו האנשים בקהל פעורי פה כשאמני הטרפז טיפסו לגובה 11 מטר והפכו את עצמם לשבשבת רוח אנושית.

שבשבת אנושית שהשאירה את הקהל פעור פה

קריאות של אי אמון עלו מן הקהל כשאמנית החישוקים התפתלה אך מעט והחזיקה על גופה המון טבעות מתכת בתנועה מתמדת. לרגעים אי אפשר היה להבין איפה מתחילה ואיפה נגמרת כל אחת מצמד האקרובטיות שעשו בגופן מעשים שהטבע מעולם לא תכנן. כל אחד מן האמנים הוא עוף נדיר: מדובר באנשי הקרקס הטובים בעולם. אלו נציגים של העתיד הפיזי האנושי, והוא מבשר רק טוב.

שריר מיותר לא זע, רבע שניה של תזמון מדוייק לא הוחמצה. הכל היה נקי, מהוקצע, מרהיב, ומכוון להטריף את כל החושים, את המחשבה ואת הקנאה העתיקה במי שבאמת יכול לעוף.

איפה אחת מתחילה והשנייה נגמרת?

למופע עצמו יש סיפור מסגרת, אבל אפשר להסתדר גם בלעדיו. בממלכה דמיונית, בה האנשים נראים כגיבורי קומדיה דל ארטה שפגשו את ז'אן פול גוטייה, המלך מת והחיים קשים, אבל השמחה בסוף תנצח. איך היא תעשה את זה? במופעים קצובים של האמנים, שביניהם יש הפסקות ובהן מופיעים ליצנים ומשמחים את הגדולים והקטנים גם יחד בשטותניקיות הקלאסית שלהם.

אלגריה. השמחה מנצחת

זוהי מחווה ענקית לתולדותיו של הקרקס הקלאסי אבל גם פרודיה על עצם מלאכת הקרקס. המוזיקה, פסקול מדהים של מקצבים לטיניים, צועניים, אינדיאנים, צפון אפריקנים, נפוליטניים, ואפילו קטעי פאדו פורטוגזי - וכל זה מבוצע על-ידי תזמורת ענקית מאחורי קלעים שקופים.

המוזיקה מעניקה לרגעי הקסם של האנשים המעופפים מימד של עומק, רצינות ואפילו עצב דרמטי עמוק. היא מעלה את היכולת האמנותית והפיזית של המבצעים לדרגה עילאית ומאפשרת לנו להתבונן בהם כמי שהם באמת: יצורי אנוש נדירים שמזיעים קשה, כל יום, כדי להגיע לפסגת ההישגים שנוכל ליהנות מהם.

אנשים נדירים שמזיעים קשה

אנשי סירק דו סוליי, אוסף להקות ענק שמונה ביחד עם הטכנאים, המפיקים, אנשי הסאונד ותומכי הלחימה בערך 5,000 איש. הוא לא רק הקרקס הטוב בעולם אלא

מיזם מפואר שמחזיר לאמנות הקרקס הקלאסית את הוורוד של הלחיים, גם בלי איפור. מזה שנים רבות הם מצליחים לרגש, להלהיב ולנטוע חלומות בקרב צופיהם היותר צעירים, שמאות מהם היו אתמול בהיכל והסתובבו עם מבט עיניים שאמר: מחר אני עוזב את הבית ובורח עם הקרקס.

צריך היה להיות מבוגר יותר כדי להעריך במלואן את היכולות הפנטסטיות של כולם. צריך היה להיות ילד כדי לשאוג בהתלהבות ברגעים שלא יאומנו, אותם פיזרו האנשים המופלאים הללו בנדיבות אין קץ. היה ענק. במידה כזאת שאחר כך, טעוני אדרנלין, מן הסתם התקשו גם השלווים שבצופים לעלות על יצועם להירדם. כולם רצו לעוף. לאורך שעתיים וחצי באשלייה הנפלאה בה אדם מזדהה עם מה שקורה על הבמה, הם גם הצליחו.