שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הבוקר גיליתי שערת שיבה באף
    כל אחד מאיתנו תופס יום אחד שהספורטאים שהוא מעריץ נעשו יותר צעירים ממנו. אז איך זה, שואל תומר קמרלינג, שאף אחד מאיתנו לא יודע להתמודד עם הסנונית שמבשרת את בוא הסתיו?

    מזמן הפסקתי לעקוב אחרי מה שקורה ב-NBA, אבל הידיעה על כך שסטיב נאש חתם בלייקרס, שימחה אותי יותר מכל דבר אחר שקראתי החודש. לא מתוך סימפטיה מיוחדת לקבוצה מלוס אנג'לס או לרכז מקנדה, אלא בגלל שנאש חתם לשלוש עונות ובמהלכן ישתכר 25 מיליון דולר. בגלל שגבר לבן בן 38 יקבל בוכטה כסף כדי להישאר ספורטאי תחרותי ברמה הגבוהה ביותר לפחות לשלוש שנים נוספות. בגלל שהוא נולד 11 ימים לפני.

     


     

    "טוב, חלאס, אנחנו חייבים להחליף את צייר הקלסתרונים הזה" (צילום: אימג 'בנק)
    "טוב, חלאס, אנחנו חייבים להחליף את צייר הקלסתרונים הזה"(צילום: אימג 'בנק)

     

    נאש הוא לא הספורטאי הפעיל היחיד שיום הולדתו קודם לשלי, אבל הוא חלק ממיעוט נכחד. אני בגיל הזה שבו הספורטאים שאתה מעריץ נעשים יותר צעירים ממך, וזאת עובדה שפשוט הציגה לי את עצמה בוקר בהיר אחד, כפי שהיא נוטה כנראה לעשות לכל הגברים שחוצים את אמצע העשור הרביעי לחייהם. וכמו שאומר השרברב קוזמו קסטוריני בסרט "מוכת ירח", הגם שבנושא מעט שונה, זה יום עצוב ומשוגע בחייו של גבר. עצוב אני מניח שברור למה, אבל נדמה לי שהקטע של המשוגע ראוי לדיון נוסף.

     

    חברים ומכרים בני גילי נחלקים לשני קטבים: אלה שנחושים להביס את מפגעי הגיל, ואלה שמתכחשים להם. חברי הקבוצה הראשונה כל הזמן מפסיקים דברים, למשל לאכול גלוטן, או מתחילים דברים, למשל לרוץ מרתונים; בקבוצה השנייה דווקא מתמידים בדברים, למשל להשמין. אבל בזה מסתכם ההבדל, כי בתכלס, גם אלה וגם אלה מחורפנים לחלוטין. אין להם שום יכולת להתמודד עם התהליך הטבעי של ההתבגרות, אז הם פשוט לא, כל אחד בדרכו. השאלה מי מחופף יותר - זה שמנסה להישאר בן 20 או זה שמתכחש לכך שהוא תכף בן 40 - היא שולית לגמרי.

     

    התגובה המשונה הזאת שלנו להזדקנות הגוף הולכת יד ביד עם הקלישאה החבוטה על הגבר החולה, ש-37.7 מעלות חום הופכות אותו לקטרן בלתי נלאה. כמו כל הקלישאות, גם לזאת יש אחיזה טובה במציאות. והמציאות, בין שמדובר באיזה תחלוא זמני או בהתפוררות האיטית והבלתי נמנעת, היא שגברים פשוט לא יודעים איך לאכול את מגבלות הגוף שלהם.

     

    נשים יודעות. החל בסידור המחורבן הזה של ארבעה ימי דימום בחודש, עבור בשעון הביולוגי המפורסם וכלה בביקורים השגרתיים אצל גינקולוגים - הכל אצלן מחווט לכלל ידיעה שהגוף הוא אורגניזם משתנה, וכמעט תמיד לרעה. אצל גברים משתנה הגוף במכה אחת, בדרך כלל באזור החופש הגדול שבין כיתה ו' ל-ז', ואחרי תקופת ההסתגלות הבלתי נמנעת - השלב המבחיל הזה שבו קשה להחליט מה אתה יותר, ארוך או נבוך - אנחנו נעשים בלתי מנוצחים.

     

    שיא הפער ביניהן לבינינו מגיע עם הילד הראשון; בעת שאנחנו מתמודדים בעיקר עם אובדן של חירויות מסוימות, הן קמות בוקר אחד בתוך גוף של אישה אחרת. אלא שבהפוך על הפוך, כל האמור לעיל משרת אותן היטב רגע לפני סתיו החיים. אבל גברים? כל מה שאנחנו, כל מה שהיינו, קם עלינו לדופקנו כשאנחנו מגיעים לנקודת האל-חזור של הלא-צעיר-כשהיית.

     

    אני חושב שאנחנו מדברים על משבר גיל ה-40 במונחים הלא נכונים. מעצם הגדרתו כמשבר אנחנו מתייגים אותו כאירוע מתחום הנפש - תקראו לזה פחד מפני המוות, תקראו לזה התעקשות להישאר קצת ילדים - אבל אני חושב שהמנגנון שמפעיל אותו הוא פיזי לחלוטין. הגוף שלנו בוגד בנו, או לפחות פוזל לו ונוזל לו קצת לצדדים, וזה מה שגומר אותנו. המציאות הגשמית לגמרי של גוף בחלק היורד של הקריירה, לא חרדות ערטילאיות או קיבעונות ילדותיים.

     

    נשים גוררות גברים לקורס הכנה ללידה, למרות שמניסיוני אפילו להן אין ממש מה לחפש שם; אם הן יודעות מה טוב בשבילן, ובעיקר בשבילנו, מוטב שיעשו לנו קורס הכנה לזיקנה. זה הדבר האמיתי שאנחנו צריכים ללמוד איך נושמים נכון בתוכו.

     

    הציטוט ההוא של קוזמו השרברב לקוח מתוך סצנה שבה רעייתו רוז דורשת ממנו להפסיק להתראות עם המאהבת שלו. חצי סרט מסתובבת רוז קסטוריני ומציקה לאנשים בשאלה למה גברים רודפים אחרי נשים צעירות, עד שדווקא ג'וני קמאררי האהבל שולף את התשובה שהכי מתלבשת לה: כי אנחנו חוששים מהמוות. כשהייתי ילד אהבתי את "מוכת ירח", אבל לא הבנתי למה זאת התשובה הנכונה. היום אני חושב שקמאררי עלה בדיוק על הנקודה.

     

    אין לי מושג איך צריך להיראות קורס הכנה לזיקנה, אבל ברור לי שהמפתח להתמודדות טמון בקבלת הבלתי נמנע. אני מכיר גברים שנערכים לתחרות איש הברזל ושורפים לא רק קלוריות אלא גם את ההזדמנות האחרונה לזמן איכות עם ילדיהם, ואני מכיר גם כאלה שבמתנה ליום הולדתם ה-40 יקבלו סוכרת. אלה וגם אלה, הנחושים והמתכחשים, צריכים להכיר בזה שהאבהות היא זמן טוב להניח לקוביות בבטן מחד ולמאפין אוכמניות מאידך. למצוא את שביל הזהב לגיל הזהב. קל להגיד, אה?

     

    הבוקר גיליתי שערת שיבה באף. איזה אינטרס יש לה לבוא לשם, זה אני משאיר לאנשים שמבינים בשערות ובאפים. אלא שלצד מנעד התחושות שנלוותה לתגלית הזאת, מפליאה טהורה ועד עלבון צורב, שמעתי בת קול קטנה שאמרה גם לי להתעשת.

     

    אני חבר ותיק בקבוצת ההפסקתי-התחלתי. לראיה, בשנים האחרונות זנחתי את הסיגריות ואימצתי משטר ספורטיבי דיקטטורי. דבר טוב? כן, רק שהוא דווקא הופך את ההתמודדות עם הבלתי נמנע להרבה יותר קשה. אני מתכוון, לך תנצח את הצמיגים רק כדי לגלות שהגעת לשיבת חוטם.

     

    כן, קל לדבר על קבלת הדין. לבצע זה קשה יותר, אפילו יותר מסט שלם של כפיפות בטן. לכן סטיב נאש עשה לי את החודש: כי הוא נתן לי דחייה של שלוש שנים לפחות. אבל לי ולכולכם, בדיוק כמו למר קסטוריני בשעתו, מחכה יום עצוב ומשוגע שבו הגוף שלנו ייכנע לגיל שהראש שלנו מסרב לקבל. ואולי, רק אולי, השיעור הראשון בהכנה לזה טמון גם הוא בתסריט הנפלא שרקח ג'ון פטריק שנלי ל"מוכת ירח".

     


     

    "גבר מבין יום אחד שחייו בנויים על כלום", מתחיל קסטוריני את הציטוט ההוא שרדף אותי כל החודש, "וזה יום עצוב ומשוגע".

    "החיים שלך", אומרת לו רוז בדמעות של זעם וחמלה, "אינם בנויים על כלום. אני אוהבת אותך".

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "הבוקר גיליתי שערת שיבה באף"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הישיבון
    מומלצים