המשחקים האולימפיים: למה הם ולא אנחנו
המשלחת חוזרת מלונדון בידיים ריקות, בעוד מדינות בסדר גודל של ישראל ממשיכות להוסיף מדליות אולימפיות לרזומה. אז מה יש לגיאורגיה, לניו־זילנד ולדנמרק שלנו אין?
מאז עלתה יעל ארד על הפודיום בברצלונה, לפני 20 שנה בדיוק, שמר הספורט האולימפי הישראלי על יציבות. מדליה כזאת או אחרת לא באמת שינו את מצב הספורט במדינה, אבל כל פעם היה זה ספורטאי אחר שדאג להרגיע את המצפון הציבורי. והקהל בבית - שעבורו המדליה היא הסממן לאיכות הספורט - התרצה. והנה, אחרי לונדון 2012 ללא חגיגות גדולות, שוב עולה השאלה שנשכחה בעוון המדליות: למה הם ולא אנחנו?
- לונדון 2012
- העמוד האולימפי המיוחד של ynet ספורט
מומחה ראשון יסביר לנו שהסיבה היא היעדר תרבות ספורט בישראל. אחר ישים את האצבע על רמת האימונים והמתקנים. הממשלה תואשם בהיעדר תקציב ראוי ונשמע שוב על בעיית השירות הצבאי שעוצר את ההתקדמות. הכל נכון, אבל במקביל למתן השערות כדאי לבדוק מה הסיבות לכך שמדינות אחרות בסדר גודל של ישראל מצליחות יותר. האם יש להן מכנה משותף? ומה אפשר לעשות כדי להידמות להן?
חגיגת תקצירי לונדון 2012 ב-Ynet ספורט:
- בולט חגג שיא עולם ומדליית זהב שלישית בשליחים
- ריבקין נתנה הופעה טובה וסיימה שביעית בגמר ההתעמלות
- מי זו ברזיל? מכסיקו זכתה במדליית הזהב בכדורגל
אבל אוכלוסייה ותל"ג אינם הפרמטרים היחידים. מחקר אנגלי מהשנה הראה שהפרמטר המנבא כמות מדליות באופן המדויק ביותר הוא דווקא מספר האנשים המחוברים לאינטרנט במדינה - פרמטר שמכיל בתוכו גודל אוכלוסייה, עושר, זמן פנוי ונגישות. ישראל מדורגת בסביבות המקום ה־50 בעולם ברשימה הזו ואמורה לזכות בלפחות שלוש מדליות. חשוב לדעת שעד עכשיו, בלונדון, 75 מדינות שונות עלו על הפודיום.
מחקר של אוניברסיטת דיוק ניסה להסביר לאחרונה את הסיבות לכך שהודו, המדינה השנייה המאוכלסת בעולם, לא זוכה במספיק מדליות. אחד ההסברים במחקר הוא עניין הנגישות. הודו מדינה כה גדולה כך שלאנשים רבים אין אפשרות לעסוק בענפים מסוימים ולמומחים קשה לגלות כישרונות חבויים. לפי ההסבר הזה ישראל - מדינה קטנה בה הכל קרוב אחד לשני - דווקא אמורה להתקדם בטבלת המדליות. בשאלה אם ספורט אולימפי באמת נגיש בישראל נעסוק בהמשך, קודם נעיף מבט במדינות שדווקא כן מצליחות.
קל יותר לזכות במדליות בג'ודו ובשייט
במבט על מדינות בסדר הגודל של ישראל - בין 4 ל־10 מיליון תושבים - בארבע האולימפיאדות האחרונות, יש שבע מדינות שהצליחו לשמור על רצף זכיות יפה של שלוש מדליות לפחות בכל אחד מהמשחקים האולימפיים. שבע מדינות, מסידני ועד לונדון, הקדימו את ישראל בכל ארבע שנים: אזרבייג'אן, גיאורגיה, דנמרק, נורבגיה, ניו־זילנד, סלובקיה ושבדיה. חלק מהמדינות האלה מחזיקות בהישגים גדולים עוד יותר כיוון שהן זוכות קבועות גם באולימפיאדת החורף.
במבט ראשון, אין קשר בין המדינות האלה. בעוד האזרים והגיאורגים מתמחים בקרבות שונים על המזרן, הסקנדינבים מעט מגוונים יותר ונהנים מהצלחות בענפים שונים על המים. אבל בחינה מעמיקה יותר חושפת שיש חוט מקשר להצלחה שלהן: לכל השבע יש מסורת והתמחות בענפים שסטטיסטית ורציונלית קל יותר לזכות בהם במדליות.
הנה ההסבר. באולימפיאדה מתחרים ב־36 ענפים שונים ולכל ענף חוקי השתתפות משלו. בחלקם, כמו אתלטיקה, שחייה, סיף או טניס שולחן, כל מדינה יכולה לשלוח עד שלושה ספורטאים לכל קטגוריה. באחרים, לעומת זאת, מותר רק שני ספורטאים או אפילו ספורטאי בודד.
חגיגת תקצירי לונדון 2012 ב-Ynet ספורט:
- בולט חגג שיא עולם ומדליית זהב שלישית בשליחים
- ריבקין נתנה הופעה טובה וסיימה שביעית בגמר ההתעמלות
- מי זו ברזיל? מכסיקו זכתה במדליית הזהב בכדורגל
יותר מ־200 מדינות מתחרות באולימפיאדה, עם זאת 65 אחוזים ממדליות הזהב בבייג'ינג הלכו לעשר מדינות בודדות. מדינות קטנות יחסית, כמו ישראל או שבע האחרות המדוברות, לא יכולות להתחרות עם מעצמות ענק כמו ארה"ב, סין, רוסיה, יפן או אוסטרליה, כשלאלה מתאפשר לשלוח מגוון מתחרים. לעומת זאת, בענפים שבהם כל מדינה יכולה להיות מיוצגת על ידי מתחרה אחד, הסיכויים גדלים באופן משמעותי.
בשישה ענפים אולימפיים יכולה כל מדינה לשלוח רק נציג אחד: שייט, קאנו־קייאק, חתירה, היאבקות, ג'ודו וטקוואנדו. באופן לא מפתיע, אלה בדיוק הענפים מהם שואבות המדינות הדומות לישראל את רוב המדליות. מאז סידני, לגיאורגיה יש 11 מדליות בהיאבקות, חמש בג'ודו ורק שלוש בשאר הענפים. לסלובקיה יש 22 מדליות, מתוכן 16 במקצועות "הקלים" יותר. והרשימה ארוכה.
בסיכום ההצלחות של אותן מדינות במילניום הנוכחי אפשר לספור 99 מדליות באותם שישה ענפים לעומת 71 מדליות ב־30 הענפים הנוספים. מדהים. הספורט המצליח ביותר בניו־זילנד ובדנמרק הוא החתירה. בשבדיה זה השייט. סלובקיה ונורבגיה מצטיינות בקאנו־קייאק, וגיאורגיה ואזרבייג'אן חזקות בג'ודו ובהיאבקות.
והסיפור דומה בישראל. כל שבע המדליות בהיסטוריה שלנו הגיעו מאותם שישה ענפים - שלוש בשייט, שלוש בג'ודו, אחת בקאנו־קייאק - ומסיבה ברורה: קל יותר לזכות בענפים האלה במדליות. תארו לכם מה היה המצב אם שלושה יפנים היו מתחרים בכל המשקלים בג'ודו.
נכון, לחלק מהמדינות המדוברות יש מסורת ארוכת שנים בענפים מסוימים. ניו־זילנד משופעת במים, בגיאורגיה היאבקות היא ספורט לאומי - אבל הן יודעות לשמר אותו, להעצים אותו ובעיקר להתמקד בו. לכל מדינה יש את הבעיות שלה ואת השיטות שלה, אחת לא דומה לרעותה, אבל המטרה משותפת: הספורט צריך להיות נגיש לכמה שיותר אנשים.
הענפים הדומיננטים משולבים בתוכניות הלימודים
הספורט האולימפי בישראל אינו בודד בצרות שלו. גם במקומות אחרים סכומי הכסף המשולמים לספורטאים נקבעים לפי ההישגים. גם בסלובקיה או באזרבייג'אן רוב ההקצבות הולכות לענפי הכדור הפופולריים - בראשם הכדורגל. גם בדנמרק או בשבדיה ילדים מוצאים עצמם יותר שעות מול המסכים השונים במקום לעסוק בספורט. כל מדינה והבעיות שלה, כל מדינה ודרכי הפעולה שלה.
"אנחנו טובים בהיאבקות ובג'ודו, אז יש בתי ספר שמשלבים את המקצועות האלה בתוכנית הלימודים", מסביר מאיף מוסטאייב מאיגוד ההיאבקות של אזרבייג'אן, "פה, מי שרוצה לעסוק בספורט הזה, לא צריך לשלם כסף - הכל חינם. ככה יש כמות גדולה של ספורטאים. אנחנו עוקבים אחריהם בשלוחות שונות במדינה ומשקיעים בבעלי הפוטנציאל".
כמו באזרבייג'אן, כך בגיאורגיה. שלוש שעות אימונים אחר הצהריים ניתנות בחינם. גם על בגדי האימון לא צריך לשלם, רק על הנסיעות. ומרכזי האימון האלה נמצאים בכל עיירה קטנה. בשבדיה, לעומת זאת, אין השקעה עצומה של המדינה, אבל יש של הרשויות המקומיות. תרבות, באופן כללי, נצרכת יותר בערים, ולכן הרשויות הכפריות הן אלה שמשקיעות דווקא בספורט. בערים הגדולות קיימים תיכונים ששמים את הפוקוס על ענפי ספורט מסוימים, כמו בית הספר קטרינלונדג'ימנזיום בגטבורג וסולאן בשטוקהולם, שם עוסקים בספורט כשלוש שעות במהלך היום ומוסיפים אימונים פרטיים בערבים.
המטרה, כאמור, היא נגישות. והמשוואה ברורה: ככל שיותר אנשים ייחשפו לעיסוק בספורט מסוים כך מבחר הכישרונות הפוטנציאליים גדול יותר והסיכוי לגדל אלוף מתעצם. בישראל, גם אם בבתי הספר מסתתרים יהלומים, הסיכוי שמישהו יזכה ללטש אותם קטן מבמקומות אחרים, כיוון שלספורט ההישגי אין כניסה לבתי הספר. למאמנים שונים ולמביני עניין אחרים בתחום אין גישה לבתי הספר שם הילדים והנערים מבלים את רוב זמנם. הם צריכים לחכות שהילדים, או הוריהם, יגיעו אליהם.
וכך, גם מסיבה זו, מספר העוסקים בענפי הספורט המצליחים בישראל קטן יותר ממספרם במדינות בסדר גודל דומה. באיגוד הג'ודו רשומים היום 536 ספורטאים ובאיגוד השייט המספר עומד 464 - פחות מהרשומים בענפים שמעולם לא זכינו בהם במדליה כמו התעמלות (1,018 רשומים) או תריאטלון (1,200). תוסיפו לג'ודו ולשייט את ההיאבקות, החתירה והקאנו־קייאק ותקבלו יחד כ־1,450 ספורטאים רשומים.
לצורך השוואה, בסלובקיה, מדינה של 4.5 מיליון תושבים, רשומים קרוב ל־2,000 מתחרים רק בענף הקאנו־קייאק. באזרבייג'אן יש יותר מ־5,000 מתאבקים כש־1,500 מהם רשומים באיגוד כמתחרים פעילים. בניו־זילנד אין אפילו צורך להסתכל על מספר הספורטאים הרשומים: סקר של המדינה הראה שכ־6.5 אחוזים מכלל התושבים עוסקים בקייאקים באופן קבוע, גם אם זה סתם בשביל הכיף.
מטרת המספרים האלה היא כמובן להראות שבמדינות בסדר גודל כזה יש חשיבות עצומה לכמות האנשים הנחשפים לעיסוק באותם ענפי ספורט ספציפיים. "כל אדם בדנמרק מקבל אפשרות לעסוק בשייט בשלב כלשהו בחייו, גם אם באופן חובבני", מסביר תומאס ג'ייקובסן, הזוכה במדליית הזהב עבור דנמרק באולימפיאדת סידני והיום מאמן נבחרת השייט הדנית. "הספורט הזה נגיש פה מאוד והילדים עוסקים בו אחרי בית הספר. ככל שיותר אנשים מקבלים הזדמנות כך גדל הסיכוי שהם יאהבו את הספורט או יהיו טובים בו ויתפתח מנצח".
יש שיגידו שדנמרק היא לא בת־השוואה. בכל מקום יש אפשרות לשוט ובאיגוד השייט רשומים כ־60 אלף אנשים רק מהסיבה שחובה להיות חבר, גם אם זה בשביל סתם לקבל רישיון שייט פרטי. אבל מה תגידו על סלובקיה? "הקאנו הפך למסורת אצלנו עם הזמן", קובעת זורה חוייסובה מאיגוד הקאנו והקייאק הסלובקי, "היו לנו הצלחות גדולות באמצע שנות ה־90, זכינו במדליות ומינפנו את ההצלחה הזאת. יש רשת מאוד מסודרת של מכירת ציוד מיד שנייה וכל העסק מאוד מסודר. כל אחד שרוצה לעסוק בספורט יכול לעשות זאת. ככה גם נוצרת תחרות. אם אין תחרות מקומית האנשים עוזבים את הספורט ואולי זו הבעיה אצלכם".
אין מספיק ספורטאים
לישראל אין מסורת ספורטיבית גדולה בענפי ספורט מסוימים, בוודאי לא ברמה של חלק מהמדינות המוזכרות כאן. אבל מסורת אפשר לייצר. בכל מקום, כאמור, עושים זאת בדרכים שונות: בתי ספר מיוחדים, הזרמת כספים למקצועות שבהם סיכויי הזכייה גדולים יותר, שיעורים בחינם באותם ענפים, הסדרת גילוי כישרונות של אנשי המקצוע בתיכונים. לא מוכרחים לעשות את הכל, בטח לא במכה אחת, אבל המספרים לא משקרים: אין מספיק ספורטאים בענפי הספורט שבהם הסיכוי להצלחה בינלאומית גדול יותר.אם המטרה היא השגת מדליות - ויש אחרים שישמחו לספר, ואולי בצדק, שזו אינה המטרה - חייבים להביא יותר ילדים ובני נוער לעסוק באותם ענפים שבהם מדינה כמו ישראל יכולה להיות בצמרת העולמית. יש, כמובן, גם צורך בתשתיות, במתקני אימונים ובמאמנים ברמה גבוהה, אבל עוד לפני הכל - במודעות ובהחלטה לתעל את המשאבים הקיימים. נכון, גם אז ישראל לא תהפוך לאימפריה אולימפית, אבל לפחות תיצור סיכוי לצעד משמעותי קדימה.
Ori-c@yedioth.co.il
לפנייה לכתב/ת 
