מתוך "חמש מצלמות שבורות" צילום: עימאד בורנט גיא דוידי
ההפגנות האלה, כפי שהמצלמה מתעדת, היו בתחילה שלוות ושוחרות טוב. פיל ואדיב, חברים טובים של עמאד, מנסים ליצור משא ומתן עם דבוקת חיילים קפואה בכפל''דים ומגיני פלסטיק, כשהם טוענים כנגד הקפואים שכולנו בני אדם. שריר לא זע בפניהם של החיילים"
בינתיים, עמאד לומד לייצג את המצלמה שלו ולייצר רגעים תיעודיים מצוינים. שום עריכה יצירתית לא יכולה להתערב פה ולעוות את העובדות. צה''ל וחילו מגוייסים לזרוק רימוני גז על זקנים, לרדוף עם אלות אחרי פעילות שלום חמושות בגופייה ולעצור בני 15 נורא מסוכנים"
עימאד בורנאט, חקלאי בעל מצלמת וידאו, תיעד את המאבק של בני כפר בילעין על אדמותיהם מול המתנחלים וגדר ההפרדה. בבימויו של גיא דוידי נולד מהצילומים "חמש מצלמות שבורות" - סרט שכולו תיעוד האנטומיה וההיסטוריה של דיכוי מבעית
בילעין. מדי פעם, מאז הוכרזה גדר ההפרדה ודחפורים חרצו את הגבעות, יכולתם להיתקל בשם הזה בחדשות. תמיד זה היה דיווח על הפגנה שנגמרה לא טוב. אם בהרוג, אם בפצוע, אם בגז מדמיע או אם ביידוי אבנים. הנפש הקולקטיבית של רוב הצופים תייגה את הכפר ואת אנשיו תחת "ימח שמם הערבים האלה". ככה הנפש עובדת. אבל לנפש אין מצלמה.
עימאד בורנאט, חקלאי, דווקא קיבל מצלמה לראשונה ב-2005. זה היה בדיוק כשבנו הקטן ג'יבריל, נולד, ומן הסתם הכוונה העיקרית היתה להרבות בצילומי וידאו של התינוק וצמיחתו. אבל הפוליטיקה, שהיא גורלו של ג'יבריל בדיוק כפי שהיא גורלנו, זימנה למצלמה אירועים אחרים לטפל בהם. ממשלת ישראל החליטה, מטעמיה שלה, להציב את גדר ההפרדה בדיוק באמצע כרמי הזיתים של תושבי בילעין, אותם החזיקו במשך מאות בשנים בבעלות חוקית לגמרי, שמעולם לא הוכחשה, אפילו לא על ידי ממשלת ישראל.
"חמש מצלמות שבורות". הפגנות כנגד רוע הגדר
בנוסף, ממש על הגבעה ממול לכפר ובתוך אדמות הכפר, הורחבה התנחלות מפוארת כשלעצמה והחלה להצמיח רבי קומות. כל זה כבר היה יותר מדי עבור התושבים, והם החלו לצאת להפגנות מדי יום שישי כדי להסיר את רוע הגדר, אם לא את רוע הגזירה כולה.
כולנו בני אדם?
ההפגנות האלה, כפי שהמצלמה מתעדת, היו בתחילה שלוות ושוחרות טוב. פיל ואדיב, חברים טובים של עמאד, מנסים ליצור משא ומתן עם דבוקת חיילים קפואה בכפל"דים ומגיני פלסטיק, כשהם טוענים כנגד הקפואים שכולנו בני אדם. שריר לא זע בפניהם של החיילים. בסצנה הזאת מוזמן כל בעל מצפון, לקבור את ראשו בתוך כורסת הטלוויזיה מבושה, אבל זו רק ההתחלה.
שכן ערלות הלב הממשלתית והבירוקרטית הולכת וגוברת ככל שרעש הטרקטורים מחריש את האוזניים והגבעות מצולקות בסימני ההרס לכבוד יצירת הגדר. מתנחלים מוצאים לנכון להבעיר עצי זית של תושבי בילעין, וסתם, כדי להרבות שמחה, מציבים קרוואנים על אדמותיהם של אלו, מתוך הנחה שבמקום בו צמח קרוואן - אסור יהיה לעקור את הנטוע. מובן שהם צודקים. זה לא עוזר לעמאד וחבריו כשהם מנסים להשתטח על האדמה מתחת למנוף נושא קרוואן. גם ככה הם חוטפים מכות, הפעם לא מחיילינו הגיבורים אלא מאלה שבדרך כלל הורגים את עצמם באוהלה של תורה.
מתוך "חמש מצלמות שבורות". הסלמה מתגברת
כשהבילעינים מנסים להציב קרוואן משלהם, בהנחה שלא ייעקר ממקומו, על אדמותיהם שלהם, הם מגלים באיזו מהירות פועלת הממשלה להסיר כל מכשול מפני הרחבה בלתי חוקית של ההתנחלות. כהרף עין, עף הקרוואן הראשון שלהם מהנוף, אחריו גם השני, ואחר כך הדברים הולכים ומסלימים.
בינתיים, עמאד לומד לייצג את המצלמה שלו ולייצר רגעים תיעודיים מצוינים. שום עריכה יצירתית לא יכולה להתערב פה ולעוות את העובדות. צה"ל וחילו מגוייסים לזרוק רימוני גז על זקנים, לרדוף עם אלות אחרי פעילות שלום חמושות בגופייה, לעצור בני 15 נורא מסוכנים, להידחף לבתים של פלסטינים עם צווים חסרי פשר שהופכים את הבית לשטח צבאי סגור, ולפיכך אסור לבעלי הבית לצלם. בפקודה.
המצלמה הראשונה של עמאד נשברת. השנייה חוטפת כדור, השלישית אחריה, הרביעית נהרסת בדרך לא פחות יצירתית וגם החמישית מנוחתה עדן, מוסרת את נפשה לטובת הסדר הציבורי שצה"ל כה חפץ בו. בזמן הזה פעילי שלום מן הארץ ומן העולם, הופכים את בילעין למקרה מבחן ומגיעים כל יום שישי, בחמסין או בגשם, להפגין עם תושבי הכפר.
יש בדרך ניצחונות קטנים ומייאשים בזעירותם, עובדה שבית משפט קובע כי האדמות הן אכן של התושבים הפלסטינים לא מונעת מן המדינה לשלוח עוד ועוד דחפורים כדי לקבוע עובדות אחרות, גם אם הן בלתי חוקיות. פלא שההפגנות הולכות ונהיות אלימות יותר ויותר? כמה זמן יכול אדם לנסות לשמור על זכויות הקניין שלו ועל הקשר שלו לאדמה בצורה נעימה ומנומסת, כשמכל עבר חבריו נפצעים, נעצרים, מופחדים, מדוכאים?
הצצה אל הדור הבא
"חמש מצלמות שבורות" (ערוץ 8) הוא תיעוד האנטומיה וההיסטוריה של דיכוי מבעית. אבל הוא לא רק זה: הוא גם הצצה אל הדור הבא, דרך עיניו ההולכות ומתפכחות של ג'יבריל, התינוק שהיה לילד עם מודעות פוליטית מרהיבה כבר בגיל חמש. אין לו ברירה. הוא יצטרך להמשיך את המאבק של עמאד, כי בכלל לא ברור אם עמאד ומצלמות שלו ישרדו בסיבוב הבא.
אם ג'יבריל לא ימשיך, מה יהיה על האדמות? מה יהיה על האנשים שכולם אכן בני אדם, אפילו כשלוקחים אותם לתא המעצר ולא מחזירים אותם בזמן?
גיא דוידי הוא הבמאי של הסרט המצויין הזה, וזו לא הפעם הראשונה שהוא עוסק בזכויותיהם של פלסטינים בצל הסכסוך. "נשים חוצות מחסומים", "מילות מפתח" ו"זרמים קטועים", הם כמה מן הסרטים שכבר יצר כבמאי וצלם, וכולם עוסקים בבעיות אזרחיות שהופכות מסובכות נורא תחת הכיבוש. בבילעין, תודו שלא ידעתם, התקיים מחסור מתמשך במים במשך ארבע שנים. אתם יכולים רק לנחש מי גרם למחסור, ושבחורי ההתנחלות ממול המשיכו להתקלח בלי בעיה.
עמאד בורנאט חושף אותנו למשפחתו, לביתו, לגורלו העתידי של הילד שלו. שש שנים תיעד את המאבק שהסתיים בהצלחה חלקית, לעת עתה. המדינה נאלצה להזיז את הגדר ולהודות שהאדמות אכן היו בבעלותם של בני בילעין, ומותר להם להמשיך למסוק את הזיתים שם, שמותר להם לשתול עצים חדשים תחת אלה ששרפו המתנחלים. הבה לא נדבר על המחיר האנושי שכל זה גובה מן האנשים החיים שם.
הבה לא נאמר דבר על המחיר המוסרי אותו ניאלץ מתישהו כולנו לשלם. ברשותכם,
נתמקד רק בנקודה אחת שהסרט הזה מעיר באורח פלא: כל השיטות הנהוגות כדי להפחיד פלסטינים ולמנוע מהם לממש את זכויותיהם, מתורגמות עכשיו אל תוך הקו הירוק ומונהגות בהפגנות המחאה וכלפי יהודים שמוחים על דיכוי זכויותיהם. חומר למחשבה? רק אם תרצו, רק אם לא תזפזפו מן המציאות אל הריאליטי.
הסרט "חמש מצלמות שבורות" זכה בפרס הבימוי בפסטיבל סנדנס, פרס הקהל ופרס חבר המושבעים בפסטיבל הקולנוע הדוקומנטרי בהולנד, וביותר מעשרה פרסים נוספים בפסטיבלים ברחבי העולם. הוא נמכר לעשרות תחנות טלוויזיה. הוא מופץ בעשרות מדינות בקולנוע וביניהן ארצות הברית, קנדה, אנגליה, צרפת ויפן. בפסטיבל דרום זכה הסרט בפרס על שם ג'וליאנו מר. בפסטיבל ירושלים האחרון, בפרס ון-ליר בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר. שלא תגידו שלא ידעתם, שלא תגידו שהעולם כולו נגדנו: יהיו שידורים חוזרים, ולטעמי תהיה חובה אזרחית לצפות בהם.
