זהירות, זמבורה! השיטה שעושקת הורים בחופש

טורים נוספים של הפולנייה בערוץ הורים :

אולי עדיף להדחיק: סיוט החופש הגדול מ-א' ועד ת'  

"כשילד נולד את מפסיקה להיות חופשיה"

ילדים, מי רוצה צבעי מאכל לארוחת בוקר?

"מה את רוצה? הייתי עם הילדים"

אז הלכנו הלאה, והגענו לאולם רחב ידיים בו שלטה ברמה קפיטריה מפחידת מחירים ולצידה דוכני מזכרות ב-20 שקלים החתיכה. בפינה אכן עמדה לה בשקט פינת יצירה. ערימת דפים וטושים גם. בחינם. היינו הולכים לצייר אם לא היינו צריכים לעמוד בתור בשביל זה, ואם לא היינו יוצאים מהבית כדי לעשות עוד דברים למעט ציור. התיישבנו באפיסת כוחות בספסלים להורים, מפליא כמה ספסלים יש פתאום ליד הקפיטריה, וגנחנו עמוקות.

"פינת יצירה עלאק", אמר האבא של הילדים שלי. "פינת יצירת כסף, זה מה שזה".

וזה, גבירותי ורבותי, הרגע בו הבנו שזומברנו. לא רק הבנו, גם כאבנו. בדוך ובסיבובים.

הזמבורה - קווים לדמותה

הזמבורה היא כל דבר שאתם חושבים שהוא נחמד מאוד לילדים, ובפועל אתם מגלים שמדובר במשהו שהוא נחמד מאוד לבעלי המניות. שילמתם ממיטב כספכם כדי להיכנס וכשניכנסתם גיליתם שזו הייתה רק מקדמה. שילמתם ממיטב כספכם רק כדי לקבל את הזכות הארורה להתחיל ולשלם יותר, מיד ובנפרד.

ועכשיו, כשיש לכם את הזכות הזאת, אתם יכולים לממש אותה ולקנות מזכרות מהארוע, מזון מעובד מהאירוע, חולצות מודפסות מהאירוע וערכות יצירה מהאירוע, או שאתם יכולים לשמור את ארנקכם בכיסכם, אבל אז תאלצו להעביר את רוב האירוע בהסברים חינוכיים לילד למה לא נקנה כובע ב-40 שקלים ולמה לא נשלם 30 שקלים לכוס פופקורן. כיף כבר לא יהיה כאן.

הזמבורה - רמזים מקדימים

אם כרטיס לזמבורה עולה המון, זוהי כנראה זמבורה. אם מציעים לכם הנחות דרך ועדי עובדים, זו זמבורה. אם אתם עומדים בתור עם המון הורים מזיעים אחרים כדי להיכנס, זאת זמבורה מארץ הזמבורות. אם תור הכניסה הוא רק הבקרוב של התורים הפנימיים לכל דבר אפשרי, זמבור זומברתם, ידידיי.

ואם אתם עומדים בתור ומזיעים המון ומביטים בערגה על בית הקפה שממול ואז אתם תופסים את ההורים האחרים מגניבים מבטים גם כן? אני אתן לכם רמז - לכו עם הלב.

הזמבורה - גירסת הילדים

לילדים יש ראייה נפלאה של ההווה וחוסר מודעות מתוק ומבורך לעבר ולעתיד. זו הסיבה שבגינה הם מתעקשים לבחור במתקן עם התור הכי ארוך, זו הסיבה שבגינה הם מתעקשים לעמוד חצי שעה היכן שמיציתם לאחר חצי דקה, ולחוות את הרגע.

לרגע אתם מתעצבנים: כמה זמן אפשר לעמוד פה ולחוות את הרגע? כמה טיפות זיעה עוד תגלושנה לכם במורד הגב? ואז אתם נזכרים שהכל בשביל האוצרות הקטנים שלכם, הכל בשביל לראות את חיוך הפליאה על פניהם, ואתם נכנעים, סופגים בשקט את החום והלחות והעייפות. הילד נהנה. זה מה שחשוב. נעשה בשביל זה את הכל.

חוץ מגלידה ב-17 שקל. אתה השתגעת? גלידה ב-17 שקל? ויש לך עוד שני אחים! בוא, נחפש משהו אחר.

חולמים על משהו אחר

אז אפשר כמובן להישאר בבית ולאפות עוגיות, או ללכת לבריכה, או כל דבר שיגרתי אחר. אבל יש משהו במהות שלנו, בתרבות שלנו,

שגורם לנו להרגיש לא מספיק משקיענים אם אנחנו מסתפקים בשיגרה ולא מפוצצים אותה, כמו גם את מיטב כספנו, על אירועי זמבורה מזדמנים. כי כל הילדים כבר היו. וכל הכיתה נסעה. ולמה רק אנחנו בבית? ולמה שהילד שלי לא יחווה ויראה עולם?

כשהשאלות האלה עולות אצלי אני מזכירה לעצמי את הפסטיגל האחרון בחיי: החניתי במשך חצי שעה, עמדתי בתור לכניסה חצי שעה נוספת. אחר כך הכניסו אותנו למין מכלאה, בחיי שמכלאה, בה היו המון דברים מטוגנים והמון חרבות אור שנשברו דקה לאחר שנקנו, ואחר כך ההופעה העילגת שבכלל לא שמענו, ומהמעט ששמענו טוב שכך. בזה אני נזכרת כשחופרים לי באונת יסורי המצפון, כי להרגיש כל כך מטופשת ומרוקנת ומאוכזבת אני לא רוצה להרגיש שוב.

אז מה אני כן רוצה? אני רוצה להראות לילדים שלי מהם הדברים החשובים בחיים. אני רוצה ללמוד מהילדים שלי מהם הדברים החשובים באמת. רוצה לשכוח את כל הפסטיבלים ולהתמקד בזיכרון אחד מתוק, ילדתי בת השנתיים שוכבת על החוף בלילה זרוע כוכבים, מביטה לשמיים השחורים ולנצנוצי הכסף מסביב וממלמלת לעצמה: "איזה יופי, איזה כיף".

תמר אלפיה היא עיתונאית ואמא לשלושה ילדים