שתף קטע נבחר

אתם מתחתנים ואנחנו משלמים את המחיר

חברים, זה טוב ויפה לרצות להיות לערב אחד המלך והמלכה של השכונה, אבל אל תשכחו שהמטרה של אורחי האירוע, שלא בהכרח מרוויחים מספיק כדי לגמור את החודש, היא לא לממן את גחמותיכם המוטרפות

לא מזמן זוג צעיר שהתחתן בילה את ירח הדבש שלו במקום האחרון שאליו הייתם חולמים להגיע – בתוך הררי זבל. מה שנקרא, החיים הם לא ירח דבש, אבל עד כדי כך זבל? בני הזוג שכחו במלון שקית ובה כסף, צ'קים וברכות, השקית נזרקה בטעות על ידי עובדי המלון, אבל הזוג העקשן לא ויתר – הפשיל שרוולים ויצא לחפש את השקיות באתר הזבל העירוני. לא נעים לפתוח ככה את היום הראשון לחייכם הנישואים, בפרט כשהשקית לא נמצאה.

 

עוד בנושא:

אני מצטערת, אין לי כסף לבוא לחתונה שלכם

להבריז מחתונה ולצאת בשלום

תכף יתחיל הטקס המצחיק הזה: צ'ק, נשיקה, חיבוק

 

אבל עם כל חוסר הנעימות, מי מאתנו לא היה נלחץ עד אימה אם היה מגלה שכל התשואות היפות מיום חתונתו הלכו לאיבוד באשפה? הרי חלק ניכר מהחישובים שלנו לגבי האירוע משקללים בתוכם את ההוצאות והרווחים שאולי נצליח לעשות בסוף הערב.

 

 

אי לכך זוגות רבים מכניסים את עצמם לחובות גבוהים מתוך אופטימיות יתרה, ורצון לעשות 'שופוני' על החברים. וכך יוצא, שזוג סטודנטים שבקושי מצליח לשלם שכירות ולעשות קניות בסופר, רואה את החתונה כהזדמנות נדירה להוציא איזה 15 אלף שקלים על השכרת שמלת כלה.

 

הכלה נכנסה בצניחה חופשית לחופה? אני גם רוצה!

זה לא סוד שאנחנו חיים בחברה שמקדשת ערכים רדודים וחיצוניים, ולכן הנורמה היומרנית של החתונות הראוותניות היא מנת חלקנו, לעיתים אף בלי שנרצה בכך.

 

ואם חברתי הטובה שהתחתנה בחוצפתה חודש לפני, הביאה חתונה בגן פאר ליד הים, ועשתה כניסה מרשימה בסירה, ומופע היתולי שהראה כאילו היא נפלה מהסירה, הרי אני מחויבת להוציא לפחות 100,000 שקלים רק על סידורי הפרחים (כי האמת, בזה החברה שלי פספסה, ואני יכולה לצאת כאן גדולה).

 

מצד האורחים ברור שהחישוב האם ללכת לאירוע מלכתחילה נובע מחשבונות אינטרסנטיים וקרים ש'מתוקתקים' בתוך הראש (והרחק מהלב), עד שפלט המחשב מוציא תוצאה שתכריע: האם ללכת או להבריז באלגנטיות.

 

עכשיו, נניח שהפלט אמר את דברו: ללכת. מרגע שהתקבלה ההחלטה, אתם מוצאים עצמכם מוחקים דברים מהיומן, לוקחים בייביסיטר, מנצלים את ההזדמנות לשופינג ומספרה, עד שאתם מבושמים, רחוצים, מסורקים בקפידה ומיוזעים מהלחות המעיקה של קיץ 2012.

 

נשפכים לאולם האירועים, מנשקים, לוחצים, מנשנשים, מתיישבים, אוכלים-שותים. מביאים איזה סלואו כדי לא להרגיש זקנים. אה, ולא לשכוח לזרוק את המעטפה בפנים! עכשיו תניעו, יאללה הביתה, לילה טוב. בזה סיימתם את מחויבותכם, שיהיה לזוג בהצלחה בדרכו החדשה, ונקווה שישכחו להזמין אותנו לברית המילה, אלא אם כן מדובר ממש (אבל ממש) בקרבה ראשונה.

 

אכלתם, עכשיו תשלמו

אבל תארו לכם שיום למחרת אתם מגלים במייל שלכם מכתב אישי נרגש, שמבשר כי החשבון עוד לא נגמר, אלא יקיריי, נשארתם חייבים. הייתם מאמינים? ובכן, לפני כמה שנים הסתובב בישראל מכתב שרשרת שהוכח כאמיתי וטראומתי משהו, שבו נכתבו בין היתר, המילים הבאות.

 

"‏מבקשים להודות לכם מקרב לב על השתתפותכם בחתונתנו ועל השי הנדיב שהענקתם לנו. רצינו שתדעו שמנת הגורמה שאכלתם עלתה לנו 350 שקלים למנה (700 לשניכם), כך שלמעשה שילמנו על השתתפותכם באירוע 400 שקלים. לא יעלה על הדעת שאורח באירוע לא ישא לפחות בעלות מנתו, ויצפה שהזוג הצעיר והמסכן יממן את ארוחת הגורמה שהוא אכל!!! זו פשוט שערורייה. בתודה על השתתפותכם באירוע שהיה לנו מדהים, למרות המתנה שקיבלנו מכם".

 

בשל האותנטיות הגוברת משנה לשנה, בעיקר בימינו המרוששים, המכתב הזה מוסיף לרוץ ברשת כבר 4 שנים. מה שנקרא, אם לא לחטט באתר הזבל של העירייה, אז לחטט בזבל שבתוך הלב.

 

הבעיה היא שהמכתב הזה מצביע על בעיה אמיתית: באורח פלא אנחנו רואים כל פעם מחדש, איך שעה לאחר החתונה כל המכרים, החברים וקרובי המשפחה, הופכים למספרים. המשפחה המורחבת מתכנסת, וכולם פותחים פנקסים שחורים, משווים, מודדים, נוצרים את הסכום, כדי שכשאנחנו נבוא לאירוע שלהם, נדע בדיוק כמה הם שווים.

 

ואם מישהו שהיה חבר שלי מאז החטיבה נקלע למצב שאינו יכול לתת לי אלפייה, בזאת חברותנו נמחקה. מעתה אראה בו קמצן, כפוי טובה, שאינו יודע להעריך חברות טובה. אז תרגיעו שנייה. זה טוב ויפה לרצות להיות לערב אחד המלך והמלכה של השכונה, אבל אל תשכחו שהמטרה של אורחי האירוע, שלא בהכרח מרוויחים מספיק כדי לגמור את החודש, היא לא לממן את גחמותיכם המוטרפות.

 

ועוד לקבל לאחר מכן פרצופים זועמים, שלא עמדו בסטנדרטים הפומפוזיים שהחלטתם להפיל עליהם כרעם ביום חמים. אחרי הכל, הם באו לאירוע שבו האורחים באים בסך הכל כדי לשמח חתן וכלה. זוכרים? ובינינו, זה עובר בהרגשה, והופך את חופתכם לזיכרון מנוכר, שאין בו אהבה. כי במקום לנצל הזדמנות לקרוב ללבבות, הפכה חופתכם ל"מחלקת גבייה".

 

 

השאירו את זה פשוט

הטיפ שלי: למרות שאתם מרגישים את עצמכם כמרכז העולם ערב נישואיכם, נסו להיות מספיק ענווים ורגישים כדי להתחשב באורחים ובעצמכם.

 

אם נראה לכם שהסכום שאתם עומדים להוציא גדול עליכם ועל מרבית האורחים בכמה מידות, עשו חושבים והחליטו מה באמת הכי מתאים. ואם אתם הולכים על הביג שואו, קחו בחשבון שאת מרבית הסכום כנראה תצטרכו לממן בעצמכם.

 

והכי חשוב - קחו את הדברים בפרופורציות. החתונה לא מבטיחה לכם שום גן של שושנים. החתונות הכי מדליקות ומרגשות שהייתי בהן בחיים (והייתי בהמון) הן אלו שמבטאות משהו מהייחודיות שיש בזוג, והפשטות שבה הם תופסים את עצמם ואת החיים.

 

החתונות הללו בדרך כלל מאוישות על אלו שמבינים שההנאה האמתית גלומה ביכולתם להעניק לאורחים שלהם הרגשה טובה, שהם רצויים, שהם חשובים, ולא משנה בכלל כמה צ'ק הם רושמים. 

 

מסכימים עם שלי? ספרו לנו בפייסבוק של ערוץ יחסים

 

 

שלי פרץ, שחקנית, תסריטאית ואימא, פעילה ב"תנועת הערבות".

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: shutterstock
האורחים לא צריכים לשלם על השופוני שלכם
צילום: shutterstock
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים