ציוץ של תקווה

בצהרי היום הגעתי ללול עופות של תעשיית הבשר ("פטמים"). המראה היה מוכר – מבנים ארוכים ואטומים, זה לצד זה. אלפי תרנגולים כלואים שם בצפיפות קשה, מתבוססים בהפרשותיהם.

 רבים מהם סובלים מ"כשילת רגליים", ותשושים מנשיאת החזה שנופח גנטית בשל הביקוש ל"שניצל". הם עוותו גנטית לגדול כמה שיותר מהר, ולהפוך תוך שבועות ספורים מאפרוחים לתרנגולים.

חלק משגרת העבודה בלול כוללת איסוף אפרוחים שקרסו והשלכתם לאשפה. האפרוחים זולים בהרבה מהמזון שהם צורכים, ולולנים מעדיפים לא לבזבז מזון יקר על אפרוח בעל התפתחות איטית יותר, ולהיפטר ממי שנראה חלש.

כמה מאות מטרים מאחורי הלול ניצב פח אשפה גדול. את צחנתו האיומה מריחים כבר במרחק 200 מטר, ריח ריקבון של מאות גוויות. בפח ראיתי שקיות זבל, ובתוכן פגרים של עשרות אפרוחים.  

אזהרה: תמונות קשות לצפייה 

עובדי הלול אוספים את המתים והגוססים לשקיות ניילון. מי שנזרקו בחיים מוצאים את עצמם נחנקים ונמעכים בין גופות נרקבות שנאכלות על-ידי רימות בחום הכבד. אם טורחים לקשור את השקית, הייסורים לפחות מפסיקים, אני מקווה, אחרי כמה דקות.

בדיוק כשהתכוונתי ללכת, שמעתי ציוץ דק מכיוון הפח. התקרבתי, ולמשך כמה שניות שוב היה שקט. לפתע ראיתי אותו – אפרוח צהוב, קצת מלוכלך ומרוט, אך חי ונושם – אבוד בתוך הפח המצחין. מצייץ במצוקה, אבל מפחד ומתחבא בין השקיות.

לא הבנתי איך הוא הצליח לשרוד שם עד עכשיו – האם הצליח לחורר את השקית שבה קשרו אותו, ונמלט החוצה בזמן? אולי הושלך מחוץ לשקית ישר לתוך הפח? האם יצא משקית שלא נקשרה לקשור?

החלטתי שאם האפרוח הזה הצליח לשרוד את הגיהנום החם והמצחין הזה, אני יכול לפחות להוציא אותו מהפח, ולתת לו סיכוי כלשהו לחיות. זה לא היה נעים, בלשון המעטה, להיכנס לפח ולזחול על ערימת הגופות. גם הריח שדבק בי (ובמכונית) עוד שעות אחר כך לא היה מלבב. אבל הרגשתי שזה היה הדבר הנכון לעשות.

כשעצרתי במרחק את האוטו והתבוננתי בו, ראיתי שהוא במצב לא טוב. הוא בקושי הצליח לקרטע, אבל כשליטפתי אותו הוא עצם את עיניו בהנאה. לא ידעתי האם לחפש לו גינה מאמצת, או לקחת אותו לווטרינר.

בסוף החלטתי להשאיר אותו באגודת "צער בעלי חיים תל אביב" – שם הובטח לי שיפגוש וטרינר ויקבל את כל הטיפולים הדרושים, וכשיחלים יוכל לחיות יחד עם ברווזים ותרנגולים נוספים.

למרות המאמצים, האפרוח לא שרד

שמחתי שהאפרוח הקטן, שרק לפני כמה שעות התבשל בעודו חי בתוך פח זבל, מקבל חיים חדשים, ויזכה לחיות יחד עם חברים נוספים, על אדמה ועשב. היום התקשרתי לדרוש בשלומו, והתעצבתי לשמוע שהוא לא שרד, למרות התרופות שקיבל. הוא כבר היה פצוע מדי.

בסופו של דבר, כשאני חושב כמה המראה הזה שכיח, מרגיש לי מוזר להתמקד באפרוח בודד. הרי 15 אלף אפרוחים זכרים מומתים בכל בוקר רק במדגרות של תעשיית הביצים, משום שזכרים אינם מטילים ביצים ואינם מהזן שמשתלם לגדל לבשר. ובכל זאת, "15 אלף אפרוחים" זה נתון שאי אפשר לתפוס, עד שהוא מאבד את משמעותו. האפרוח היחיד שליטפתי, שהתכרבל בין ידיי, מוחשי הרבה יותר עבורי.

כבר לפני 10 שנים ניסחה ועדה של משרד החקלאות תקנות למניעת סבל בהמתת בעלי חיים, ובכלל זה אפרוחים. מדובר בתקנות שבסך הכל מחייבות להרוג את בעלי החיים הללו (שאינם מיועדים למאכל אדם) מוות מהיר, ולא להפקיר אותם לגסיסה אטית בפחים.

התקנות הוגשו לכנסת, שאישרה אותן, אבל מאז מקפיאים אותן כל שרי החקלאות, בלחץ בעלי המדגרות. עשרות מיליוני אפרוחים גססו בפחים בעשור האחרון רק משום שחוק צער בעלי חיים מופקד בידי משרד החקלאות, שמשרת את התעשייה החקלאית ואדיש להתעללות המונית ומיותרת בבעלי חיים.

החלטת הממשלה האחרונה לאסור על הרעבת התרנגולות ועל כליאתן בכלובים מתחת לתקן האירופי המינימלי, אמנם לא תחסל את הסבל בתעשיית העופות, ולמשל לא תשפיע כלל על גורל האפרוחים המושלכים לפחי האשפה בלולים ובמדגרות. אבל אותי ההחלטה הזאת של ממשלת ישראל משמחת וממלאת תקווה, כיוון שהיא מייצגת שינוי גישה, ונכונות חדשה שלנו כחברה לבחון את הסבל שאנחנו גורמים למיליוני יצורים חפים מפשע.

הכותב פעיל בעמותת אנונימוס לזכויות בעלי-חיים