צילום: AP
03:10, מברק ממינכן: "צ. זמיר מאשר סופית שכולם נהרגו". הפרוטוקולים מ-72' נחשפים
40 שנה לרצח הספורטאים, מותרים לפרסום דיוני הממשלה הדרמטיים והתכתובות הסודיות מאחורי הקלעים. התסכול זועק לשמיים: מראש המוסד שצפה מקרוב במבצע הכושל ("פור גוד סייק, למה אתם לא מסתערים?") ועד לשאננות הגרמנית ("פיגוע? כאן רוח אולימפית, דבר לא יקרה"). בחזרה למינכן

 

ב-5 בספטמבר 1972, בשעה 8:45 התקבל במשרד החוץ בירושלים מברק בהול משגרירות ישראל בבון, מערב גרמניה. השמועות, הדיווחים המבולבלים והאי-ודאות הכללית לגבי המתרחש הפכו בן רגע למציאות איומה: פיגוע חבלני במינכן, בעיצומה של האולימפיאדה, נגד המשלחת הישראלית.

 

להורדת כל המסמכים של ארכיון המדינה - לחצו כאן

 

גרמניה: נמשיך בתחרויות, כי מה נשדר בטלוויזיה?

ממינכן עד בורגס. אין הגנה הרמטית, אמרה גולדה  

כשגולדה רתחה: "הגרמנים עשו מאתנו צחוק"

 

"לפי ידיעה שנמסרה על ידי המשטרה, התנפלה היום בשעה 5:00 בבוקר קבוצה פלסטינית מזוינת בתתי מקלעים על המשלחת האולימפית הישראלית בכפר האולימפי במינכן", נכתב במברק ההיסטורי. "לפי ידיעה ראשונית הערבים אשר חדרו כנראה למקום המגורים של המשלחת הרגו מאמן ישראלי וכנראה פצעו אחרים. התוקפים מחזיקים בבני ערובה ודורשים שחרור ערבים, כנראה בישראל. המשטרה סגרה את האזור ומפקד המשטרה נמצא במשא ומתן עם החוטפים. הידיעות לא ברורות, הקונסול שמיר יצא לכפר". זה הרגע שבו מתחילה הדרמה.

 

 ()

 

במסמכים שחושף היום (ד') ארכיון המדינה במסגרת פרויקט לציון 40 שנה לטבח הספורטאים במינכן, מתוארת לפרטי פרטים השתלשלות האירועים מאחורי הקלעים עד לסיומה המר של משימת החילוץ הגרמנית הכושלת, אז התברר כי 11 ספורטאים ישראלים נרצחו בדם קר על-ידי מחבלי ארגון "ספטמבר השחור". בדיו משוכה, באותיות שמנות שהוקלדו במכונת כתיבה ובהערות שהוספו בכתב יד, מספרים המסמכים שנותרו חסויים במשך כמעט יובל שנים את שאירע מאחורי הקלעים במהלך יממה של טרור: כיצד עקבה ישראל אחר ניסיונות החילוץ הכושלים, איך השקיף מקרוב ראש המוסד צבי זמיר על פעולת החילוץ וראה את הטבח במו עיניו, התחושות המעורבות כלפי גרמניה והכעס הגדול על הוועד האולימפי, שבחר להמשיך במשחקים.

   

"הספורטאים במצב פסיכולוגי חמור"

הדרמה במינכן, נזכיר, החלה ב-05:00 בבוקר, כששמונה מחבלים פלסטינים פרצו לחדרי המשלחת הישראלית בכפר האולימפי. משה ויינברג ויוסף רומנו נרצחו במקום, תשעה ספורטאים נוספים נלקחו כבני ערובה. החוטפים דרשו לשחרר 200 פלסטינים מהכלא בישראל, ולאפשר להם עצמם לצאת מגרמניה, ולא - יוציאו להורג שני בני ערובה בכל שעתיים. ממשלת ישראל סירבה לדרישות, והמחבלים דחו שוב ושוב את האולטימטום.

 

אחד המחבלים במרפסת הבית במינכן, 1972 (צילום: AP)
אחד המחבלים במרפסת הבית במינכן, 1972 (צילום: AP)

 

המשא ומתן נמשך עד 21:00, אז הסכימו המחבלים לעבור עם בני הערובה לשדה תעופה במינכן, שממנו יוטסו למדינה ערבית. משטרת גרמניה הטיסה אותם

עם החטופים במסוקים לשדה, ותכננה לתקוף אותם ולחלץ את הישראלים. אלא שכשיצאו כמה מחבלים מהמסוקים לבחון את המטוס שהובטח להם ירו בהם צלפים גרמנים, והתפתח קרב. המחבלים פוצצו מסוק אחד, וירו למוות בבני הערובה במסוק השני. כל החטופים נהרגו. על הפעולה הכושלת הזו עתידה הייתה להימתח ביקורת קשה. הוועד האולימפי החליט שלא להפסיק לגמרי את המשחקים, והשעה אותם ליום אחד בלבד.

 

בשעות שאחרי תחילת אירוע החטיפה, מבול מברקים משגרירות ישראל בבון נוחת במשרד החוץ בירושלים. השגריר אלישיב בן-חורין מעדכן על בסיס המידע המוגבל המצוי ברשותו. האולטימטום שמציבים המחבלים נדחה במהלך המשא ומתן עם הגרמנים שוב ושוב, כל פעם בשעה נוספת, אבל האיום בהוצאה להורג של בני ערובה מרחף ממעל. ב-5 בספטמבר בשעה 12:20, שבע שעות אחרי תחילת האירוע, מעדכן בן-חורין: "הערבים נתנו אולטימטום שמסתיים בשעה 12:00 (כעת השעה 11:22 כאן). אם עד אז לא קורה דבר, הם יהרגו עוד שני אנשים מתוך בני הערובה. הגרמנים מוכנים להשתמש בכוח, השטח מסובך".

  

שש שעות מאוחר יותר, ב-18:20, מדווח השגריר בן-חורין כי שר הפנים הגרמני, הנס דיטריך גנשר, פגש את בני הערובה הישראלים, והם מסרו לו כי הצעת המחבלים להטיסם לקהיר "עשויה להיות המוצא הטוב". השגריר מדווח כי לפי התרשמות שר הפנים, הספורטאים "במצב פסיכולוגי חמור" ויש לקחת זאת בחשבון בעת הערכת דבריהם. בשעה 23:00, תחילתו של המבצע, מתקבל מברק נוסף. "החבלנים והבחורים כבולים עלו למסוקים", מדווח השגריר, ומציין כי שר הפנים הגרמני הציע למחבלים שהוא עצמו ופקידי ממשל גרמנים בכירים נוספים ישמשו להם בני ערובה במקום הישראלים, עד שיושלם המשא ומתן עמם. "התשובה: איננו צריכים גרמנים אלא ישראלים".

 

מברק שנשלח לשגריר בארה"ב יצחק רבין ()
מברק שנשלח לשגריר בארה"ב יצחק רבין 

  

הדיווחים הבאים על המתרחש מעידים על הכאוס בשדה התעופה במינכן, לשם הובאו המחבלים ובני הערובה במסוקים. בן-חורין המעביר עדכונים משדה התעופה מנסה לעדכן את ממשלת ישראל במבצע, אולם בסבך היריות קשה גם לו להבין מה מתחולל בשדה. גם כשכבר יש נפגעים מהירי, הוא אינו מצליח להבהיר את זהותם. "מתחת לאחד המסוקים שוכבת קבוצת אנשים שלפי כל הסימנים אין ביניהם פצועים. שלושה אנשים, לא ידוע אם חבלנים או שלנו, שוכבים במרחק מה מהמסוק בלי תנועה, ההנחה שלפחות נפצעו. שני חבלנים נמלטו אך עודם בשטח ליד הגדר ותפוסים באור הזרקורים".

 

ההודעה המסודרת הראשונה למשרד החוץ על הפיגוע במינכן ()
ההודעה המסודרת הראשונה למשרד החוץ על הפיגוע במינכן 

 

ב-6 בספטמבר, ב-00:50 שעון ישראל, הוא מעדכן: "היו 8 חבלנים, 4 הרוגים, 2 ברחו אך נמצאים בשטח ותפוסים באור הזרקורים. עוד 2 נמצאים עם אנשינו השוכבים מתחת למסוק. לא ידוע מה מצב אנשינו. שוטר גרמני נהרג, 2 נפצעו". הוא מדווח על מסוק בוער במקום. "מהשדה מוסרים שתעבור בוודאי עוד שעה עד שיתברר המצב הסופי", עדכן ב-01:45.

 

40 דקות אחר-כך, האמת הקשה מתחילה להתברר. "שר הפנים של בוואריה טלפן לשגריר ומסר: היריות נפסקו. מתוך 8 חבלנים 6 הרוגים, 2 נאסרו", מודיע השגריר בן-חורין למשרד החוץ בירושלים, במסר קצר. באותה העת, בגרמניה כבר מתחילים לדווח גורמים רשמיים על הצלחה של הפעולה, ועל כך שבני הערובה ניצלו. בישראל ובעולם נאחזים בדיווחים האלה, תולים בהם תקוות רבות, יש שאפילו משחררים אנחת רווחה. אבל השגריר בבון, אלישיב בן-חורין, מתעקש: אין לנו שום אישור ודאי שהישראלים ניצלו.

 

ב-02:44 לפנות בוקר מתקבל במשרד החוץ בירושלים המסר: "השגריר בחדר המשטרה ומחכים להודעה מסכמת". הנשימה נעתקת, וב-3:10 שעון ישראל, מתברר שבן-חורין צדק. השמחה הייתה מוקדמת. תוצאת הפעולה הכושלת מתבררת, והנורא מכל קרה. "צ. זמיר מאשר סופית שכולם נהרגו", מבשר השגריר. י"א חללי מינכן יחזרו ארצה בארונות.

 

סבנה לא יחזור 

המסמכים שמפרסם ארכיון המדינה מספקים הצצה היסטורית לתדהמה ולתסכול ששרר בקרב המנהיגים הישראלים ובכירי מערכת הביטחון לנוכח הפעולה הגרמנית הכושלת. לראשונה נחשפת בהם במדויק עדותו בפני הממשלה של ראש המוסד דאז, צבי זמיר, שצפה מקרוב בכישלון החרוץ של פעולת החילוץ בנמל התעופה הגרמני. ב-6 בספטמבר 1972, שעות אחרי כישלון הפעולה, מתייצב צבי זמיר לישיבת הממשלה בירושלים ומדווח על שראו עיניו ועל קבלת הפנים הקרה שציפתה לו מצד הגרמנים.

 

אין שינויים בלוח המשדרים. נימוקי הגרמנים לאי-השעיית המשחקים ()
אין שינויים בלוח המשדרים. נימוקי הגרמנים לאי-השעיית המשחקים 

 

שר הביטחון משה דיין, מספר זמיר לנוכחים, היה אמור להצטרף אליו למינכן. יממה לפני כן סיפרה גם ראש הממשלה, גולדה מאיר, לחברי ועדת החוץ והביטחון: "נכנס אליי דיין ואמר לי: איך לטפל בערבים - אני מומחה, אני מוכן לצאת לשם. אמרתי לו: סע". אלא שברגע האחרון החליט דיין לבטל את יציאתו לגרמניה, משום שכוונותיו לנסוע הודלפו ומחשש שהגעתו הפומבית לשם תאיץ במחבלים להוציא להורג ספורטאים. כך נשלח זמיר לגרמניה יחד עם איש מערכת הביטחון, דובר ערבית, שהיה אמור להתלוות לדיין. "הגענו למינכן למטה המשטרה בקמפוס של האולימפיאדה, לחדרו של השגריר שלנו. במשך דקות הוא דיווח לי מה היה ומה קורה ומי מנהל את הפעולה. אמרתי לשגריר - בוא נמצא את מפקד הפעולה".

 

האחראי על הפעולה, מבין זמיר, הוא שר הפנים של בוואריה, שבה נמצאת מינכן. "הוא נתן תיאור קצר מאוד של המצב, אינו מדבר אנגלית טובה וזה הכביד. הוא אמר לי: הם נותנים אולטימטום שפג בשעה 21:30 ואז יוציאו להורג שני אנשים, במידה ולא ניתן להם ללכת. הוא היה חסר סבלנות מאוד ובכלל - הרושם שלי היה שכל העניין עלה להם לראש והם רצו לגמור את זה כך או אחרת. אמרתי לו שכאן הסבלנות היא הנשק היקר ביותר שלנו. אמרתי לו - למטרות תכסיסיות - שמדינת ישראל קיבלה עקרונית את העניין. עקרונית לחליפין, לתת להם מאתיים אנשים. הוא אמר שאת זאת אמר להם כבר. על כך השיבו לו (המחבלים) שהמטרה היא לעייף אותם והם לא יחזיקו מעמד עוד לילה, אמרו: אנחנו רוצים לצאת לקהיר ואם לא - נהרוג אותם".

 

לדברי זמיר, שר הפנים הבווארי לא רצה ללכת שוב אל המחבלים. "הוא הסכים אך בלי הרבה רצון. הוא חזר וקרא לו (לאחד המחבלים) והלך עם מפקד המשטרה. אמרתי שיאמר להם שישנו ישראלי כאן, הרוצה לדבר איתו בטלפון כדי להסביר לו מה יודעים ומה לא ידוע בעניין. את עניין הטלפון הוא 'קנה'. הייתה לי הרגשה שלחזור על הסיפור של מטוס סבנה אין טעם כי זה לא יעבוד. משה (דיין) אמר שאם אפשר היה להוציאם מתחום הבית היה זה עדיף. חזר שר הפנים לאחר שובו מהמשא ומתן עם המחבל ואמר שהוא אינו מוכן לדבר אלא אומר שינהלו משא ומתן ממצרים ומשם ימצאו דרכים".

 

המשלחת הישראלית צועדת בטקס הזיכרון במינכן (צילום: AFP)
המשלחת הישראלית צועדת בטקס הזיכרון במינכן (צילום: AFP)

 

בשלב הזה, מציין זמיר בפני הנוכחים, כבר החליט שר הפנים הגרמני על האופן שבו תפעל גרמניה. האוטובוסים שנועדו להביא את החוטפים והספורטאים מהכפר האולימפי לשדה התעופה כבר המתינו מחוץ למשכנם של הישראלים. "הוא (שר הפנים) אמר: איני מוכן לקחת עליי סיכון. יש שלוש אפשרויות. אפשרות אחת היא לתקוף במגורים, זה יגרום לאסון ויהיה הרג טוטאלי ואמנם ביקרנו במקום והגעתי למסקנה שהוא צדק מאה אחוז בעניין הזה. הוא אמר: 'ישנם חמישה חבלנים, אני ראיתי אותם בחדר שלהם'. אפשרות שנייה לפגוע בהם באוטובוס. זאת אמר שאינו רוצה כי הם מרוכזים יחד. לכן יש תוכנית מתוכננת לשדה התעופה, הם יבואו ואנחנו - הגרמנים - נחכה להם שם'. לא הייתה לי אפשרות לאשר או לא לאשר תוכנית כזאת. הצעתי לו להחזיק מעמד עד היום, והוא אמר שיהרגו (המחבלים) במשך הלילה בכל שעה שני אנשים. אמר שהחלטתו היא שלא לחכות עד הבוקר".

 

"נפגענו מההצהרות שניתנו בגרמניה על ידי חברי ממשלה" ()
"נפגענו מההצהרות שניתנו בגרמניה על ידי חברי ממשלה" 

 

קבלת הפנים מצד הגרמנים, אומר זמיר לגולדה ולשרים, הייתה קרירה כלפיו והוא חש שאיננו רצוי. בתוך זמן קצר יצאו החוטפים והספורטאים מהמבנה בכפר האולימפי, בדרך לשדה התעופה. "גם איש המשטרה היה מאוד חסר סבלנות כלפיי והם קיבלו אותי בהרבה אי-רצון. החבלנים ובני הערובה ירדו ברגל על הכביש. עלו לאוטובוס. הלכנו לפני שיצאו בני הערובה והשומרים, יצאנו לטקסי של שר הפנים ומפקד המשטרה".

 

אזלת יד גרמנית: "אפשר היה לטפס על הקירות"

זמיר מספר כי ההתרשמות הראשונית שלו הייתה שלגרמנים תוכנית מבצעית מסודרת. "שר הפנים ומפקד המשטרה נתנו תדרוך לטייסים, עד השלב הזה הפעולה התנהלה כמו שעון שוויצרי. הוא לא פרש מפה ואמר שעתה התוכנית היא כזאת וכזאת, (אבל) כבר שמעתי איך הוא אומר לטייסים היכן לנחות ואיך לנחות, איך לרדת ומתי בדיוק לרדת. זה היה כמו מכונה גרמנית משומנת, בשלב זה התעודדנו מאוד כי ראינו שיש תוכנית צבאית והעניין מסודר. אף כי הייתה לי דאגה בגלל הביצוע בלילה ועניין החושך הדאיג אותי מאוד. הגענו לשם ליד מקום חניית ההליקופטר במשך ארבעים דקות. בני הערובה היו קשורים זה לזה בקבוצות".

 

ראש הממשלה גולדה מאיר שאלה את זמיר: "הם לא היו קשורים למחבלים?". הוא השיב: "זאת איני יכול לדעת. לא יכולנו להתקרב והיינו במרחק 70 עד 100 מטר מהאוטובוס". זמיר עלה על מסוקו של שר הפנים, ויחד עמו המריא לשדה התעופה הצבאי. "הגענו ארבע דקות לפניהם", הסביר לשרים. הוא הבחין בשני הליקופטרים עומדים זה לצד זה ולא רחוק מהם מטוס של חברת התעופה לופטהנזה, שהיה אמור כביכול להטיס את החטופים והמחבלים למצרים. הוסבר לו כי הטייסים במטוס הם חמושים שנדרשו לפעול במידת הצורך. "בשלב הזה היה לי רושם שהתנאים אידיאליים יחסית".

 

המשחקים נמשכו, הדגל הורד לחצי התורן (צילום: Gettyimges)
המשחקים נמשכו, הדגל הורד לחצי התורן (צילום: Gettyimges)

  

חמישה מחבלים ירדו מהאוטובוס ונעמדו בחוץ, חלקם שוחחו עם הטייסים. "העובדה שהיו שמונה זה היה דבר בלתי ידוע להם כנראה", העיד זמיר. בהמשך, ימתחו בישראל ביקורת קשה על הגרמנים - כיצד לא הצליחו להבין כל העת שמספרם של המחבלים גדול מחמישה, ועומד על שמונה. "היה זה בשעה 11 בלילה כאשר נפתחה לפתע אש. חשבתי שזה 'גוט זאך' והחבר'ה יוצאים. אינני יודע מי נתן את הפקודה לפתוח באש. וקודם כל הגרמנים עצמם הם שהרגו לפי דעתי את הטייס שלהם. הם פגעו בחבלן אחד והרגוהו, פגעו בשני והוא נפל לפני המטוס. נתברר שלא נהרג אלא ירה אחר כך ואחד מהם התחבא בצל ההליקופטר וירה גם הוא, הוא ירה אלינו והאש פסקה. גם במטוס השני נפגע איש צוות שהלך איתם, הוא זחל במשך עשרים דקות כשהוא פצוע ולא יצאו לחלץ אותו. אמרתי להם פור גוד סייק, יש כאן אנשים בהליקופטר שהם שותתי דם, ישנו איש צוות שלכם ועוד איש צוות מונח הרוג או פצוע ואתם לא יוצאים לחלץ אותם?".

 

השגריר בבון, אלישיב בן-חורין, מעדכן על ההתפתחויות ()
השגריר בבון, אלישיב בן-חורין, מעדכן על ההתפתחויות 

 

זמיר מספר לשרים על הקיפאון שאחז לפתע במפקדי המבצע. באותו רגע הבין שלגרמנים אין תוכנית פעולה אלטרנטיבית לרגע שבו משתבשת התוכנית המקורית. "אני חשבתי לתומי שהתוכנית כוללת אחרי היריות איזו התפתחות אחרת. הלכתי לשר הפנים ואמרתי לו - 'למה אתם מחכים?'. אמר לי: 'שמע, אני לא מפקד צבאי'. אז רצתי למצוא את מפקד המשטרה. הנוכחות שלנו הייתה להם לזרא מהרגע שבאנו לשם. הוא אמר לי 'איננו רוצים לירות על ההליקופטרים כי יש כאן אנשים ובינתיים כבר באים המשוריינים'".

 

זמיר מספר: "אזלת היד מתחילה מזה שאני חשבתי שמדברים על צלפים שהם יורים מרובים, מתברר שהם צלפו מאקדחים. באחד המקרים ירו מעוזי. ייתכן שהיה שם גם רובה אחד או שניים. משוריינים לא היו והביאו אותם ממינכן, אמרו לי שהם יהיו תוך רבע שעה - הגיעו תוך חצי שעה עד ארבעים דקות. לא היה להם אמצעי תאורה נייד, הם הלכו להביא אור. מה אני אגיד לכם?! אפשר היה לטפס על הקירות".

 

"כולם הרוגים, קשורים זה לזה" 

זמיר, שצופה בקטסטרופה מבלי שתהיה לו שליטה על הנעשה, מבין שאם לא יעשה מיד דבר מה, ייגזר דינם של הספורטאים במסוק למוות. הוא מספר לשרים: "אמרתי למפקד המשטרה, שמע, יש כאן רמקול. תנו לנו לדבר איתם בערבית. אם לא ניתן להם דרך לצאת מזה הם יילחמו עד הסוף. אמר שהם לא מסכימים ללכת עכשיו 'טו נגושיאיישנס'. אמרתי לו: 'איזה נגושיאיישנס? תן לומר להם שניתן להם ללכת למצרים ואז הם יתחילו לדון בזה'. אחר כך הסכימו שתהיה הודעה בגרמנית, עלינו לגג - הגרמני ואני החזקנו את הרמקול. הגרמני דיבר גרמנית ואמר שהם מוקפים ואין להם סיכוי. דיבר אליהם מדם ליבו. הם לא יצאו ולא השיבו. אנחנו דיברנו בערבית".

 

לדברי זמיר, "לא הייתה להם (לגרמנים) שום תוכנית להמשך ושום אמצעים לאלתר תוכנית אלטרנטיבית. לא היה שום דבר למקרה שמשהו לא יהיה לפי התוכנית. בקיצור, כאשר באו המשוריינים הם פתחו באש ואז אחד החבלנים זרק רימון פוספור וההליקופטר עלה באש. ואז מכיוון שזה שדה תעופה אזי יש מכוניות כיבוי אש, לכן תוך דקות יצאו והחלו לכבות את האש ואז נפתחה אש מצד שני. היה זה בשעה 1 בלילה, אחרי מלחמה של שעה והאש היתה מכיוון ההליקופטר השני. פירוש הדבר שיש שם חבלן, וזאת משום שמסתבר שהם היו שמונה ולא חמישה. ואז לפתע התברר שיש שם שמונה - אלוהים אדירים!".

 

ממתינים למבצע ההשתלטות במינכן. זה נגמר בכישלון (צילום: AFP)
ממתינים למבצע ההשתלטות במינכן. זה נגמר בכישלון (צילום: AFP)

 

זמיר הבין את גודל האסון ודחק בגרמנים להסתער, אך דבריו נפלו על אוזניים ערלות. "אמרתי להם - תשמעו, כבר אין מה להפסיד, תצאו או אנחנו נצא להליקופטרים. לא נתנו לי. כאשר הייתה פתיחה באש כולם ברחו בחזרה לבניין. ואז ניגש אלי מייג'ור משדה התעופה ואמר לי: מצטער, אך זה לא צבא, מה שאתה רואה כאן". אחרי דקות ארוכות ומורטות עצבים משתלטים הגרמנים על שלושת המחבלים שנותרו בחיים. זמיר מתקרב אל המסוק, מזדעזע מהמראה שנגלה לעיניו. "כאשר התקרבתי לשם ראיתי את האנשים שלנו, כשהם במצב של ישיבה. מכיוון שהיה שם חבלן הם היו הרוגים והאיש שיצא מכאן, לדעתי אנשינו נפגעו מהאש שלו. כולם היו הרוגים".

 

גולדה מאיר: "הם היו במצב של ישיבה? קשורים?"

זמיר: "כן, קשורים זה לזה".

מאיר, מצביעה על התרשים של המסוק השני: "וכאן היו שרופים?".

זמיר: "כן, הטייס הגרמני גם הוא היה הרוג וגם החבלנים. אמרתי לשגריר שלפי דעתי ואני אומר זאת בכל האחריות - הם לא עשו מאמץ מינימלי להציל את החיים, לא לקחו סיכון מינימלי לנסות להציל את האנשים, לא שלהם ולא שלנו. טייס אחד של הגרמנים נשרף, הוא שכב במרחק של ארבעים מטרים מהם, אמרתי להם: אדם פצוע זחל מאתיים מטרים תוציאו אותו משם! הוא זחל על ארבע, פצוע ואיש לא יצא לחלץ אותו".

 

בני הערובה הועברו במסוקים לשדה התעופה פירסטנפלדברוק (צילום: Gettyimges)
בני הערובה הועברו במסוקים לשדה התעופה פירסטנפלדברוק (צילום: Gettyimges)

  

המתח בין זמיר ושותפו לבין הגרמנים הלך וגבר. "הנוכחות שלנו הפריעה לו שם כל הזמן. אבל באזלת היד הזאת, היה זה נורא בשבילו שיש ישראלי שרואה מה קורה שם כאשר שלושה חבלנים מחזיקים ארבע מאות שוטרים גרמנים. אני מספר כאפיזודה את המקרה הבא: כאשר ראיתי שאין קשר ואת ההרוגים שלנו העמיסו על אמבולנסים, הסתכלתי ופתאום ראיתי שההליקופטרים ממריאים. אמרתי שנרוץ לתפוס את ההליקופטרים ולחזור איתם. הגענו לפני שהוא ממריא, היה שם מפקד המשטרה והוא אמר - אין אצלנו מקום. לא היה להם נימוס אלמנטרי. הוא ידע שמדבר אליו נציג ישראלי".

 

ראש הממשלה גולדה מאיר נזהרה בישיבה מלהטיל את כל האשמה על הגרמנים. "הבט, אני לא הייתי שם ועלינו לדייק בהערכה. כאשר הם תכננו, כאשר הם נכנסו לפעולה - הם רצו לעשות זאת. הכוונה הייתה להציל את הבחורים". ראש המוסד זמיר משיב לה: "הם לא לקחו סיכון מינימלי בשביל להציל אותם, הם ירו בשיטה טורקית. הם שכבו אחרי מחסה וירו, אבל אי אפשר היה להזיז אף אחד מהם ממקום המחסה שלהם..."

 

"מדוע הגרמנים לא הפעילו צבא?", נשאל זמיר, והשיב כי ביקורת על כך שמע גם משירותי הביטחון החשאי הגרמני. "אמרתי לואסל (ראש מנגנון הביטחון הגרמני המקביל למוסד) שמי שעושה אולימפיאדה צריך שתהיה לו אחריות, ואיזו אחריות הייתה להם שם? על כך השיב לי מה שאמר לי אחר כך גם בן-חורין: זו משטרה שהיא לא טובה. הוא אמר לי שלפי הערכתו זה המסמר האחרון בארון המתים של וילי ברנדט (קנצלר מערב גרמניה). כל גרמניה יודעת שזאת הייתה חרפה".

 

"אלה לא המחבלים שהכרנו"

השר יגאל אלון אמר לזמיר בישיבת הממשלה: "מה שאתה מתאר זו זוועה, אבל התוכנית לא הייתה מצליחה כי היא לא הייתה טובה. להוציא אותם מהכפר האולימפי - מדוע לא חשבו על פתרון לא בכדורי אש? הם יכולים היו להרדימם באוטובוסים יחד עם הישראלים". זמיר משיב: "אין להם שום אמצעי הפועל מיד. כל אמצעי לוקח זמן וכפי התנהגות החבלנים בדיעבד, אני חושב שהם צדקו בשיקול שלהם. הוא (המחבל) זרק את רימון הזרחן כמעט על עצמו, הם שכבו עשרה מטרים מהמסוק והמחבלים התגלגלו אחר כך והתרחקו מהמסוק הבוער. אלה אינם חבלנים כפי שאנחנו מכירים אותם. ההרוג, שחשבנו שהוא הרוג, כאשר נסע המשוריין שעה אחר שהוא שכב מוטל שם, הוא הסתובב ובכוחות אחרונים ירה כדור".

 

כשנשאל על אבטחת המשלחת הישראלית, השיב זמיר כי קצין הביטחון בבון סיפר לו שהגרמנים טענו לפני האולימפיאדה שדבר כזה לא יכול לקרות. "אמרו לו - מה אתה מעלה על דעתך? כאן רוח אולימפית ושום דבר לא יקרה". יחד עם זאת טוען זמיר בפני השרים: "ראש המוסד הגרמני ואסל טען בפניי כי שמע מפי המשטרה שהציעו לישראלים שמירה ולא קיבלתם זאת. אמרתי לו - מה אתה מדבר? אנחנו שמענו מהקב"ט שלנו דבר אחר. מכל מקום יש שתי ורסיות שצריך לחקור אותן".

 

חוסר הוודאות כתוב בדיו. הגרמנים דיווחו על הצלחה, אך הבחורים נהרגו ()
חוסר הוודאות כתוב בדיו. הגרמנים דיווחו על הצלחה, אך הבחורים נהרגו 

 

"הם האמינו בתוכנית שלהם?", שאל סגן ראש הממשלה ושר החינוך, יגאל אלון, את זמיר. "הם רצו להמשיך באולימפיאדה ורצו לגמור עם העניין הזה בדרך זו או אחרת", השיב ראש המוסד. "אמנם בדרך הטובה ביותר שניתן להשיגה. זה במאה אחוז בטוח אני, שהייתה להם כוונה להשתלט. שטראוס אמר לי 'ווי שאל קראש דאם!', וזה התפתח בדיוק כפי שרצו... הם לא הפקירו את אנשינו יותר מאשר את אנשיהם שלהם. אבל יש לי עמדה לגבי יחסם לבני אדם, וזה - לפי שום סטנדרט שהוא. ישנם פצועים שלהם ויש להם ג'יפ והם יכולים לנסוע בג'יפ ולחלץ פצוע. והם לא עושים דבר כדי להצילו".

 

גם סוגיית הטסת החטופים למצרים כפי שדרשו המחבלים עולה לדיון. בישיבת ועדת החוץ והביטחון שנערכה יממה לפני כן, ושגם הפרוטוקול שלה מתפרסם היום, עודכנו השרים כי יושב ראש הוועד האולימפי המצרי - שבע שנים לפני חתימת הסכם השלום עם ישראל - מעורב במגעים עם החוטפים בניסיון להביא לסיום הפרשה. בישיבת הממשלה שלאחר הטבח סיפר זמיר כי שמע מהשגריר שהקנצלר ברנדט ניסה ליצור קשר עם נשיא מצרים, אנוואר סאדאת, כדי לבדוק אם ישנה ערובה מצרית לשחרור השבויים אם אכן יועברו לקהיר. אז מזכיר יגאל אלון כי הוא היחיד שהציע להיענות לדרישה להטסת המחבלים והשבוים למצרים. "פחדתי מאוד מקרב האש, אמרתי שאני פוחד שיהיו שלושה-ארבעה הרוגים ואני היחיד שהצעתי אולי לנסוע לארץ ערבית בתנאים אלה כדי למנוע קרב אש".

 

"תוצאה טראגית של ביצוע כושל"

זמיר שב למשרדו בבניין המוסד והעלה על הכתב את הדו"ח הרשמי, שאותו העבירה ישראל לגרמניה. גם מהדו"ח המתפרסם היום עולה הכאוס המוחלט ששרר בשדה התעופה מרגע שהשתבשה התוכנית המקורית של הגרמנים. "מצאתי את מפקד המשטרה, הוא היה עם חבורת הפיקוד והיה טרוד בקבלת אינפורמציה. בהזדמנות הראשונה שאלתיו מה קורה, כי צריכים לצאת להליקופטרים. נעניתי כי הסתערות תיענה באש החבלנים ותגרור אש חוזרת שלהם שתסכן את יושבי ההליקופטרים, כלומר את אנשינו ואת אנשי הצוות, ושהם זימנו למקום משוריינים. בפרק הזמן הזה לא הייתה אש ובבניין הייתה התרוצצות של עשרות אנשים במדים שהתרוצצו לכל הכיוונים. גם מפקד המשטרה שהיה הממונה הראשי על הפעולה לא היה במטה קבוע, לא היה בחדר קבוע, אלא התרוצץ בבניין מחדר אחד למשנהו והתמונה הייתה של חוסר מעש ואזלת יד".

 

מדו"ח זמיר עלה כי רק לאחר שנפתחה האש על רכבי הכיבוי הגרמניים, שהגיעו כדי לכבות את האש שפרצה בהליקופטר בעקבות הרימון שהשליך המחבל, פרצו הכוחות והשתלטו על השטח. בזמן היקר שאיבדו מחשש להסתער, נהרגו כל הספורטאים הישראלים. "כל נוסעי הליקופטר A, כולל איש הצוות הגרמני שנפגע והיה מונח לפני ההליקופטר וכולל חבלן שנפגע ושכב קצת מאחוריו, נשרפו. נוסעי הליקופטר B, ארבעה במספר, היו הרוגים מיריות שנורו עליהם".

 

תרשים של ראש המוסד, צבי זמיר, על ההתרחשויות במינכן (צילום:  gettyimages)
תרשים של ראש המוסד, צבי זמיר, על ההתרחשויות במינכן (צילום: gettyimages)

 

זמיר מותח ביקורת נוקבת על התפקוד הגרמני במבצע הכושל: "לא הייתה שום סיבה שלא לדעת את המספר המדויק של החבלנים. מהקטע הקצר שבו אני חזיתי יכלו כוחות המשטרה למנותם ביודעם את מספר אנשינו ויכלו להסיק מסקנה חד משמעית לגבי מספר החבלנים, מבלי להזכיר אפשרויות קודמות לצפות עליהם
ולהכירם".

 

עוד כתב בדו"ח: "לא הייתה שום סיבה שלא יהיו בשדה התעופה אותם אמצעים אשר סביר היה להניח את נחיצותם ואשר בגלל חסרונם אבד זמן יקר בפעולה. כוונתי למשוריינים אשר כאמור הכינו קרוב לחצי שעה עד שהגיעו לאזור השדה, אמצעי תאורה ניידים כדי להאיר פינות מוצלות, צלפים פזורים מסביב אשר בכל מקרה יאפשרו ירי ופגיעה בחבלנים מכל כיוון. לא ניתן לי בין עשרות הרבות של השוטרים לבחון את כלי הנשק אך ברצוני לציין העובדה שלא ראיתי רובה אחד, אף משקפת אחת. ראיתי עשרות תת מקלעים ועשרות רבות של אקדחים שהם כלי נשק לא מתאימים לירי מדויק בטווחים שמדובר בהם".

 

"אינני מקבל כמוצדק את העובדה", חתם זמיר את הדו"ח הנוקב, "שמיד לאחר מטח האש הראשון לא הסתערו כוחות המשטרה בכלי רכב, בג'יפים, עם תאורה לסנוור החבלנים או בהסתערות רגלים כדי לחסל החבלנים למרות הסיכון שבכך. אינני יכול שלא לציין שהיה זה ביצוע חילוץ גרוע וכושל שגרם לתוצאה הטראגית".

 

לפנייה לכתב/ת
    קישורים ממומנים
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה 03:10, מברק ממינכן: "צ. זמיר מאשר סופית שכולם נהרגו". הפרוטוקולים מ-72' נחשפים
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    היסטוריה כתובה בדיו
    אחד המחבלים במינכן. "ביצוע חילוץ גרוע וכושל"
    צילום: AP
    ראש המוסד דאז, צבי זמיר. נוכחותו הייתה להם לזרא
    צילום: עופר עמרם
    רה"מ גולדה מאיר. נזהרה מהאשמה גורפת
    צילום: לע"מ