נטשה את בנה בילדותו וכעת מבקשת מחילה

"איך מסבירים לילד שיצאת מחייו עוד לפני שידע להגיד איך קוראים לו? איך מסבירים לו שהיית בעצמך ילדה קטנה ואבודה שלא הבינה כלום בילדים או באחריות ובחרה, ברוב טיפשותה, לברוח?". במילים האלו התחילה השיחה שלי עם רותי (שם בדוי), אישה נעימת מראה בת 38, לבושה בקפידה וזהירה במילותיה.

עוד בנושא:

יותר מהכול, אני מפחדת שהוא יפסיק לאהוב אותי

גברים עם חרדת נטישה, נשים שוברות מסגרות

אמא שלו רוצה להפריד בינינו. זה לא יעבוד לה

היא הגיעה כדי שיחד איתה אנסח מכתב לבנה, אלון (שם בדוי). "עזבתי אותו כשהוא היה בן שמונה חודשים, הרגשתי שאני לא מסוגלת לעמוד בלחץ. גרנו אצל ההורים שלי והרגשתי שכל הדבר הזה גדול עלי, שאני לא בשלה ולא יודעת לטפל בו, ובעיקר האמנתי שאם אשאר, אעשה לו רק רע כי אהיה אמא מחורבנת".

הזדמנות לתקן

"אז פשוט עזבת?" שאלתי אותה במלמול. "זה לא היה כל כך פשוט, אבל כן, בסופו של דבר טסתי לחבר שחי בשיקאגו ומאז לא ראיתי את אלון. בשבוע הבא הוא מתגייס ואני רוצה לשלוח לו מכתב, ומקווה שתוכלי לעזור לי לנסח בעדינות את המילים. אני לא מחפשת סליחה, רק מקווה שהוא יבין שאני לא האדם הרע שהוא וודאי משוכנע שאני".

"כי אני באמת לא כזאת, רק שהייתי כל כך צעירה ומבוהלת עד שהרגשתי שאין לי ברירה. ההורים שלי כמובן, חשבו שזה המעשה הכי טיפשי שאדם יכול לעלות על הדעת, והודיעו לי שאם זו תהיה הבחירה שלי - הם לא רוצים איתי שום קשר, ויותר מזה, שלעולם לא יהיה לי לאן לחזור. והם עמדו בהבטחה שלהם".

"במהלך השנים ניסיתי ליצור קשר עשרות פעמים, שלחתי ברכות בכל יום הולדת וגם התקשרתי אבל אמא שלי הייתה מרימה את הטלפון ומסבירה לי בקול קצר רוח שבחיים צריך לקחת אחריות על מעשים, ושעלי לחיות עם הבחירה שלי ולא לבלבל את הילד עם חוסר החלטיות כי רק אכאיב לו".

"אבל אני לא הייתי מבולבלת, ידעתי בדיוק מה אני רוצה, רציתי הזדמנות נוספת, רציתי להתקרב לבן שלי, להכיר אותו ואפילו אולי להיות שוב אמא שלו, אבל הורי לא נתנו לזה שום סיכוי ועשו כל שביכולתם כדי להרחיק אותי מהבן שלי. אני לא מאשימה אותם, אבל גם לא יכולה להבין איך אדם שבחר בחירה מטופשת בגיל צעיר כל כך לא מקבל הזדמנות לתקן".

"ומה שנורא יותר מכל הוא שדווקא הוריי הם אלה שלא יכלו להבין ולגלות רגישות, ובחרו לחסום לי את הדרך בכל דרך שיכלו. אני לא מצפה מהם להבין אותי, אסור לנטוש ילד, אבל לכל אחד מגיעה עוד הזדמנות, לא? עכשיו אני רוצה לפנות רק לאלון, שהוא לבדו יחליט ויבחר, בלי מתווכים ובלי דעות מגובשות מידי של אנשים שלא יודעים לסלוח".

מכתבה של רותי

"ילד שלי, אני לא אכתוב לך שהייתי טיפשה ופחדנית, ולא אתפתל בהסברים שינסו לנמק מעשה שלא עושים, כי לא משנה מה, מרגע שעזבתי אותך ידעתי שעשיתי דבר נוראי ושילד לא עוזבים. אבל גם כשניסיתי, כבר לא יכולתי לחזור. אני לא יודעת מה ואם בכלל סיפרו לך, אבל כשהיית בן שלוש הגעתי לארץ עם מזוודה מלאה בבגדים וכוונות והם לא נתנו לי להתקרב".

"אני לא מאשימה אף אחד, אחרי הכל, הם דאגו לך, אלוני, הם שמרו עליך מפניי, כי כנראה שפשוט לא ידעו לצפות את המעשים שלי, אבל אני באתי כדי להישאר וחזרתי אחרי שבועיים של תחנונים וניסיונות עם לב מרוסק וכאב גדול".

"אני לא מצפה שתסלח לאדם שנטש אותך, ואני יודעת שסבא וסבתא עשו את כל מה שיכלו כדי להעניק לך חיים טובים ומלאים באהבה. אני גם בטוחה שעשרות המכתבים והמתנות ששלחתי במהלך השנים מעולם לא הגיע אליך, וזה בסדר, אני לא כועסת עליהם, הם באמת האמינו שהם עושים בעבורך את הדבר הנכון ביותר".

"אבל עכשיו אתה כבר ילד גדול, ואני חושבת שמגיע לך הזכות להחליט לבד אם תרצה לתת לי הזדמנות להיות לחלק מהחיים שלך. אני לא רוצה להעמיד אותך על עובדה ופשוט להגיע, כי אולי אני לא רצויה ואני מפחדת להעביר אותך עוד מפח נפש, אבל אני כאן כדי להישאר - אם רק תרצה בי, ואין דבר בעולם שישמח אותי יותר מפגישה איתך".

"אני ממש רוצה שנשב קצת יחד ותוכל לשמוע אותי, לתת לי הזדמנות להסביר, להתקרב אליך אולי אפילו לחבק אותך, ולא כי אני אמא שלך, את התואר הזה אני יודעת שאיבדתי, אלא בגלל שאני אדם עצוב שהרס במו ידיו את הדבר הכי יקר לו בעולם, אדם שבגלל טיפשות וחוסר מחשבה ויתר על הילד שלו, ומאותו היום הפסיק למעשה לחיות".

"זה נשמע אולי דרמטי ולא מאוד אמין, אבל זו כל האמת, מהיום שעזבתי אותך, עזבתי גם את עצמי. השנים עברו, הגוף גדל והזדקן אבל הנפש נשארה איתך.

כבר שנים אני מתכננת את המפגש הזה איתך, מדמיינת איך אתה נראה ומה אתה חושב, ומבינה שגרמתי לך סבל נוראי כי לך לא הייתה אמא, ובגלל החלטה נוראית שלי שילמתי מחיר כבד. הפכתי ילד שמח לילד בודד, ואולי אני טועה ובודד לא היית, ואולי זה אנוכי מצידי להגיע עכשיו ולבקש אותך להתחשב ולהכיר אותי, אבל לא אסלח לעצמי אם לא אנסה".

"אני לא רוצה להאריך במילים ולכתוב מבלי לתת לך הזדמנות לשאול, להגיב, אפילו לכעוס, לכן אני מבקשת שתסכים לראות אותי, ואולי תגלה שלמרות שעשיתי דבר שאין עליו סליחה ודנתי אותך למציאות לא הוגנת, אני אוכל לפחות לדאוג שבעתיד תהיה מאושר איתי".

סוף דבר

יש החלטות שמקבלים בגיל צעיר מידי והן נושאות מחיר כבד שהופך לחלק בלתי נפרד מהחיים, החלטות שלאחריהן כבר לא תיוותר אותו האיש. אני לא יודעת אם אלון יסלח לה או לא ואם בכלל אפשר למחול על נטישה של אם, אבל אני רוצה להאמין שאולי גם הוא אוהב, סקרן ואפילו מתגעגע. שאולי גם הוא כמה לאמא למרות בחירתה האיומה, ואולי דווקא אלון ימצא בליבו מקום לאהבה.

אהבתם את הכתבה? ספרו לנו מה חשבתם עליה בפייסבוק של ערוץ יחסים

שחר הדר כותבת מכתבי אהבה לפרנסתה, ובעלת "טקסטורה - מילים של אהבה"