יזהר אשדות: רציתי להיות טייס, גמרתי כוכב רוק
היא בת זוגו, אם ילדו וכותבת המילים של שיריו - ובכל זאת אלונה קמחי התיישבה לראיון אישי עם יזהר אשדות על האלבום החדש שלו - אבל יצאו לה שאלות על עפרה חזה, פוליטיקה ומשפחה. קבלו הצצה אל ההקלטות באולפן וארבעה שירים חדשים בבכורה
כשפגשתי את יזהר הוא היה צעיר יפה עיניים, פליט טרי של "תיסלם" ומפיק מוזיקלי בתחילת דרכו. התאהבנו. הוא אמר לי "אני הולך לעבוד. אחזור כשאסיים". הוא חזר כעבור ארבעים שעות ואמר: "סיימתי מיקס של שיר".
ידעתי בכל עומק הידיעה שאין בעולם עבודה מלבד אולי זו שבמטה מלחמה, שאפשר לעשות לאורך ארבעים שעות. נהיר היה לי שמדובר בשקרן פתולוגי שאפילו אינו טורח על האמינות של סיפוריו. האם בגד בי באופן כה מגושם? כך או כך יכול היה להמציא שקר אמין בהרבה. אבל הוא התעקש - עבדתי באולפן. הוא השמיע לי את "אם ננעלו" של עופרה חזה. זה היה מסעיר ולא דומה לשום דבר ששמעתי קודם לכן. תקדים מרהיב לכל מה שבא אחר כך ונקרא דאנס ומוסיקת עולם והגל האתני או איך שזה לא נקרא לאורך האופנתיות הבלתי תיאמן של הז'אנר לאורך השנים.
עדיין ארבעים שעות היו זמן מופרך לחלוטין. היום אני יודעת שככה עובדים משוגעי האולפנים. מתחפרים מתחת לאדמה בבורות אקוסטיים עמוסי מכשירים ומשחקים עם כפתורים. אבל הנה, יזהר שלי, אתה מעט מאופס יותר. התלתלים שלך לא מצחינים מניקוטין אחרי לילות ללא שינה ואינך מתאבד יותר על פרויקטים של אנשים אחרים.
אתה מתאבד על הפרויקטים שלך? התאבדת על התקליט החדש? מה מקומו ואופיו ביחס לתקליטיך הקודמים?
"כנראה שאני כבר לא מתאבד בארבעים שעות, אלא עושה את זה לאט. עבדתי על האלבום הזה במשך שנתיים. זה לא שלא קמתי בבוקר להעיר את הבן לבית הספר, לא הפסקתי לעשות קניות בסופר, לא הפסקתי לשבת איתך לראות "תרגיע", לא הפסקתי להכין לנו ארוחות בוקר, לא הפסקתי לקחת אותנו לחופשות ארוכות על חוף יווני ולא הפסקתי להוריד את הזבל. אבל את כל זה עשיתי כשמשהו זורם לי בערוץ מקביל בראש, מטריד כמו זבוב עיקש. העבודה על האלבום".
אתה צנטרליסט מארץ הצנטרליסטים והנה הפעם עבדת בצמוד למשה לוי שהיה יועץ העל האמנותי שלך. אתה מתרכך?
"אני צנטרליסט עם סייג אחד: משה לוי. משה הוא האדם היחיד שאני מרשה לו לחדור למבצר של היצירה המוזיקלית שלי ולעשות בו כלבבו. זה כך כי הוא עושה זאת ברכות, מחדיר את הסוסים הטרוייאנים שלו בנעימות ובאדיבות ונוגע בנקודות הכואבות כמו מטפל שיאצו מופלא".
אתה אוהב לכתוב שירים יחד אתי? למה? אני הרי שונאת לכתוב וצריך לרדוף אחרי עם עט ובלוק כתיבה, למה שלא תכתוב לבד?
"רונה קינן סיפרה לי הערב אנקדוטה שקראה בפורום של מוזיקאים אמריקאים: מה זה מוזיקאי בשנת 2012? הוא מלחין, מחבר, נגן, מעבד, מפיק מוסיקלי, טכנאי הקלטות, מתכנת, טכנאי מיקס וטכנאי מסטרינג. אמרתי לה: זה אני! אכן השקעתי אלפי שעות מחיי כדי ללמוד היטב את כל אחד מהתחומים האלה, אבל באחד לא הגעתי לרמה שאני שואף אליה: כתיבת טקסטים. אם יש לי לצידי אמן גדול בתחום, למה להסתפק בפחות?"
אם היית יכול לשנות או להוסיף משהו בעצמך כמוזיקאי, במה היית בוחר?
"הייתי מת להיות מלחין פחות מלודי, זמר ששולט בוויברטו שלו, גיטריסט שמנגן סולמות קדימה ואחורה במהירות, מעבד שיודע לכתוב תווים ומפיק שיודע להעמיד זמרים על רגל אחת, אבל לא באמת. אני ניזון מהתקווה שאם אעבוד קשה ואמשיך להתמיד, אולי אוכל להתקרב לכל אחת מהתכונות הללו".
יש שיר פוליטי נוקב שכתבנו הפעם. "עניין של הרגל", על שמו נקרא האלבום. אני כל כך גאה בו. אתה גאה בו? תרצה בעתיד לכתוב על נושאים חברתיים ופוליטיים או שתעדיף את האישי והמכונס?
"אני גאה בשיר הזה כפי שמזמן לא היתי גאה בשיר שלנו. אולי מאז "הירושימה שלי". אני מקוה שתסכימי להמשיך לכתוב איתי שירים ונמשיך יחד לסרוק את מעגל החיים, מהמכונס לפוליטי".
עשית כל כך הרבה בתחום שלך, מכל צידי הקשת. מה הפנטזיה הבאה שהיית רוצה להגשים? לכתוב מוזיקה לסרט הוליוודי? להטיס מטוס? לתרום לשלום העולמי כמו בונו ובובי גלדוף?
"כמובן שלהטיס מטוס. הרי זו היתה השאיפה המקורית שלי. בגיל 10 הייתי אנציקלופדיה של תעופה, הכרתי כל מטוס על כל תכונותיו והיה לי ברור שאהיה טייס קרב. תעתועי הגורל גרמו לכך שלא יכולתי להגשים את הפנטזיה ונאלצתי להסתפק בדימוי זוהר אחר, כוכב רוק".
אתה מתגעגע לעופרה חזה? היא ההצלחה הישראלית הכי גדולה במוזיקה ששיחקה אותה בעולם האמיתי. המוות שלה היה כל כך בלתי סביר ונורא. אהבת אותה כאדם? כזמרת?
"כשהייתי בן 16, אהבתי לשים תקליט של לד זפלין בפול ווליום ולנגן בגיטרת אוויר ולדמיין שאני ג'ימי פייג' ומימיני עומד רוברט פלאנט. עופרה הפכה בשלב מסוים להיות הקול של המוזיקה שלי, הרוברט פלאנט שלי. החיבור הזה לקח את שנינו למקומות מופלאים, להערכה בינלאומית גדולה ולחוויה חד פעמית. לא היינו חברים קרובים, שנינו מכונסים ושומרים על עצמנו קרוב קרוב, אבל היתה בינינו הערכה גדולה, צחוק גדול והרבה קילומטראז' משותף בעולם".
למה תמיד אומרים שפרסום והצלחה זה לא מה שחשוב. הרי זה נורא חשוב במקצועות כמו שלנו, לא? מה חשוב לך?
"חשוב לי להיות מסוגל להמשיך ולעשות מוזיקה ולהתפרנס ממנה. אני מרגיש בר מזל שאני עובד במקצוע שאני אוהב כל כך הרבה שנים ועדיין יכול לקנות באמצעותו מילקי בסופר השכונתי וחופשה באיטליה".
הבן שלנו מוזיקאי. היית מעדיף שהוא יצליח יותר ממך ? היית מקנא בו אם זה מה שהיה קורה? אתה רוצה שהוא יהפוך את המוזיקה למקצוע שלו או שאתה חושב, כמוני, שהרבה יותר נעים להיות מנתח לב שמנגן קצת בגיטרה ולא גיטריסט שעושה להורים שלו התקפי לב?
"אנחה גדולה נפלטת מחזי כששאלת את השאלה. כמובן שאני רוצה שיצליח יותר ממני וכשזה יקרה, את הטיפול הפסיכולוגי שלי כבר אממן מהכנסות של עצמי. אני מאחל לו שהוא יוכל לענות בחיוב על השאלה הקודמת, גם אם המקצוע לא יהיה מוזיקה".
אתה שמח שאתה חי איתי? אתה יכול לדמיין את החיים שלך אילו היו תופסים מסלול אחר? היית מעדיף שלא נהיה משפחה כאוטית של אמנים אלא שמישהו כאן, למשל אני, יהיה דוקטור לכלכלה כמו הבחורה היפה שראינו היום בעיתון?
"הדוקטור לכלכלה היפהפיה מהעיתון היא אכן פנטזיה נשית מושלמת, אבל אני בטוח שיש לה מגרעות. אולי היא משאירה מגירות פתוחות? תחתונים על רצפת חדר השינה? מגבות רטובות על רצפת האמבטיה?"
מה הכי מפחיד אותך בעולם? מה יקרה אם תתחרש? אם ההשראה תעזוב אותך? אם לא תהיה לך עבודה בכלל? איך נזדקן? ממה תקנה לי נעלי מעצבים כשנהיה בני שבעים? ממה חיים מוזיקאים בגיל כזה? מה יהיה איתנו, שאלוהים ישמור?!
"אני מדבר על זה לא מעט עם חברי יאיר ניצני. דבר אחד בטוח: אנחנו לא נוכל לצאת לפנסיה בגיל 65, נאלץ להמשיך לעבוד כל עוד נוכל. איזה כיף!"
מה הפרוייקט הבא שלך (אסור לענות "לא יודע"). תפתיע אותנו? אותי? את עצמך? בוא נכתוב מחזמר על עצמנו!
"מתוך המתח של יציאת אלבום חדש מתחיל להסתמן גם אופק חדש. אני מת לעשות אלבום שייקרא "הזדמנות שנייה" בו אתן לזמרים וזמרות אחרים לבצע שירים שלי שהלכו לאיבוד, נשארו בין רצועות התקליטים. כמובן שארצה לכתוב איתך מחזמר. הבטחת לי!"
יזהר אשדות יחגוג את האלבום החדש ב-14 בספטמבר בזאפה אמפי שוני שבבנימינה, וייארח בה את חבריו מלהקת תיסלם. את סיבוב ההשקה שלו ב-6 וב-7 באוקטובר בזאפה תל-אביב, ב-8 בספטמבר בזאפה ירושלים, ב-11 אוקובר בברל'ה בקיבוץ להבות חביבה - וב-19 באוקטובר בחורשתא.
לפנייה לכתב/ת 
