מצייר מהרגע הראשון

לפני שנתיים וחצי, האמן הוותיק אבי פארין, היום בן 68, סבל משבץ מוחי שהותיר אותו בכיסא גלגלים, משותק בחצי גופו התחתון. פארין חשש שמשמעות הדבר סוף דרכו האמנותית, אבל לחיים, מסתבר, היו תוכניות אחרות עבורו. החודש הוא זכה בתחרות עיצוב לוגו למען "שיפור איכות החיים של גימלאים בניו-יורק", תחרות בה התמודדו אלפי גימלאים מכל מרחבי ארה"ב. הלוגו אותו עיצב פארין יודפס על חולצות ותיקים של עיריית ניו-יורק, וראש העיר מייקל בלומברג יעניק לו הפרס הכולל גם מענק כספי. את הכבוד הזה הוא מקבל בחיוך ומשיכת כתף. "עברתי הרבה דברים בחיים", הוא צוחק, "זה כבר לא יהיה הדבר הכי גדול שקרה לי".

אבי פארין עם חבר הקונגרס צ'רלי רנגל

איך התחילה דרכך כאמן?

"תמיד ציירתי. אני מצייר מהרגע הראשון שאני זוכר את עצמי. נולדתי באיסטנבול, ב-1943. עליתי לארץ עם ספינת המעפילים 'אכסודוס' כשהייתי תינוק. אבא שלי נפטר לפני שהייתי בן ארבע ומאז המדינה גידלה אותי. גדלתי במוסדות של העליה לנוער בכפר הנוער בפרדס חנה. זכיתי בפרס הראשון שלי בציור כשהייתי בן שבע, בתחרות ציורי ילדים של 'ג'רוזלם פוסט', ובתקופת התיכון קיבלתי מלגה ממדינת ישראל ללמוד ציור וגרפיקה בבצלאל".

"לצד האמנות הוויזואלית, הייתה לי עוד תשוקה – מוזיקה. בשנות החמישים הייתה בארץ תוכנית שנקראה 'אמנות לעם', ששלחה אמנים להופיע בעיירות פיתוח ובמעברות כחלק מתהליך הקליטה התרבותית של עולים חדשים בארץ. אני הייתי המתופף של התוכנית. ניגנתי עם אמנים כמו יפה ירקוני, שושנה דמארי ושייקה אופיר. אחרי הצבא, קיבלתי חוזה הופעות במועדון הלילה המפורסם של הזמר אריס סאן בניו-יורק. במשך היום, למדתי ציור וגרפיקה ב-Pratt Institute ובלילות הופעתי במעדון עם ענקי הג'אז של התקופה. התיידדתי שם עם השחקן אנתוני קווין, שגם לו הייתה קריירה מהצד, כפסל, והשחקן דני גלובר, שעד היום בא לפעמים לבקר. הקריירה שלי כצייר התפתחה יד ביד עם הנגינה: זכיתי במכרז והפכתי להיות צייר הכרזות של אמנים שיצא לי להופיע איתם, אמנים כמו דיזי גילספי, אלה פיצג'ארלד, הרבי מאן וגם אריס סאן. כשהוציאו את הכרזות האלה לפני 30 שנה, הן נמכרו ב-99 סנט. היום כמה מהן נמכרות לאספנים ב-800$".

מה היו ההישגים הכי משמעותיים שלך כצייר?

"קשה להגיד... את מכירה את הלוגו של פסטיבל הג'אז באילת? זאת עבודה שלי. היה גם מכרז של אונסק"ו, אירגון זכויות האדם והתרבות באו"ם, לעיצוב בולי דואר מיוחדים. מאות בולים שציירתי עדיין נמצאים בסירקולציה. ב-2001 העבודה הזו זיכתה אותי בתואר 'הצייר הרשמי של יום הסובלנות של האו"ם'".

"ביום העצמאות ה-200 של ארצות הברית, ממשלת צרפת ערכה תערוכה בהשתתפות מאתיים אמנים אמריקאים נבחרים מכל קצוות ארה"ב סביב התימה 'תרבות

נא להכיר

 אמריקאית'. אני הייתי אחד מהמאתיים האלו. בציור שלי נראו שתי דמויות שמנגנות ג'אז באמצע המדבר. בסוף התערוכה נערכה תחרות, והציור שלי זכה במקום הראשון. התערוכה התקיימה ב'ארמון הקונגרס', היכל התרבות המפואר בלב פריס, והם כנראה ציפו לאיזה דמות מכובדת עם שיער לבן... רוצה לשמוע משהו מצחיק? בהתחלה לא נתנו לי להיכנס! הייתי בחורון רזה, נראה צעיר מגילי, ולא האמינו לי שאני הצייר המדובר. הייתי צריך להראות להם קבלות על הציור לפני שנתנו לי לעבור בדלת".

"בקריירה ובחיים גם כן, הדבר הכי קשה היה כמובן השבץ. בזמנו גרתי בדירה בת קומתיים בקווינס. הקומה העליונה הייתה סטודיו והקומה התחתונה למגורים. עמדתי ליד המעקה, בקומה העליונה, כשפתאום היכה בי השבץ ונפלתי מעבר למעקה לרצפת הקומה התחתונה. נשארתי שם, על הרצפה, שלושה ימים ושלושה לילות. לא ידעתי מה קורה לי. לא יכולתי לזוז, לא יכולתי להזיז כלום, כמו תפוח אדמה. חשבתי שזהו, זה הסוף. למזלי, חבר שצלצל וצלצל אלי התחיל לדאוג כשלא עניתי לטלפון. הוא לקח מונית ממנהטן לקווינס כדי לבקר אותי. אחרי שלא עניתי לדלת הציץ דרך חריץ למכתבים וראה אותי זרוק על הרצפה. אם הייתי נשאר שם עוד יום אחד, לא היינו יכולים לקיים את השיחה הזו עכשיו. זה נס שאני חי! אני אמנם בכיסא גלגלים כרגע וגר בדיור מוגן, אבל אני אוכל לבד, מתלבש לבד, מסוגל לטפל בעצמי לבד. אני חושב חיובי. זה בעצם הנושא של הלוגו שלי, שזכה בתחרות הגמלאים של ניו-יורק. אני חי את הנושא הלכה למעשה".