"תמונה דבלינאית": ללכת שבי אחרי ג'יימס ג'ויס

ב"תמונה דבלינאית", ספרו ה-20 במספר של אנריקה וילה-מטאס, סמואל ריבה, מו"ל אלכוהוליסט לשעבר, סוגר את הוצאת הספרים שלו מפני שהוא חש כי כל מהותו אבדה בין דפי קטלוג הספרים המפואר. הוא מתאבל על סוף עידן הדפוס, על השתלטות העולם הדיגיטלי שרוקן את מפעל חייו ממשמעות, ועם זאת הוא נשאב בעצמו אל תוך העולם החדש כשהוא משוטט ימים שלמים בנבכי האינטרנט. הוריו הקשישים המודאגים ממצבו דורשים לדעת פרטים על חייו ועל תכניותיו לעתיד, מה שמוביל את ריבה להחלטה פתאומית לנסוע לדבלין.

ברמת משמעותו, "תמונה דבלינאית" מנסה למצוא פשר לקיום האנושי המיוסר, בעזרת כלים תרבותיים בעיקר ספרותיים. הספר נאחז במהות החמקמקה של הספרות, כאילו היא המפתח הסודי לפענוח חידת החיים. הקריאה בספרים מרגשת, מעשירה ומהנה ככל שתהיה, אינה יכולה להוות תחליף לחיים עצמם. גיבור הרומן נאלץ להיווכח, או שמא יש לומר להיזכר, באמת המרה הזאת, לאחר מסע מרתק בכל תחנות התרבות החשובות של המאה ה-20.

"תמונה דבלינאית". נפלא לאוהבי ספרות (עטיפת הספר)

המסע של ריבה לדבלין מתוכנן ל- 16 ביוני, יום הבלומסדיי המסורתי, שבו מציינים מעריצי ג'יימס ג'ויס, הסופר האירי הנודע, את אירועי הספר "יוליסס". דרכים ספרותיות רבות מובילות לדבלין, וכך גם ריבה מאמין ששם ימצא את אושרו. הוא יוצא למסע בלוית שלושה חברים, במטרה לקיים הלוויה למה שהוא מכנה "סוף עידן גלקסיית גוטנברג". בדבלין הוא מאמין שימצא את הסופר הגאון הבא, את האחד שטרם מצא, זה שיטען את חייו בתכלית חדשה.

בין קריאה ובין מציאות

אנריקה וילה-מטאס הינו אחד הסופרים הבולטים כיום בספרד, בעל קריירה ארוכה ומפוארת הנפרשת על עשרות ספרים ומאמרים. הוא נולד בברצלונה ב-1948 והחל לכתוב בעיצומה של תקופת הרודנות של פרנקו. רק באמצע שנות ה-80 הוא הצליח לזכות להכרה בינלאומית, בפרסים ספרותיים יוקרתיים, וספריו תורגמו לשלושים שפות.

הספר כתוב כהומאז' ל"יוליסס" של ג'ויס. הגיבור עסוק באובססיביות בסופר האירי, שמבחינתו מייצג את פסגת היצירה הספרותית של התקופה. הוא בוחן את המרחב שבין קריאה ובין מציאות, תוך שימוש ביוליסס כזירת החקירה. דרך מונולוג פנימי, מעין רפלקסיה של הגיבור על חייו, נערך טקס אשכבה מפואר ל"זרם התודעה" שג'ויס כה מזוהה עמו.

המו"ל האידאליסיט, מנסה למצוא שימוש הולם לכל השנים הרבות של קריאה מושכלת שצבר, ומנסה להתקיים בעולם באופן ספרותי הלכה למעשה. הוא רוצה לקרוא את חייו כמו שקוראים ספר, תמונה אחר תמונה, למצוא משמעות בפרטים הקטנים, שם כידוע מצויים אלוהים, והסופרים. ריבה משחזר את המעשה הספרותי של ג'ויס, שניצל את הזוטות הארציות ביותר כדי להגיע לנשגב. אולם מציאת האיזון ההרמוני שיאפשר דו קיום "בין הדחף ההרואי לאכילת עוף בקארי ברחוב", אינה כה פשוטה כמו בספרים.

אירוניה זו, היא אחד ההישגים היפים ביותר של הספר. למרות המשקל ההגותי המכובד, וילה-מטאס לא מאפשר לגיבורו לאבד את חוש ההומור. בסגנון כתיבה עדין וזורם הוא עוסק בגדולות שבשאלות הפילוסופיות, תוך שהוא מנחית את הקורא מדי פעם לפיסת מציאות מרירה, מלווה בשיר של טום ווייטס. הוא מלהטט בציטוטים וברעיונות, מגלגל אותם בין אצבעותיו כמו חרוזים בוהקים, משחיל אותם על חוט דמיוני ואז פורם את כל הפאר אל תוך שלולית גשם פרוזאית לחלוטין ברחובות ברצלונה.

בגידתם של הספרים

הגיבור שלו, ריבה, אינו מסוגל לחלץ מחשבה אחת ללא קישור או אסוציאציה ספרותית. אף שהספרים בגדו בו והשמידו את מחשבותיו המקוריות, הוא עדין מאמין ששליטה מלאה בטקסט תוביל אולי לשליטה מלאה בחייו והבנה של משמעותם.

מפתה מאוד להיסחף אחר מבחר הציטוטים המשובח שהסופר משבץ לאורך כל הספר. הידע העצום שנשזר באלגנטיות אינטלקטואלית ללא טיפת התנשאות, מעורר כבוד. המחבר מטייל אצל ג'ויס, בקט, ייטס, פסואה, פרק, אוסטר, בורחס וגם אצל בוב דילן, הביטלס ועוד רבים ונהדרים. אפילו דויד גרוסמן מגיח לרשימה המרשימה בחגיגת ההקראה בבלומסדיי.

באמצעות סיפור מסע ההלוויה הדבלינאי, מחזק המחבר את המיתוס הספרותי - והורס אותו בו זמנית. הגיבור מחפש ללא הרף אחר הגאונות הספרותית הנשגבת אך מגלה שזוהי רוח רפאים. וילה-מטאס משתמש בתחבולה הספרותית הזו לאורך כל הספר. הקריאה הופכת לאקט קניבלי, כזו שמנסה להזין את הצורך האינסופי בחיפוש אחר תשובות בספרים תוך כדי יצירת טקסט המורכב מטקסטים של אחרים. הקורא מטולטל בין דכדוך ורגעי תקווה, ושואל עצמו האם קרא את כל הספרים הנכונים לפני שהוא מגיע למסקנה משלו.

חגיגות בלומסדיי כשלעצמן מייצגות מזיגה של מציאות ודמיון. דמויות בדיוניות הופכות למציאות הנחגגת על ידי מעריצים נלהבים כמו ריבה וחבריו. החגיגה הצבעונית והעליזה מנסה לצקת משמעות ספרותית בתוך מציאות אומללה וכאוטית לגמרי. במקום שבו הספר אמור לייצג משמעות לקוראים - הוא הופך להיות זה שמכתיב אותה. החוויה הדבלינאית המרגשת מחזקת אצל ריבה את התשוקה להפוך את הספרות למתכון מנחה לחיים, ולא להסתפק בהיותה רק מערכת של השתקפויות אנושיות.

ריבה סבור שהיעדר הגאוניות של הסופרים בימנו מדלדלת את רוח התקופה. הוא בז ל"סיפורים הזקוקים לקונפליקט כדי להיות משהו". הררי אשפה של כתבי יד בעלי עלילה חבוטה ודביקה, גרמו לו לייאוש ולסגירת הוצאת הספרים שלו, אך עם זאת האפשרות של התאבדות נשקלת רק כדי לשלול אותה במהירות. בעיני הגיבור זהו מעשה מטופש וסנטימנטלי. החיפוש אחר הסופר האולטימטיבי, הגאון הבא שידע להניע את החיים הלאה, הוא חיפוש אחר כוח עליון מנחה, אחר דמות אב, אחר אלוהים, זה שידע לכתוב את הפרק הבא בעלילה ולהניעה הלאה.

רגע לפני שהייאוש מכריע את ריבה, כוח פנימי עלום מאפשר לו לשוב ולהיאחז

באמונה שימצא את הסופר המופלא הבא. מתברר כי ההתחקות אחר הרס גלקסיית גוטנברג היא המעשה האמנותי היפה, זה שראוי להיכתב כסיפור בפני עצמו.

וילה-מטאס הוא סופר אופטימי. בתוך העולם הלאקוני המלא תוגה קיומית שהוא ממשרטט, מצליח גיבורו למצוא את הסופר הפנימי שלו, זה שיכתוב את הפרק הבא בחייו - כי החיפוש הוא כל הסיפור. כמו שריבה אוהב לצטט את גויס ב"יוליסס", "הייתי נותן משהו בשביל לדעת מיהו. תמיד צץ מישהו שאפילו לא חלמת עליו", בינתיים הקורא יכול כמו ריבה להתלות על המשפט הפרוזאי הזה, תרתי משמע, ולהאמין שאכן יצוץ הבלתי צפוי, לפחות עד פתחו של הספר הבא.

"תמונה דבלינאית" הוא ספר נפלא לחובבי ספרות במיטבה. היעדר הכרות מוקדמת עם כל היצירות המוזכרות לא גורע מהנאת הקריאה, להפך, הוא מעורר רצון להתוודע אליהן. זוהי ספרות מאתגרת, אך לא מכבידה. כזו הדורשת מהקורא לא מעט מאמץ והשקעה, אך מתגמלת אותו בנדיבות בהתאם.

"תמונה דבלינאית" מאת אנריקה וילה-מטאס. תרגם: איתי רון. הוצאת רימונים, 279 עמ'.