יום גיבוש בעבודה: כולם עם בני זוג, רק אני לבד

עוד בנושא:

עכשיו או לעולם לא: 7 דרכים לצאת מהבדידות 

אהבה ממבט ראשון ו-4 מיתוסים על זוגיות

זה הכול בראש: להפוך דימוי גוף שלילי לחיובי

למעלה משנה אני נכנסת בשערי אותו בניין בו חוויתי כ"כ הרבה רגעי סיפוק אישיים ומקצועיים, עונות השנה מתחלפות, מלתחתי משתנה ומשתדרגת, אפילו קו האוטובוס המסיע אותי לעבודה מידי בוקר השתנה, הודות למעבר דירה שהתאפשר - איך לא - בזכות העבודה החדשה. אך עם כל השמחה שבלב, מעל ראשי עננה. בפעם השנייה מציב בפניי מקום עבודתי אתגר שפורט על המיתרים הכי רופפים שלי - יום גיבוש.

להרגיש אחרת

לפני שנה עמדתי בגבורה מול ערבוביה של עובדים ועובדות חטובים וחטובות, כאשר על גופי הלבלבן בגד ים תכלכל שסחבתי עוד מאוסטרליה. הרעיון של יום גיבוש הכולל בילוי בבריכה הפך לי את הבטן! הרגשתי כאילו מקום העבודה שלי מציף בתוכי - שלא לומר מטיח בפניי - מחשבות אודות צלוליטיס, זרועות מדולדלות, דימוי גוף בעייתי, בושה ומבוכה.

כמובן שלא הייתה לי כוונה לשבת אומללה על הדשא כשכולם מסביבי משתכשכים ונהנים. יתרה מכך, התמסכנות וסגפנות רחוקות ממני ולא מתקבלות על הדעת! הרי זה תלוי רק בי - יש לי רק אותי בתוך הראש ולא אף אחד אחר!

לבסוף התקבלה ההחלטה: להרגיש אחרת. טאטאתי קצת את הבושה, הדפתי שאריות מבוכה הצידה, והבנתי שלכל זוג ירכיים מגיע ליהנות משכשוכים מענגים של כלור מעורב בשתן, בלי קשר לצורתן או לכמות הצלוליט שעליהן. ובאשר לזרועותיי המדולדלות? ובכן, ראוי לציין כי הן נאמנות לי, הולכות איתי כברת דרך ארוכה, והרי לא אפטר מהן ביום ולפיכך, אין סיבה שאסתיר אותן בשרוולי חולצת טריקו שחורה.

צביטה קטנה בלב

השנה מקום העבודה זימן לי אתגר שבימים כתיקונם אין לי דרך להתמודד איתו, כל שכן בימי גיבוש: להביא את בן זוגי לאירוע. "על מנת להביע את תודתנו לבני/בנות זוגכם אשר מאפשרים עבודה אינטנסיבית זו, אני שמח לבשר, כי לראשונה אנו מזמינים את בני הזוג לחגוג אתנו את אירוע סוף הקיץ!", הכריז אותו מייל שנשלח בתפוצה רחבה לעובדי החברה

מה אומר ומה אספר? בת 28, תל אביבית חרוצה ועצמאית, חובבת כל מה שעושה טוב על הלב והוא חוקי. מטורפת על כלבים, ילדים ומאמינה בטוב ליבם של בני האדם, נוהגת בדרך הישר כפי שחינכו אותי הוריי לפני שנים רבות, ומתקשרת תמיד ביום שישי אחה"צ להגיד שבת שלום. ובכל זאת - עודני רווקה בלי זוגיות הנראית באופק.

בפעם השנייה מציב בפניי מקום עבודתי אתגר שפורט על המיתרים הכי רופפים שלי - יום גיבוש. כאילו לא דיי באותם סופ"שים המזמנים את חלון הזמן הזוגי ביותר בעולם - שבת בבוקר, כאילו מועדי הוולנטיין, ט"ו באב ונשיקת חצות בסילבסטר לא עשו עבודה מספיק טובה בלצבוט לי את הלב בחמש השנים האחרונות, הנה הגיע גם המנכ"ל היקר ומזכיר לי שאין לי את מי להביא לאירוע של הקיץ.

כל העובדים יהיו שם עם בני זוגם. מי מהם נשוי ומי מהם סתם חי שנים ספורות בתא זוגי מקבל ועוטף. וגם אני אהיה שם, כי אין לי כוונה להדיר את רגליי מיום גיבוש של מקום העבודה שאני אוהבת, וגם כי הופעה של שלמה ארצי דווקא באה לי בטוב. שלמה ישיר: "האהבה הרחוקה, זו שברחה לי", ואני אעמוד שם, חושבת על אותה אהבה רחוקה בגיל צעיר כל כך שעוררה בי כמויות של רגש שלא ידעתי בכלל להכיל.

בהמשך הוא ישיר: "לא עוזב את העיר עבור אף אחד", ואני אחשוב על העיר הזאת, שמצד אחד אני נורא אוהבת כי היא עמוסה בתרבות ובהוויה ובאופי ייחודי, ומצד שני שונאת, בשל הניכור והזילות של כל מה שקשור בחיבור בין גבר ואשה.

בסוף הוא בטח ישיר את השיר הקצת משונה הזה, על המיסטיקנים הסינים ואני אצחק קצת בלב ואחשוב על הנומרולוגית מיום שישי שעבר, אצלה השארתי 300 שקלים בהם יכולתי לרכוש שמלה שבטוח הייתה משמחת אותי יותר, או אפילו לתרום למי שידו אינה משגת כמה מצרכים לארוחת ראש השנה.

בעוד שבועיים זה יקרה, וככל הנראה אני אתמודד בשנית. למרות הכל, בסופו של יום עבודה ארוך כשאני יושבת במרפסת דירתי השכורה, אני עדיין מאמינה שלחיים יש דרך משונה להסתדר מאליהם. הכל יכול לקרות בכל מקום ובכל רגע. מצוידת בחיוך, קורט מזל בכיסי ושאיפה לתזמון מוצלח, אני מאפסת מונים ומושיטה שתי ידיים. גם הפעם לא אוותר לעצמי, עם בן זוג או בלי – אני שם.

אהבתם את הכתבה? ספרו לנו בפייסבוק של ערוץ יחסים