יושב בוונציה על המים
"קושי ועלבונות יש במקצוע הזה בשפע, אבל רגע של חסד כזה - להתנגד לו זה פשע". יפתח קליין הגיע לפסטיבל הסרטים בוונציה לרגל הקרנות "למלא את החלל". בטור אישי הוא כותב על החוויה המרוממת, ועל תפילה קטנה: לשוב לשם בעתיד
"למלא את החלל" - סרטה של רמה בורשטיין, משתתף בימים אלה בתחרות אריה הזהב היוקרתית בפסטיבל הסרטים בוונציה. לרגל הקרנות הסרט, שייצא בישראל אחרי החגים, הגיעו לעיר האיטלקית הציורית הבמאית, המפיק אסף אמיר והשחקנים הדס ירון, עירית שלג, חיים שריר, וגם יפתח קליין, שמשתף אתכם הקוראים בחוויות בטור אישי מיוחד ל-ynet:
הסרט "למלא את החלל" מתרחש בתוך עולם שרחוק עשר דקות נסיעה ממני, ובכל זאת אין לי שום מושג עליו, והוא למעשה ארץ זרה לרובינו. זו אחת הסיבות שכל כך רציתי לקבל את התפקיד בסיפור שכתבה רמה בורשטיין - במאית חרדית, חוזרת בתשובה, בוגרת בית הספר לקולנוע סם שפיגל ואמא לארבעה ילדים.
מדובר בסיפור אהבה יוצא דופן, בין גבר שהתאלמן לבין גיסתו הצעירה. סיפור עדין ויפה של שידוכים, והכל בהשגחת הבד"צ. אני השתלבתי בו לפני שנתיים בתפקיד הגברי הראשי - יוחאי האלמן שמתייסר בייסורי אובדן ואהבה. רציתי להתמודד עם האתגר שבלשחק מישהו שהוא כל כך רחוק ממני, מישהו שחי בעולם שבו מחוות האהבה הן מאופקות עד בלתי נראות.
לצורך תחקיר בלבד, חדרתי ללב של בני ברק ואלעד, לסעודות שבת, לטיש עם אדמורים, לבריתות, לחתונות. צילמנו בחורף, גילחתי את הראש, גדלתי זקן והדבקתי פאות. התאהבתי בזה עד שכמעט רציתי באמת. הצוות היה מדהים והיתה חוויה שלמה, לרגעים כמעט רוחנית. ואז כמו אצלנו השחקנים, נגמרת העבודה ומתחילה הפרידה, לקחתי מה שלקחתי, כמו שאמר לנו האדמו"ר מקארלין: " גם אחרי הסרט, תזכרו שאתם יהודים". והינה המשכתי לתפקיד הבא.
זכרונות תהילה מוונציה
ואז, בשבוע שעבר, חזרתי לשם לעולם של "למלא את החלל" דרך ונציה. "יפתחוש תבלה בוונציה, זו עיר נהדרת", אמרה לי חמותי לפני הנסיעה. "תגידי, היא לא מבינה לאן אני נוסע?" שאלתי את אשתי אחרי שהיא הלכה, "היא לא מבינה שאני נוסע לאחד הפסטיבלים החשובים בעולם עם סרט שלי. להשתתף בתחרות הרשמית? שזה רגע מאוד חשוב ומשמעותי בקריירה של שחקן? מה נדמה לה שזה? סיבוב תיירות?".
זה תמיד קורה לי, מרוב שאני מקטין, אלה שסביבי מאמינים להגנות שלי.
יומיים אחר כך, ביום שבת, אני יושב עם חיים שריר המפיק, על המרפסת המפורסמת של האקסלסיור - המלון שבו מארחים את השחקנים והבמאים של התחרות הרשמית. מזג האוויר מושלם, כולם מסביב לבושים בטוב טעם, הכל נראה זוהר. "טוב שאני לא ישן פה", אומר לי חיים, שבסרט הזה משמש כשחקן. "למה", אני שואל אותו? והוא עונה: "זה פלצני מדי בשבילי".
הקפה שהוא שותה עולה 50 שקלים, החדר שלי עולה 3,000 שקלים (אל דאגה, הפסטיבל מממן). "כולם פה מפוצצים בכסף. זה פסטיבל של עשירים", אני אומר. "שטויות", הוא עונה לי, "אל תתבלבל. לרוב האנשים פה אין גרוש על התחת. זה פוזה, זה הכל פוזה". אנחנו מנצלים את הקפה שלו, ויושבים שם שעתיים. בכל בית קפה אחר כבר היו זורקים אותנו מזמן.
אז בניגוד לחיים, אני כן ישן באקסלסיור. המלון משדר עושר ותיק, עד שכמעט ואפשר לראות בדמיון את המסיבות שהיו פה בשנות ה-50, ה-60 וה-70. אצולת ממון ישנה. ובו בזמן, במציאות, אפשר לראות את הכוכבים הכי גדולים, ובגלל זה הלובי של המלון והרחוב שבחוץ מלאים כל הזמן בצלמים וקהל.
במסדרון בקומה שלי, שתי דלתות מהחדר שלי, יושבים דרך קבע ארבעה מאבטחים. "על מי אתם שומרים?" אני שואל, והם צוחקים. אני מת מסקרנות אבל משחק אותה קול. מדי פעם אני פותח דלת למסדרון כאילו משהו הלך לי לאיבוד, מרגיש כמו אריה וג'ירפה שאורבים למיץ פתל, ומיץ פתל לא יוצא. בלילה כשאני חוזר מסיבוב המאבטחים לא שם והמסדרון מרגיש נטוש. הכוכבים מהוליווד מבלים, השומרים איתם.
"איפה פה המסיבות?" אני שואל את אמיר קמינר למחרת. הוא שועל פסטיבלים ותיק, וגם לו אין מושג. "אני אדבר עם מייבה", הוא אומר, "היא העוזרת של הארווי וויינשטיין, והיא חברה". האם זו המטרה של הפסטיבל? לזכות בהזמנה למסיבות של הגדולים? אני מתקומם, אבל מרגיש קצת שכן, הכל מסתובב סביבן, ובחדרי חדרים, מאחורי דלתות ומאבטחים.
אני תופס את החבר'ה שלי והולך איתם לסרט, בכל זאת זה פסטיבל סרטים. אנחנו רואים סרט מקסים על ילדה שחולמת שיהיו לה אופניים ועל עולם של כפייה דתית, הסרט הראשון שנעשה אי פעם בערב הסעודית, אותי זה מרגש.
לא הכל פוזה
השבת חולפת, ויום ההקרנה שלנו בא. אני עוד רץ לקנות נעליים. מתחיל סוג של מתח, וכולם מתקבצים במלון. חצי כדור הרגעה עושה לי סבבה, ואני יורד ללובי, חולף על פני המאבטחים במסדרון בחליפה ומבושם. בא לי לצעוק להם "היום זה אני הכוכב". הם מחייכים, אולי הם מבינים.
אחרי מסיבת העיתונאים, אנחנו מעודדים אחד את השני. "דיברת יפה", אנחנו אומרים, נושמים נושפים ונרגעים. משם, כמו בסרט נע ובזמנים מדודים, אנחנו יוצאים לצלמים,
ופתאום זה שוק. צעקות "look here! to the left, to the right". עשרות צלמים, אולי מאה צועקים באיטלקית ובאנגלית, וזה מצחיק ולא צפוי. ועדיין בתוכי קול שלא מתמסר, שמנקר: "זה סתם, זה הכל סתם. זה פוזה של משהו, זה לא באמת".
פגישה קצרה עם מנהל הפסטיבל המדהים (אלברטו באררה), צילום תלת ממד, וראיון טלויזיה ורדיו - הכל מתקתק ומקצועי. חצי שעה במלון אני כבר מרגיש הרוס, אבל העיקר עוד לפנינו: שטיח אדום וכל הסיפור. במכוניות אנחנו מגיעים לשטיח המפורסם - מרחק 50 מטר. זה הזוי כל כך - צלמים וקהל, והכל כמו בסרטים ופתאום ברקע השיר מהסרט, "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". אני חושב, שאולי הייתי צריך לבוא במכנסיים קצרים.
נגמר זמן השטיח ועכשיו נכנסים, האולם כבר מלא ואנחנו במקומות הכי טובים, מציגים כל שחקן וכפיים ופתקים עם שמות שלנו. חושך, ומתחילים. כעבור שעה וחצי, מגיע הרגע הכי מדהים: הקהל כולו קם על הרגליים, מסתובב אלינו ומתחיל למחוא כפיים. אנחנו עוד יושבים ומחייכים, אבל העסק נמשך. אתה מרגיש צורך לקום, ובאמת נעמדים.
בצד השורה עומד כתרי שחורי מהקרן לקולנוע וצועק: "אל תזוזו! תעמדו ככה. אתם לא זזים עד שהם מסיימים! תנו להם למחוא כפיים, אל תזוזו". וככה זה נמשך ונמשך, ונמשך, וכבר דמעות בעיניים, ואנחנו מתחבקים. והקהל איתנו מתרגש, וכתרי צועק "לא לזוז". זה רגע אלוהי. ההגנות נופלות, ואני מתמסר לאהבה הזאת. זה לא יאמן.
שמונה דקות אומרים המודדים, ואני מרגיש כמו על אקסטזי, מרחף שם בגבהים. "תן לעצמך", אני אומר, ההגנות עוד יחזרו ובגדול,
אז מה אכפת לך קצת להנות. קושי ועלבונות יש במקצוע הזה בשפע, אבל רגע של חסד כזה - להתנגד לו זה פשע.
בלילה ולמחרת המסדרון כבר ריק סופית. הכוכבים עזבו את המתחם, נסעו לפזר אבק במקום זוהר אחר, אבל גם לנו היה הרגע שלנו. אני עולה על סירה שלוקחת לשדה התעופה, כי ככה זה בעיר המוזרה והיפה הזאת - שטים כדי להתקדם. "מה מיהרתי כלכך לעזוב?" אני חושב. עכשיו, כשאנחנו מפורסמים בפסטיבל, היה יכול להיות עוד כיף. אבל יש לי הצגות ומשפחה, וצריך להרוויח את התפקיד הבא, כי אני רוצה לחזור לפה שוב, ואולי לגלות מי זה שם בחדר ממול.
לפנייה לכתב/ת 
