דרכו של אלוף: "גרשוני בא לעבוד, לא להתבכיין"

"האיש הגיע אליי שוכב ויצא על הרגליים. אין הרבה כאלה. בחור מכוון מטרה, לא הסתכל ימינה או שמאלה, רק קדימה". הרופא המשקם של נועם גרשוני, זוכה מדליית הזהב בטניס במשחקים הפראלימפיים בלונדון, מתאר אדם ששמר, ככל הנראה, את כל הדמעות לרגע השמעת ההמנון הישראלי, משום שבתהליך השיקום שלו - שהביא אותו מזירת תאונת המסוקים הקשה במהלך מלחמת לבנון השנייה עד לפסגת הטניס העולמי - הוא לא התעסק בבכי.

בחירות בארה"ב 2012 - לכל הכתבות של CNN ו-ynet

ד"ר גבי זייליג, מנהל מערך השיקום הנירולוגי בבית החולים שיבא בתל השומר סיפר בשיחה עם ynet כי הדבר העיקרי שהוא זוכר מהטניסאי "הוא שגרשוני בא לעבודה. האיש הגיע שוכב ויצא על הרגליים. אף על פי שאת המשחקים הפראלימפיים הוא עושה על כיסא גלגלים, גרשוני נמצא היום במצב שהוא מסוגל כבר ללכת, קצת על הקביים, והרבה על כוח הרצון שלו".

לדבריו, "בין שאר הפציעות הקשות שלו, הוא נפצע גם בחוט השדרה. הוא היה משותק. ולאט לאט, עם עבודה קשה מאוד, הוא התחיל ממש ללכת. כשאני אומר שגרשוני בא לעבוד אני מתכוון לתאר לך בן אדם שלא בא לבכות, לא התעסק ב'קרה לי, לקחו לי, שתו לי, לא מגיע לי, כן מגיע לי'. הוא נכנס לבית החולים כדי לצאת ממנו. הוא נעזר במשפחה החזקה שלו ובנחישות האדירה שלו והצליח להתקדם יפה מאוד.

"בהתחלה הוא שאל כמו כל מי שמגיע אלינו - 'האם אוכל ללכת?' השאלה הייתה מאוד ברורה, אבל התשובה הייתה פתוחה ולא ברורה. לא ידענו מה לענות לו. הוא ראה בפציעה חלק מהחיים, חלק מהדרך שהוא צריך לעשות - 'באתי, תנו לי לעשות את העבודה ולצאת'", תיאר זייליג.

תהליך השיקום של גרשוני הותיר את הצוות הרפואי בהלם, כהגדרת זייליג. "הוא הרשים אותנו מאוד. קשה לתאר את האווירה אצלנו במחלקה, אנשים לא מפסיקים לבכות על מר גורלם. זאת מחלקה שבה אין מקום להחלמה אלא רק לשיקום - כלומר להתרגל למציאות החדשה, ללמוד להוציא את המקסימום ממה שהגוף מסוגל לתת, אבל אי אפשר לחולל ניסים וזה מטבע הדברים מאוד מתסכל.

"צריך לעבור תהליך ארוך. בהתחלה רק שוכבים במיטה, אחר כך מתמודדים עם הקושי של להיות בכיסא גלגלים ולהבין שזהו זה, הכיסא יישאר בחיים. אחר כך לומדים צעדים ראשונים, ממש כמו שתינוק לומד ללכת, אבל נועם לא התעסק בזה, הוא היה נחוש. הוא קר רוח ומוכוון מטרה. הוא לא עצר, המשיך להשקיע ולעבוד קשה, הדרך שלו להתמודד עם התהליך הייתה מופלאה".

ראש הממשלה והנשיא התקשרו לברך אותו. אתה מתכוון להתקשר גם?

"אני כמובן מאוד גאה בו, אבל אני סבור שהוא לא מעוניין לשמוע אותי, זה לא הטיפוס, את צריכה להבין. אם הרופא יתקשר אליו זה בטח יעצבן אותו. אני בטוח שהוא לא רוצה להיזכר בכלל שהיה במחלקה הזאת, הוא מסוג האנשים ששמים את העבר מאחוריהם ומסתכלים קדימה.

"בתי חולים מעוררים סלידה באנשים מופלאים כמותו, אף אחד לא רוצה להיזכר בתחתית של הבור. חוץ מזה שההצלחה שלו היא שלו לגמרי, אנחנו רק ליווינו אותו, זה לא שהצלנו אותו, הוא הציל את עצמו".

גרשוני והזהב. "ראה בפציעה חלק מהחיים"(רזי לבנת)

גרשוני ויריבו האמריקני בתום משחק הגמר(רזי לבנת)

מיקי עוזאי, מנהל אגף הספורט בבית הלוחם בתל אביב, סיפר שפגש את גרשוני כשהיה בשיקום בתל השומר. "הבאנו אותו לביקור אצלנו וסיפרנו לו על ענפי הספורט השונים והוא החל להתעניין בטניס. כשהגיע אלינו, הוא היה אחרי הפציעה וחלש באופן טבעי. הוא החל להתנסות בטניס ולאט לאט התקדם, למרות שלא שיחק קודם לכן. הוא סיפר לנו שהוא נגע פעם אחת במחבט. בהתחלה הוא היה כמו כולם: למד את הטניס על כיסא גלגלים, את הטכניקות, ובהמשך פשוט התאהב במשחק".

לדבריו, "נועם מאוד מוכשר עם הרבה יכולות, צנוע ושקט, והתוצאה מדברת בעד עצמה ועושה כיף לכולם. אני מכיר אותו כבר שש שנים וחצי וזו הפעם הראשונה שראיתי אותו בוכה. הוא בחור די מופנם וציני, אף פעם לא ראיתי אותו מתרגש ככה", תיאר עוזאי את רגע הזכייה במדליה.

גרשוני עם הנשיא פרס, לפני היציאה ללונדון(צילום: יוסף אבי יאיר אנגל)

"מגיל אפס הוא הצטיין. ידענו מהתחלה שהוא יהיה אלוף אולימפי", אמר קובי נמני, המתגורר בשכנות לבית הוריו של גרשוני בכפר סבא. נמני מכיר מגיל צעיר את גרשוני ואחיו וסיפר ל-ynet על אדם מיוחד מאוד, שהיטיב לעשות הכול. "כל מה שהוא עשה הוא הצטיין בו. למרות שהוא היה נמוך, הוא שיחק כדורעף והצטיין בזה, שיחק פינג-פונג והצטיין. כל ספורט שהוא עסק בו, הוא היה מצטיין, וכך גם בקורס טיס. כשהוא נפצע, קיבלנו את זה בשוק גדול, ועד היום כל פעם שאני רואה אותו אני מתרגש. מגיע לו לזכות. ישבנו כל המשפחה וראינו את המשחק והתרגשנו התרגשות גדולה".

"משפחה מזן מיוחד"

גם הניה ושלמה גזית, שכנים אחרים של משפחת גרשוני, צפו במשחק הגמר בהתרגשות ובדמעות. "מדובר במשפחה למופת. אימא מורה, אבא מהנדס. משפחה מזן מיוחד, מלח הארץ", סיפרו ל-ynet. "אנחנו כבר שנים רבות שכנים, ראינו את היכולות של נועם על המגרש והיינו גאים. לאחר הפציעה שלו הוא היה במצב של כמעט בלי תקווה והגיע למה שהגיע".

הם עקבו אחרי תהליך השיקום של גרשוני ושמחו עם כל שלב שעבר. "הוא הביא גאווה לכל עם ישראל וגם לנו השכנים. כבוד גדול במיוחד כשזה מגיע מאדם כזה, שנתן 150% על מנת להגיע ולזכות במדליה. לאחר הפציעה הקשה שלו לא חשבנו ולא תיארנו שנגיע ליום כזה".

שכנים נוספים העידו אף הם על אופייה של המשפחה. "משפחת גרשוני היא משפחה מדהימה ושקטה. מרגש לראות את הדרך החשובה שנועם עשה ושהגיע לאן שהגיע. הזכייה שלו מכניסה את העם לפרופורציות, לא צריך לחשוב על המדליה, אלא לחשוב על הבן אדם ועל העשייה העצומה שהוא עשה עד שהגיע לזכייה במדליית זהב".