תשע"ב במוזיקה המזרחית: בלתי מספיק בקושי

שנת תשע"ב תיזכר כשנה בה הז'אנר המזרחי התרסק. לשמחתו של יהורם גאון, כוכב הסיכום אשתקד, משאת ליבו התגשמה ו"הזבל הזה", כהגדרתו, כבר כמעט ולא מעניין אף אחד. זה היה עניין של זמן עד שהשיא האדיר אליו זינק הז'אנר המזרחי בישראל בשנים האחרונות יירגע ויחזור למימדיו הטבעיים. והנה זה קרה: גלגלצ מפרגנת רק לשירים מזרחיים בודדים, מכירת הכרטיסים להופעות הקיץ בקיסריה היתה דלה, פסטיבלי הז'אנר קרסו ובעיקר - לא היה אף שיר מזרחי שהפך ללהיט היסטרי שכבש את המדינה.

אין על מה להצטער, אין כאן באמת אשמים וזה בטח לא גזעני. הז'אנר המזרחי היה טרנד, כמו תקופת הרוק בניינטיז, הראפ בתחילת האלפיים ובית ספר רימון מיד אחריהם. נכון, הוא משך יותר אש, אבל זה אולי בגלל ההתנהלות בו של כמה מכוכביו הגדולים. ובכל זאת, קרו כמה דברים השנה בז'אנר.

קובי פרץ

מה עוד אפשר לומר על קובי? אחד הזמרים הפופולריים בארץ אבל לצערו גם המסובכים שבהם. עד שהשאיר מאחוריו את פרשת השלופים, החליף ניהול, הוציא אלבום מפורגן, עשה מופע אדיר בקיסריה וחזר למלא את היומן בהופעות, נחת עליו הסיפור בו אמרגנו לשעבר הופך לעד מדינה נגדו בפרשת רשות המיסים.

גילוי נאות: אני מת על קובי פרץ. לדעתי, הוא אחד הזמרים הגדולים בארץ ומהיכרות אישית, הוא גם בן-אדם זהב. מעבר לכך, בקאמבק שלו השנה הוא הוכיח שאסור להספיד אותו - וכמו עוף החול שחזר פעם אחת, אני מאמין שיחזור שנית. הפעם, כדי לעשות זאת בצורה מושלמת עליו לשנות תדמית לחלוטין. הפלטינה בשיער שגורמת לו להראות כמו פרחה ערסית חייבת להיעלם והבגדים המקושקשים חייבים לעוף מהארון לטובת הופעה סולידית ונקייה יותר. את כל השאר - שישאיר לעורכי הדין.

מושיק עפיה

מה שאומרים על מושיק עפיה השנה, אמרו על קובי פרץ אשתקד: שהוא סוס מת שגמר את הקריירה. את מה שטענתי אז על חזרתו של פרץ, אני טוען היום לגבי עפיה. בימים אלה הוא מקליט אלבום שלם שצפוי לצאת בקרוב בו הוא חוזר לשירים שהביאו לו את הפריצה הגדולה - שירים יוונים, אולד-סקול מזרחי שלדעתו ולדעת אמרגנו יקרעו את הרחבות וימלאו שוב את יומן ההופעות שלו.

מושיק עפיה. הוא עוד ישוב (צילום: יניר סלע)

עפיה ניחן בקול שאין דומה לו. תוסיפו לזה את הרפרטואר הענק שלו, המעריצים הרבים והעובדה שהוא צפוי לככב בעונה הבאה של "האח הגדול VIP" ותהיו בטוחים שעוד לא שמענו ממנו את המילה האחרונה. עם הפריים-טיים של ערוץ 2, פרק הבכורה של "חי בלה לה לנד" שיוקדש לסאגה סביב נסיעתו שלא היתה ואלבום חדש וקצבי - לא יהיה מוגזם להניח שהשנה הבאה תהיה השנה של עפיה. ויודעים מה? אין אחד שמגיע לו יותר ממנו.

אחלה זמרים, אבל איפה הזמרות?

מה משותף לג'ולייטה, אתי ביטון, שני יצהרי, נסרין, מורן מזור, שרית אביטן, אושרית מלכה ועוד עשרות בנות נוספות? כולן זמרות צעירות שחולמות על הפריצה הגדולה, הקליטו שירים, קיבלו כתבות ענק, אבל בסופו של דבר - לא זכו להצלחה מוזיקלית. אביטן לדוגמא תככב בקרוב בעונה הבאה של "חי בלה לה לנד", אבל ראינו מה זה עשה במבחן הזמן לג'ולייטה. נסרין היא באמת קול יוצא דופן אבל לצערי קשה לי לראות איך במדינת ישראל תהפוך זמרת ערבייה עם מבטא כבד להצלחה לאומית - ואתי ביטון היא מותק אמיתית אבל משהו לא עובד שם מבחינת החומרים.

אולי הציבור לא בשל לזמרת חדשה בז'אנר ומספיקות לו זהבה בן ושרית חדד. קשה להבין איך זמר צעיר כמו מאור אדרי הופך להצלחה ענקית, אבל אף זמרת לא זוכה להצלחה דומה. זה עצוב, מקומם ומונע התפתחות של קול נשי חדש כאן. הכי קל לקבוע שהסיבה היא שירים לא מספיק טובים, אבל לדעתי יש כאן הרבה מעבר לזה. בסופו של דבר, שנת תשע"ב תירשם כשנה בה הזמרות הצעירות בתעשייה כשלו אחת אחת.

תום עידן ההופעות והפסטיבלים

זו הייתה השנה בה קיסריה גוועה. בואו נשים בצד את אייל גולן כי הוא באמת לא דוגמא למצב בז'אנר והופעותיו הקיץ הן לא אינדיקציה למה שקורה בשטח - כי מלבדו, שוק ההופעות השנה מת. קובי פרץ מכר את כל הכרטיסים לקיסריה רק שלוש שעות לפני המופע. ליאור נרקיס הציע באתרי קופונים הנחה לרוכשים - ולמרות זאת התקשה למלא את המקום. גם דודו אהרון לא כבש השנה את קיסריה ומשה פרץ לא פתח סדרת הופעות כמו בשנים קודמות, אלא הסתפק בכמה בודדות.

והם עוד אלו שניסו. הרוב בכלל לא העזו לחלום השנה על קיסריה, ולא רק שם: מרגול וזהבה בן ניסו לצאת במופע חגיגי שיכבוש את במות הארץ אבל הוא ירד אחרי זמן קצר. רון שובל פתח את ההאנגר בתל אביב ולא הצליח למלא את המקום - ובני אלבז הרים מופע שנשכח מהר יותר מהתואר הזוכה הגדול של "היכל התהילה".

אבל לא רק שוק ההופעות קרס השנה. בתחום החתונות כבר ידוע שהתקופה בה אמן קיבל 50 אלף שקל לאירוע חלפה מהעולם והיום גם סופר-סטארים מתחננים שייקחו אותם אפילו תמורת 20 אלף שקלים, עם כל הנגנים וזמרות הליווי. שוק הפסטיבלים נחל גם הוא מפלה: פסטיבל "חפלה לנד" שבפתח תקווה היה לפי עדויות של זמרים ומפיקים בתעשייה כישלון מהדהד, הניסיון של ירון אילן להרים פסטיבל באילת בכלל לא יצא אל הפועל עקב מכירת כרטיסים דלה - ואפילו פסטיבל "תימנה" בראש העין כבר לא מתמקד רק במוזיקה מזרחית - והשנה הוא מביא אליו את שירי מימון ושמעון בוסקילה, דיויד ברוזה והאנדלוסית ואפילו את מירי מסיקה.

שיר השנה: זיקוקים - משה פרץ

האמת? אם הייתם אומרים לי כשיצא השיר לפני כמה חודשים שהוא יבחר לשיר השנה, הייתי מגחך בקול. בהאזנות הראשונות הוא נשמע לי קיטשי, מלאכותי ומלא פאתוס מיותר. להיט מסחרי, קליט ונחמד. לא יותר. כחצי שנה מאז שיצא - לא רק שהתאהבתי בו, אני גם מאמין שמדובר באחד השירים המרגשים והאיכותיים שיצאנו השנה בלי קשר לז'אנר המזרחי, וזהו בעיקר השיר היחידי של פרץ שהפך לקלאסיקה מודרנית ויהיה רלוונטי גם עוד בעשור.

צריך לשים לב לעובדה החשובה שפרץ לא חתום על השיר אלא רק מבצע אותו - וזה אמור לרמוז לו: אם הלהיט הכי גדול בקריירה שלך לא בא ממך, תסיק את המסקנות ותתעקש פחות על חומרים משלך. בכל אופן, גם לבחור שירים צריך לדעת וכאן פרץ קיבל את אחת המתנות היפות בקריירה שלו.

אלבום השנה: אף אחד

השנה אין אף אלבום שראוי לזכות בתואר "אלבום השנה בז'אנר המזרחי". כדי לזכות בתואר כזה, האלבום צריך להיות מעולה ומצליח - והשנה אין כזה בנמצא. אייל גולן הוציא את "נגעת לי בלב". כשיצא נתתי לו ביקורת פושרת. במבחן הזמן אני מתקן את עצמי ואומר שהוא אלבום טוב ומעניין.

ליאור נרקיס הוציא אלבום מפתיע באיכותו בשם "אם תרצי", אולי הטוב בקריירה שלו, אבל רק בה. קובי פרץ עשה קאמבק עם אלבום מעניין בשם "כתוב בשמיים". דודו אהרון המשיך לטפס לפסגה עם אלבום עשוי היטב בשם "גיבור", וישי לוי שר בהצלחה את הכישרון האדיר של עמיר בניון ב"את".

לכולם אלו אלבומים טובים באופן כללי, חלקם יותר וחלקם פחות ורואים שהם השקיעו ונתנו בהם את הנשמה - אבל עדיין, אף אחד מהם לא היה מצוין וראוי לתואר. מי כן הוציא אלבום מצוין? חיים משה עם "איך שבאת". אבל לצערי אי אפשר לבחור אותו לאלבום השנה כי אף אחד לא מכיר אותו, בגלל שהרדיו התעלם ממנו וזה בעיקר עצוב.

פריצת השנה: הפרויקט של רביבו

מי היה מאמין ששני זמרים כושלים שכבר שנים מנסים לפרוץ ללא הצלחה, כשאחד מהם בכלל עובד כפועל בעיריית רמת גן, יהפכו לסיפור ההצלחה הגדול ביותר של עולם המוזיקה המזרחי בארץ? ביננו - אף אחד! אבל ניסים מתרחשים, סיפורי אגדות נרקמים ו"הפרויקט של רביבו" אותו הפיק והגה המפיק המוזיקלי רביב בן מנחם הפך לתופעה התרבותית הגדולה ביותר השנה.

ההצלחה של הפרויקט יכולה ללמד את היוצרים בשנה הבאה כמה דברים. הראשון: אף פעם אי אפשר לדעת איך ומתי תתרחש הפריצה הגדולה, אז מי שחולם להיות זמר מצליח, שלא יוותר לעולם, כי לפעמים חלומות מתגשמים. השני: כדאי להגיע אל הקהל עם משהו ייחודי ושונה ממה שעשיתם עד כה. אלירן צור וניר בן מנחם הצליחו רק כשהפכו לצמד ואז הקולות שלהם התמזגו בצורה מצוינת. זה שינה את התמונה כולה.

השלישי: לא פופ מזרחי, גם לא שירי דיכאון, בלי עיבודי מחשב מיוחדים או זיקוקי דינור בהופעות. מה כן? מוזיקה. שני זמרים עם קולות יפים ששרים שירים מזרחיים ישנים בעיבודים שמשמרים את הרוח המקורית. אפשר לקרוא לזה נוסטלגיה, או גימיק, אבל השניים עושים מוזיקה שהציבור התגעגע אליה. אני לא בטוח כמה מהשירים שנעשים היום יכולים להיות חלק מפרויקט דומה בעוד עשרים שנה, אבל דבר אחד בטוח, ההצלחה של הפרויקט מלמדת אותנו שהציבור בסופו של דבר מאס במוזיקה של השנים האחרונות וחיפש את המקורות.

ודבר רביעי שאפשר ללמוד מהצלחת הפרויקט: העובדה שהוא צמח למימדים מפלצתיים דרך יוטיוב, בהחלט מלמדת שהיום לא צריך חברות תקליטים או אמרגנים ממולחים. יש לכם מוזיקה טובה ורעיון חדשני? היכנסו להקליט והעלו לרשת. אם זה טוב, זה יפרוץ.