שתף קטע נבחר

ארנון צדוק: "היה לי יותר קל אם הייתי אשכנזי"

סרטו החדש של ארנון צדוק "ניקה" הואשם בטעם רע ובפורנוגרפיה, מה שמוסיף למפלס הזעם של הבמאי והשחקן בן ה-63, שממשיך לחוש מקופח גם בישראל 2012. "אנחנו חיים במדינה גזענית", הוא אומר בראיון, "אין אנשים כמוני בטלוויזיה"

גם בגיל 63, ואחרי לא מעט סרטים ותוכניות טלוויזיה בהשתתפותו, ארנון צדוק חושב שהוא סובל מקיפוח של עולם הבידור הישראלי. גם היום, כשהוא מציין את יציאת סרטו החדש "ניקה" וכבר עומד בפני תחילת העבודה על הסרט הגדול ביותר שהיה לו לדבריו, הוא עדיין חושב שאם היה נולד אשכנזי, היה לו קל יותר.

 

 

"אנחנו חיים במדינה גזענית", אומר צדוק בראיון ל-ynet, "קיבלתי את הקלפים הכי גרועים שיכולים להיות. נולדתי שחור ועם עין אחת אחרי שנפצעתי. הדבר הכי לא נכון לשחקן קולנוע זה להיות איפה שאני נמצא. אני לא בצבע הנכון. היה לי הרבה יותר קל אם הייתי אשכנזי. הכי קל היום להיות אשכנזי בן 40, גוד לוקינג. אחרי זה בסדרי העדיפויות באות נשים אשכנזיות, פרענקים, עולים חדשים וערבים".

 

אתה בטוח שהמצב בישראל של שנת 2012 גרוע עד כדי כך?

 

"כל הזמן זה ככה. אם היה יורד עכשיו חייזר ומסתכל יום שלם בטלויזיה, הוא לא היה מזהה אותי שם. אין אנשים כמוני בטלוויזיה, לא קיימים. יונה עטרי היא שחקנית שכל יום שהיא יושבת בבית זה בזבוז לתרבות והאמנות בארץ. גאולה נוני היתה כוכבת ענקית לפני שהגיע הטלוויזיה. גבי עמרני הוא אחד הכוכבים הגדולים ביקום, אבל לא בארץ. הם מוכשרים, כן, אז למה הם לא עובדים? זה בגלל שהם חומים".

 

ארנון צדוק. "לא נולדתי בצבע הנכון" (צילום: איתמר כהן) (צילום: איתמר כהן)
ארנון צדוק. "לא נולדתי בצבע הנכון"(צילום: איתמר כהן)
 

 

כהוכחה לאפלייה ממנה סובלים שחקנים שני עדות המזרח, מציג צדוק את ההתנסות הטלוויזיונית שלו "משפחת עזאני" מ-1999, מעין גרסה ישראלית ל"משפחת קוסבי". בניגוד לסיטקום האמריקני הוותיק, "משפחת עזאני" ירדה מהמסך אחרי שלושים פרקים. "כל השחקנים בסדרה היו תימנים", הוא אומר, "עשיתי ניסיון שגם צבעים אחרים יהיו בטלוויזיה. שידעו שהם קיימים, ושהם לבושים יפה ולא רק באזיקים.  

 

ארנון צדוק וניר שעיבי בקטע מ"משפחת עזאני"

 

"כשבאתי לעשות את הסדרה הזאת, התפקיד הראשי היה פסיכולוג, ואחד המפיקים הבכירים אמר לי 'תשמע, זה לא הגיוני. מה פסיכולוג? תעשה אותו מוסכניק משיכון ד' בבאר שבע'. אנחנו מדינה גזענית, נקודה. מה לעשות? כולם יודעים את זה, ויש כאלה שמנסים להגיד שזה לא ככה. יש אנשים שרוצים להצליח, והצבע עוצר בדרכם".

 

למה אתה מתעורר דווקא עכשיו?

 

"כל הזמן אמרתי שזה עומד להשתנות ויהיה בסדר, אבל זה רקוב מהשורשים וחבל. אני מצדי לא ראיתי את הדברים האלה שהייתי ילד, ממש לא הבנתי. באתי למקום עם תום. ככל שאתה עולה, אתה נדהם ממה שאתה רואה. זה משהו מוטבע שעכשיו אפילו לא צריך להתאמץ כדי להראות את זה. כשאני רואה את עצמי בטלוויזיה זה נראה לי כמו תקלה, אני פתאום מתבלבל כי אני כל כך לא מורגל לראות את זה. תשמע גם עלי זה עובד, אלה דברים שהם פוגעים בכולם. 

 

ארנון צדוק ב"מאחורי הסורגים". מונולוג

 

"הסיפור הזה זה כל כך מטופש. כשאני שיחקתי בסדרה בטלוויזיה הלימודית לפני משהו כמו שלושים שנה, הבמאית היתה צריכה שישיגו לה ילד, וביקשה מהעוזרים שלה: 'לכו תביאו ילד ישראלי'. הם הביאו ילד קצת שחום, אני חושב שהוא היה מרוקאי, אז היא צעקה על העוזרים שלה: 'תגידו אתם נורמלים? אני ביקשתי ילד ישראלי'. במקרה אחר שאלתי במאית תיאטרון מוערכת למה לא מציעים לי לשחק בהפקות של שייקספיר, והיא ענתה לי: 'אתה נראה עבריין'. ככה הם רואים את הדברים, אין מה לעשות".

 

קשה להאשים את הבמאית. די עזרת לתדמית שלך כששיחקת ב"מאחורי הסורגים".

 

"כן, אבל לא שיחקתי רק במאחורי הסורגים. ויותר מזה, לפני ששיחקתי במאחורי הסורגים, גם את התפקידים של העבריינים הם שיחקו".

 

לא הכל שחור-לבן. ארנון צדוק ונטע גרטי (צילום: רפי דלויה) (צילום: רפי דלויה)
לא הכל שחור-לבן. ארנון צדוק ונטע גרטי(צילום: רפי דלויה)

 

כשאתה אומר הם, אתה מתכוון לאשכנזים?

 

"כן, יש הם ויש אנחנו. יכול להיות שבסדר הכרונולוגי של הקמת המקום הזה שאנחנו קוראים לו מדינה, הם היו דומיננטיים, הם פתחו את העסק. אם הייתי אשכנזי היה לי יותר קל. אבל שלא תבין, אנחנו גזענים לכל הכיוונים: גם נכים, זרים, חרדים, אתיופים. אנחנו מדינה פסיכית ואני לא אומר את זה מתוך מרמור. אלה קלפים ואיתם אני צריך לשחק".

 

הלך לו קלף

העיסוק של צדוק בקלפים, באים לידי ביטוי גם בסרטו החדש ודובר הרוסית "ניקה", הנוגע בסוגייה הכאובה של סחר בנשים. העלילה מתחוללת באוקראינה ומספרת על איבן שמפסיד במשחק קלפים, כתשלום על חובו, הוא צריך לשמור על בחורה מקומית שנחטפה כדי לעסוק בזנות ועומדת להיות מוברחת למערב אירופה. במהלך השהות המשותפת שלהם בכלא המאולתר, הגיבורה ניקה גורמת לסוהר שלה להתאהב בה. כך לפי צדוק, כמו שחקנית פוקר טובה, היא משתמשת בקלפים הגרועים שקיבלה בדרך לניצחון.

 

הקלף החזק ביותר של ניקה הוא המיניות שלה, ובסרט נחשפת השחקנית ז'ניה וסרמן לא מעט בסצינות סקס שגררו טענות על טעם רע ופורנוגרפיה. צדוק הודף את הביקורות. "אני לא חושב שיש פה אמירה פורנוגרפית", הוא קובע וחוזר להשוואה לפוקר. "הסרט מוקדש לכל אלה שחושבים שהם קיבלו קלפים רעים בחיים, וניצחו. גם בחיים אם אתה מקבל קלפים גרועים ואתה משחק נכון, אתה יכול לנצח. זה שניקה יורדת לאיבן, זה נשק. באותה מידה, אם היה לה אקדח, היא הייתה יורה בו. היא השתמשה במיניות שלה כדי לגרום לו להתאהב בה.

 

מיניות ככלי, בלי פורנוגרפיה? מתוך "ניקה" (צילום: אבי כהן) (צילום: אבי כהן)
מיניות ככלי, בלי פורנוגרפיה? מתוך "ניקה"(צילום: אבי כהן)

 

"אחרי שז'ניה (וסרמן) ראתה את הסרט, היא אמרה לי 'לא האמנתי שזה ייצא כזה מכובד. התייחסת אליי בכבוד, העירום מצולם נפלא, ותודה רבה לך על התפקיד'. בפורנו אתה מראה את האיברים בצורה הכי בוטה, פה לא. לא ראית איבר מוצנע, אולי לשבריר שניה בהתחלה. אני לא יכול להיות אחראי על האיטלגנציה של הקהל או המבקרים".

 

מבקר את המבקרים

בשלב הזה של הראיון, שהתקיים בבית קפה, מגיח אדם ומחמיא לצדוק על הסרט. "שלא תכתוב אחר כך שהשתלתי אותו, אני לא מכיר אותו", דאג צדוק להדגיש והוסיף: "זה קורה לי הרבה, אבל האנשים האלה לא כותבים ביקורות. אלה שכן כותבים, זורם להם דם אחר בגוף. הבחור הזה הלך לסרט, ראה ונהנה. הכותבים לא מתייחסים לסרט, הם מתייחסים לעצמם: 'תראו איזה יפה אני כותב', ו'איזו עברית יפה יש לי'. אלה אנשים שגם אם יקברו אותם, הגופות שלהם בקבר יישארו שלמות, אפילו התולעים לא יאכלו אותן. אם התולעת תאכל אותן היא תקבל הרעלה".

 

למרות הדברים החריפים, צדוק מבקש להבהיר שוב ושוב כי לא מדובר בכל כלי התקשורת, ולא בכל המבקרים. "ההבדל בין כתבות במקומות מסוימים ומורעלים, לבין האהבה שאני מקבל ברחוב הוא גדול", הוא מסביר. "זה מקומם אותי ברמה האינטלקטואלית. לא היה אכפת לי אם היה מבקר שכותב כי הסצינה הזאת שוחקה לא טוב או שהסיפור לא מעניין או שהוא סופר בצורה רשלנית, אבל הם לא כותבים על זה. הם בריונים שהולכים על הכיוון האישי. בפסטיבל בייג'ינג אף אחד לא ידע מי זה ארנון והסרט זכה בפרס הראשון. פה, הכותבים מתיימרים לדעת מה אני חשבתי".

 

אולג לוין ומריה אובנוב ב"ניקה" ()
אולג לוין ומריה אובנוב ב"ניקה"

 

לטענת צדוק, חוסר ההבנה של המבקרים בנוגע אליו, בא לביטוי גם בפרשנות שלהם את "ניקה" כסרט סנסציוני על סחר בנשים. "הסרט הוא על מערכת יחסים בן אישה שנחטפה לבין החוטף, והדרך שבה היא מנסה כל דרך אפשרית כדי להיחלץ מהצרה שנקלעה. אם מישהו ראה פורנו, זה בראש המלוכלך שלו. אני לא התכוונתי לזה".

 

נראה שהכעס של צדוק נובע גם מהמקום הגדול שהעבודה על "ניקה" קיבלה בחייו. הוא אפילו מכר את דוכן הפלאפל שהיה ברשותו, כדי לפנות זמן לבימוי הסרט. "היה לי דוכן פלאפל שנכנסתי בו בשותפות. אכלתי מנה, היה טעים וקניתי חמישים אחוז מהעסק", הוא מספר. "אבל כשאתה פותח עסק, אתה חייב לשבת שם. היה כיף, אני אוהב מטבח בישולים. למרות שהשותף שלי הסכים שאשאר ואעשה בנוסף דברים שאני אוהב, לא יכולתי כי זה לא הוגן, פתאום להעלם לארבעה חודשים, חצי שנה".

 

"נכנסתי לעסק הזה כי חשבתי שאני אוכל להשתלט על זה. תמיד אמרתי לעצמי שבסוף חיי, הייתי רוצה שיהיה לי מזנון קטן, שאני מבשל רק לחברים ואכין שם מטעמים. אבל נראה לי שהקדמתי את זמני עם הפלאפל. רק עכשיו אני מתחיל לעבוד, עד עכשיו הייתי בפנסיה".

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
לאתר ההטבות
מומלצים