סטוקר: אני צופה בך כל יום, אך לא יודע את שמך

הכל התחיל באוקטובר שעבר. המובילים המיוזעים, ארגזי הקרטון המלאים, הספה האדומה הנוצצת, העיניים הירוקות והמבט הפראי. מה היה קורה אם? אני מתריס כלפי עצמי כרגיל. מה היה קורה אם לא הייתי עובר שם? האם בכל זאת הייתי מבחין בך? האם סיפור אחר היה מפגיש בינינו אי פעם?

אין לי מושג איך קוראים לך אפילו. לא פעם הלכתי לתיבות הדואר שבכניסה לבניין וניסיתי לצוד אותו. תקופה מסוימת היית דנה, אבל דנה עזבה, המדבקה הוחלפה ואת נשארת. אחר כך הפכת לעינב. ואז ענבל. ואז חסרת שם, פאם פאטאל שלא ציינה את שמה על תיבת הדואר.

חלון סלונך הצר הוא כרטיס הכניסה שלי לעולמך. שתי עיניים חומות וממוקדות שמסרבות למצמץ, עת אני מסתתר מאחורי תריסיו המוגפים למחצה של חלון חדר השינה שלי, פולש למרחב הפרטי שלך. אני רואה מרצפות תל אביביות ישנות, שולחן עץ עירום עם עציץ של סחלב לבן שוודאי קיבלת במתנה מאחד האקסים שלך, וספרייה מעץ ישן עם כמה ספרים שמונחים עליה באי סדר. הספה האדומה.

ולא שהחיים שלך מעניינים כל כך. בכל יום את חוזרת הביתה לקראת שבע בערב, ממהרת להוריד את הכלבה החומה שלך לסיבוב הקבוע מסביב לבניין, גוערת בה כשהיא נוהמת לעבר חתול אחר, וקוראת לעברה "טניה, לא!" כשהיא מחליטה להשתולל קצת יותר מדי עם יתר כלבי השכונה.

אחר כך את עולה הביתה ונעלמת. אני משער שלמקלחת, כי בתמונה הבאה את יושבת על הספה האדומה ולוגמת כוס קפה, כששיערך רטוב ואת לבושה בבגדים ביתיים.

הטייטס השחורים, הגופייה הירוקה עם הכתם הבהיר בצד ימין, החולצה הורודה עם המלמלה הלבנה, הפיג'מה האדומה איתה את מסתובבת בחורף. לפעמים את מברישה את שיערך, לפעמים שמה לק, לפעמים מתבוננת בעצמך במראת האיפור העגולה שאת קמה להביא מחדר השינה. אחר כך תבהי במחשב שעה או שעתיים במבט מצועף.

לפעמים תקרבי את כף ידך השמאלית ותניחי את סנטרך עליה. לפעמים תקבלי שיחת טלפון ותסתובבי הלוך ושוב בבית עם מכשיר הטלפון שלך, מצחקקת או רצינית, קולנית או חרישית. לבסוף תגיפי את התריסים ותודיעי לי על סיום טקס הצפייה היומי שלי, שספק אם את שמה לב אליו. אנחנו בעיצומו של משחק מחבואים, שבו את לא יודעת שאת המתחבאת ואני לא יודע שאני המחפש.

את תמיד חוזרת

פעם אחת נעלמת לגמרי. קרוב לחודש לא הופעת בחלון כלל והבית נותר דומם. חשבתי שאני משתגע. חשבתי שעזבת. חשבתי שעברת לגור עם חבר חדש. בחיי שרציתי לשאול את השכנים, אפילו רציתי לפרוץ לך לדירה, להריח משהו ממך שם. אבל בסוף חזרת. את תמיד חוזרת.

ויש גם את חלון חדר השינה שסגור תמיד, או בעצם - כמעט תמיד. פעם בכמה שבועות, בדרך כלל בשבת לפני הצהריים, שלבי התריסים הפתוחים מעט נסגרים בבת אחת. רעש חרישי נשמע, החלון נפתח לשני צידיו ופנייך מופיעות בו. חצי מהפנים עדיין חייתי מאתמול בלילה והחצי השני מפויס בנירוונה שאחרי. את שולפת את השמיכה, רוכנת על אדן החלון ומתחילה לשלשל אותה כלפי מטה, כדי שתתאוורר. אני מצליח לראות את עצמות הבריח שלך. מתחנן שתיפול השמיכה ואני ארוץ במהירות למטה לרחוב ואביא לך אותה. את יודעת, לא הרבה מפריד בינינו.

בשלב מסוים התחלתי לחשוב שאת יודעת שאני שם. זה היה ביום ההוא בו התנהגת בצורה מוחצנת, כאילו שידעת שמישהו צופה בך. ביום ההוא ניגשת לתריס ונעצת מבט חודר לעברי. אני מכיר אותך היטב. זרקת אותי מהחלומות שלי כבר כמה פעמים בחיים. בכל פעם הגוף שלך לובש צורה אחרת אבל היחס אותו היחס. את מגחכת רק למשמע המחשבה שאני חושק בך. את מסובבת אותי על האצבע הקטנה. מנצלת וזורקת.

מאז, שנינו משחקים את התפקיד שלנו היטב. אני עומד, מתבונן, חושב, מדבר קצת אליך וקצת לעצמי, ואת משחקת את תפקיד הסנובית עד הסוף. יבוא יום והמשחק הזה יסתיים. יבוא יום ואת או אני נעזוב, ונישאר מכרים-לא מכירים, עם הרגשת פספוס קטנה-גדולה.

יבוא יום ותמצאי לך בן זוג, גבר חלומות אמיתי. טוב יותר ממני. יבוא יום ובו תעמדי מולי ובכנות, תשאלי לכוונותיי. למה אני מסתכל בך מדי יום כבר כמעט שנה. ואני, אני בטח איתמם. אשתדל שלא להסמיק, איעלם מהמקום במלמול כלשהו. אך בבית, מאוחר יותר, אנתח את כישלוני ואכעס על עצמי כרגיל.

ואולי יבוא יום ובו תנקשי את על דלתי. אני אדע שזו את, ובכל זאת אכחכח בגרוני ואקרא "רגע בבקשה", לפני שאגיע לדלת. אסתכל בעינית ואראה את פנייך היפים, עינייך הירוקות ושיערך השחור. אקח נשימה עמוקה ואפתח את הדלת. רגע נתבונן זה בזו באינטימיות המסחררת של שני אנשים שיש להם כל כך הרבה מה לומר עד שאינם יכולים להוציא הגה. אחר כך תקרבי באיטיות את פיך ותלחשי על אוזני "בוא". ואולי לא תלחשי כלום. רק תעניקי מבט מלא משמעות. אני כבר אבין.

וזה יהיה מה-זה איטי. אל תצפי לקוויקי או לסקס סוער. לאט-לאט נקלף זה מזו את הבגדים. קודם ניגע, לאט נלטף. בחושניות שפתיים ישקו. אולי יהיו לחישות ואולי מילים ייאמרו. הלב שלי ידפוק בטירוף עת אוריד את חולצתך ואגע בעדינות בגופך, בכתפייך, בשדייך. גם כשנהיה עירומים זה לא יקרה מיד. את אוהבת משחק מקדים, ארוך וטוב. ואני, אין דבר שאני אוהב יותר מאשר את העיניים העצומות שלך, קצב הנשימות המתגבר ותנועות הגוף האקסטטיות.

וכשזה יקרה, זה יהיה הדבר הכי טוב שקרה לך עד היום. ואת לא תהיי מלכה ולא נסיכה, לא מצליחנית או מפורסמת ולא הבחורה מהקטלוג שאת רוצה להידמות לה. את תהיי פשוט את, וזה מה שאני כל כך אוהב בך. ואחר כך נגמור יחד, פורקן גופני עם ניצוץ של אלוהות המעורב בעובדה השטנית שזהו, נגמר. קצב התנועות יואט ואחרי כמה שניות אני אצא או את, ונשכב זה לצד זו. אולי נמלמל כמה כיף היה ואולי פשוט נשתוק, שני זוגות פנים יתבוננו זה בזה ממושכות, למרות שמילה אחת לא תיאמר.

ואחר כך? זה כבר תלוי בך. נוכל לזרוק את כל החיים הישנים שלנו לפח ולהתחיל חיים חדשים. נוכל להגשים חלומות יחד, לטייל בעולם, אפילו נוכל לעבור לגור יחדיו או להמשיך לצפות זה על זו כרגיל. נוכל להיפגש שוב ביום שאחרי ונוכל להיפרד ולא לראות זה את זו לעולם. נוכל לשחזר עוד באותו לילה את המגע האלוהי שעברנו יחדיו, ונוכל שהוא יהיה חד פעמי.

אני כאן בשבילך. אוכל להצחיק אותך ואוכל להיות רציני. אוכל לעשות לך נעימי איפה שאת אוהבת ואוכל פשוט להניח לך. אני אדבר. אני אשתוק. אני אכין קפה עם שני סוכרזית או תה צמחים בלי סוכר בכלל. אני אכסה בשמיכה או אפעיל מזגן. אני ארד בבוקר לקנות לחם ואביא בכל יום שישי פרחים ועיתון.

אני אגשים לך את הפנטזיות הכי פרועות או פשוט אתנדף לך מהחיים. אני אכתוב לך מכתבים או שירים. מה שתחליטי, הכדור אצלך. רק בבקשה, אל תישארי פנטזיה לא ממומשת.

בואו להיות חברים של ערוץ יחסים בפייסבוק

הסיפור פורסם במסגרת תחרות "50 גוונים". יש לכם סיפורים על סקס ופנטזיות מיניות? שלחו אלינו לערוץ ואולי תוכלו לזכות בעותק המתורגם של רב המכר "50 גוונים של אפור"