גם לגברים יש שעון ביולוגי. אני דוגמה חיה לכך
יש שיאמרו "אתה גבר, אתה יכול לעשות ילדים גם בגיל שמונים. תראה את צ'ארלי צ'פלין, תראה את וודי אלן", אך אני לא וודי ולא צ'ארלי, כולה תומר. ותתפלאו, אבל גם בתור גבר חסר שחלות, נעדר חצוצרות ונטול רחם שכמותי, אני לא לגמרי רגוע
עוד בנושא:
עניין של זמן: נויה הרווקה ואימת השעון הביולוגי
אין טעם להכחיש. גם לנו יש שעון ביולוגי
דוקטור, עזור לי. אני חושב שיש לי רחם
נושא רגיש במסגרת הרווקות שמשתדלים שלא לגעת בו כי הוא כביכול לא רלוונטי ורק מוסיף לחץ לבעיה, אם נחליט לקרוא לבעיה – בעיה, הינו הזמן. זה, והעובדה שהזמן באופן עיקש ביותר מתקדם קדימה. רבים ניסו לבדוק האם ההתקדמות הזו היא חיונית, אם אפשר להפוך אותה, לעכב, אולי להאיט.
חשבו להקפיא את הזמן אבל גילו שזו בעיה כי זמן לא נכנס לפריזר, הוא גדול מדי. גם אי אפשר לעצור אותו וגם לא ניתן לסובב את גלגליו לאחור, כי זמן הוא לא מכונית. לבסוף הגיעו האנשים למסקנה אחת מורכבת אך פשוטה – השעון הביולוגי ממשיך לתקתק וכל גישה לסוגיית הרווקות לא תשנה את המשך תנועת המחוגים.
לא וודי ולא צ'ארלי
יש שיאמרו "אתה גבר, אתה יכול לעשות ילדים גם בגיל שמונים. תראה את צ'ארלי צ'פלין, תראה את וודי אלן", אך חברים יקרים, אני לא וודי ולא צ'ארלי, כולה תומר. ותתפלאו אבל גם בתור גבר חסר שחלות, נעדר חצוצרות ונטול רחם שכמותי, אני לא לגמרי רגוע.
הרי מתישהו, בשאיפה/בעזרת השם/שתי נקישות על משטח עץ זמין/אצבעות משולבות/חמסה-חמסה שום-בצל, עם הרבה מזל ועקשנות או פשרה ועצבנות, תסתיים לה הרווקות בחתונה מאוחרת. לא הסרט, אלא ממש חתונה שהיא מאוחרת.
הצד החיובי בכל העניין הזה הוא שהחתונה המאוחרת מקבלת את הגושפנקא הנדרשת ואת כל התמיכה, וזה לא משנה שהיא הגיעה מאוחר, העיקר שהיא הגיעה.
אין נזיפה ואין צקצוק בלשון כי כולם רוצים כבר לגמור עם זה, לא רוצים להוסיף איזושהי הערה שתגרום לרתיעה או הימנעות או חס וחלילה - עיכוב נוסף. הרווק הנצחי סוף-סוף מתחתן, ועדיף מאוחר מאשר אף פעם, אז אל תגידו כלום. אחרי זה נספר לו שהזמן לא חיכה לו ופשוט התקדם.
בתמונות החתונה שיבחנו ילדינו העתידיים בעתיד העתיד לבוא, אנו אמורים להיראות צעירים וטיפשים, אך בעוד שנים מספר יביטו אלינו מהתמונות המפרצים בקרקפת שניסיתי להסתיר. זה סקסי, יגידו לך השושבינות, אבל את יודעת שהחתן שלך היה מעדיף (אם רק היה יכול) לגדל רעמה בלי להיראות כמו מנהיג ציבורי או מסלול המראה.
אני כבר רואה איך מטקבקים לי שאני מגזים. אני פה בשביל להגזים כדי להעביר נקודה, אבל במקרה הזה אני לא מגזים, זה עניין של מתמטיקה פשוטה. המתמטיקה של כל מה שמתחיל ביום שאחרי החתונה המאוחרת ובגלל שהיא מאוחרת.
חישובים על בירה ראשונה
אני יושב עם חבר בפאב, עושה את החשבון על בירה ומגיע לסיכום מדאיג. בדרך כלל על בירה לא קורים דברים מדאיגים (מה שמדאיג אותי עוד יותר), אבל חשבון זה חשבון, וגם אם על בירה הוא לא מדויק, זה לא נראה טוב.
התרחיש המוצלח יותר והסביר למדי אומר שתוך שנה-שנתיים אני פוגש מישהי, ותוך שנה-שנתיים מהרגע ההוא אנחנו מחליטים שזה 'זה', ותוך שנה-שנתיים מהרגע ההוא-ההוא אנחנו מתחתנים ומתחילים לעשות ילדים, כי זה מה שבני אדם עושים, מסתבר. אז בגיל 40 אני אבא. קניתי. הרי הבטחתי לאמא. כשהילד שלי עולה לכיתה א' כבר עברתי את גיל 45, אני עדיין נמרץ ויכול לשחק איתו כדורגל בלי לקבל התקף לב. אני עדיין יכול להרים אותו על הידיים ולדמות לו מטוס.
בגיל 10, בתקווה שהוא לא יתבייש בי עד אז, הוא אמור לסנג'ר אותי לשמש כהורה מלווה בטיול השנתי הראשון שיכלול לילה מחוץ לבית. אני אהיה אז גבר בן 50, עם שיער כסוף וסקס אפיל מתפרץ - כמו שיש רק לגברים בגיל הזה, והמורות בנות ה-30 שלו שבדיוק תחפשנה בעצמן חתן, תתמוססנה, כי הן יסתכלו עלי וידעו שהן רוצות בדיוק כזה.
אני רואה ברוחי את התמונה ויודע שאין ספק שאף אחת מהן לא תלמד מתמטיקה, אחרת היא הייתה עושה בעצמה את החשבון, והייתה נדלקת לה הנורה האדומה שאצלי היא כבר בוערת. הנורה הזו בוערת כי כשיש לו, לילד שלי, חברה, והוא מתחיל בעצמו את דרכו הפתלתלה בזוגיות, אני כבר אהיה בן 55.
אני יודע מה תגידו: זה עוד עשרים שנה מעכשיו, מה אתה דואג? אבל אני דואג, זה חלק מהמהות שלי, ואני דואג כי פה זה רק מתחיל להיות מדאיג! רק מתחיל! ואני רק בבירה השנייה! סליחה, אפשר עוד אחת? תודה.
בירה שנייה ואני כבר בן 80
כשהבן שלי יתגייס אבא שלו כבר יהיה בן 60. וכשהוא יסיים את התואר הראשון שלו, אבא יגיע כבר לגיל 65, וחמש עשרה שנה מאוחר יותר, כשהוא יתחתן, כמו אבא שלו, בסביבות גיל 40, אני כבר אהיה בן שמונים. שמונים!
בחתונה של הבן שלי, הבן הראשון שלי (ועוד לא הגענו בכלל לחשבון לגבי אחותו הקטנה), אני עלול להיות אלמן. הנה הגיעה הבירה השלישית. לחיים! כן, זה מה שיקרה אחרי כל המאמצים של עכשיו. עניין של סטטיסטיקה פשוטה: אם אני שרדתי את גיל 80 המכובד, סיכויים יפים שאשתי דווקא לא תשרוד.
ואז אני אמצא את עצמי שוב רווק, אבל הפעם בגיל מאוד מתקדם. את הנכד הראשון שלי ספק אם אוכל להרים מהשטיח, וסביר שלא אזכה להכיר את החברה הראשונה והרצינית שלו, אלא אם לוקחים בחשבון את זו שתחליף איתו נזלת בשיער, כשישחקו ביחד בארגז החול בגן.
אני מקווה שהיא תהיה ממשפחה טובה, זה מאוד משפיע על איכות הנזלת. אני מעריך שבגיל הזה, כשבמקום לבחור שיש למטבח - אתה בוחר שיש למצבה, אם הנזלת של החברה של הנכד שלי תהיה מספיק צהובה ומספיק סמיכה, אני אתן מיד את ברכתי לחתונה.
בטח לא אבין למה הצעירים האלה לא לומדים מהטעויות שלנו ומתלבטים כל כך ולא מתחתנים כשכל החיים עוד לפניהם. בכל זאת, אומר על הנכד שלי, למה הוא מחכה? הוא כבר בן 5 וחצי! וחצי! סליחה – אפשר עוד חצי?
בואו להיות חברים של ערוץ יחסים בפייסבוק
