שישה מליון ואחד
הבמאי דוד פישר חוזר לארצות הברית עם סרטו העוקב אחרי יומן ימי השואה של אביו המנוח
סרטו הדוקומנטרי עטור השבחים של הבמאי הישראלי דוד פישר, “שישה מליון ואחד", הוקרן במהלך השבוע האחרון בבית הקולנוע הסמוך ללינקולן סנטר. הסרט, העוסק בחוויית הדור השני לשואה, מביא את סיפורו של יוסף פישר, אביו של הבמאי, כפי שתיאר ביומן אותו כתב במהלך שהותו במחנה עבודה באוסטריה. “לאחר מותו של אבא, מצאנו יומן אישי שכתב בתקופת השואה. אף אחד מחמשת הילדים לא רצה לפתוח אותו, כנראה משום שאבא שתק כל חייו. לך תדע איזה שדים יקפצו ממקום שהיה נעול כל כך הרבה זמן", מספר פישר. “בכל זאת, החלטתי לפתוח את היומן: מטהאוזן, גוזן, מכות, רעב, קניבליזם – השדים חגגו. היו מקומות ששמעתי עליהם בעבר והיו כאלה שנשמעו לי כאילו נלקחו מ'שר הטבעות', הזויים, דמיוניים, חסרי ממשות. נסעתי לאוסטריה עם מצלמה כדי לשנות את גורלם. חצי דרך עשיתי לבד. לחצי השני של המסע הצטרפו האחים שלי, שלא רצו להשתתף בו בתחילה. זה לא 'סרט שואה'. בסופו של דבר יצא סרט על אינטימיות נדירה שהחליפה כאב בהומור מתוק ומר".
שישה מליון ואחד
לאותו מסע בעקבות יומנו של האב המת יצא פישר עם אחיו, עורך הדין הידוע רונאל פישר, גדעון פישר והאחות אסתי.
פישר, ששימש עד שנת 2008 כמנהל "הקרן החדשה לקולנוע ולטלוויזיה" עבד על סרטו "שישה מליון ואחד" כארבע שנים. הסרט השתתף בתחרויות בפסטיבלים בטורונטו ובסן פרנסיסקו והוקרן בישראל במשך כמה חודשים. בימים אלה הוא נמצא בארה"ב לצרכי קידום והפצה של הסרט שינדוד מניו-יורק לבתי קולנוע בלוס אנג'לס, פילדלפיה, בוסטון, וושינגטון ומיאמי. “במשך הרבה שנים דנתי עם עצמי באיזה פורמט לעבד את היומן. בתחילה חשבתי להוציא אותו כספר. בסופו של דבר הבנתי שהמדיום שלי זה קולנוע: תמונה וסאונד. לקח לי זמן למצוא את הטון האישי. מעבר לכך, היו גם קשיים בירוקרטיים בדרך לקבלת האישורים לצלם בכל האתרים. מה שמדהים בכל הסיפור הוא שבמקום עצמו בו היו המחנות, עומדות היום שכונות מגורים שוקקות. ההליכה בסימטאות שם עוררה בנו רגשות של חרדה, תמיהה, בוז. זה היה משתק. באחת הסצינות בסרט אנחנו עושים שיחזור מדויק של תמונה המקורית של הרחוב בשחור לבן לבין הרחוב כפי שהוא נראה כיום, 60 שנים אחרי הזוועה.
“עברנו חוויה רגשית מטלטלת. צחקנו ובכינו בצורה מטורפת. הכל יצא החוצה, המורכבות של הדברים והאינטימיות. למעשה הגענו למסקנה בסוף התהליך, שכנראה אנחנו צאצאים להורים שונים. לכל אחד מאיתנו הייתה דמות אב שונה, מסתבר. אני מכה על חטא שהייתי די טמבל וחשבתי שאין עם מי לדבר כל השנים. באמצעות היומן גיליתי שאבא שלי היה אינטלקטואל – אמנם לא משכיל אבל בעל יכולת כתיבה נהדרת ומפתיעה. אחרי שחזרנו לארץ הרגשנו שעדיין דרוש לנו זמן לעכל את הכל, את העוצמה של הדברים, המפגש עם ההיסטוריה המשפחתית. רונאל אמר בסרט משפט שסיכם את הכל: החיטוט ביומן זה משהו שאסור לעשות אבל מוכרחים לעשות”.
הסרט הוקרן בניו-יורק במקביל לביקורו בעיר של אחמדינג'אד, ששב והכחיש גם הפעם את השואה.
“כישראלי וכיהודי אני ממש לא יודע אם לצחוק או לבכות כשאני שומע את הדברים. זה מאד לא קל. הלוואי והיה איזשהו פטנט לשמר את הניצול האחרון ולהשאיר אותו בחיים על מנת שיחזור ויספר כמקור ראשון על הזוועות שחווה כדי שאנשים יאמינו. לצערי, זה בלתי אפשרי ואני חושש שבעוד כך וכך שנים השואה תיהפך לעוד כמה שורות בדפי ההיסטוריה ולא לזיכרון חי".
איך היו התגובות של הקהל המקומי?
“וואוו. המפגש עם הקהל הניו-יורקי היה סוחף רגשית ממש כמו לעשות את הסרט. בסרט צילמתי את החיילים האמריקאים ששיחררו את המחנה בו אבא שלי עבד בכפיה. הם כיום אנשים קשישים פוסט-טראומטים. הם בכו כשסיפרו על שלדי אדם שהלכו לקראתם והתמוטטו למוות. הקהל המקומי מאד מאד התרגש".
מהו הפרוייקט הבא שלך?
“זכיתי במענק מקרן אמריקאית ליצור סרט על שימור תרבות היידיש ובמקביל אני מתכונן למעבר זמני לארה"ב כמרצה באוניברסיטת ייל, שם אלמד קולנוע דוקומנטרי".
לפרטים נוספים על ההקרנה בלוס אנג'לס באוקטובר 19-25:
