החברה האינפנטילית: ילדות זה ממש לא שמחה
חברה שלך צווחת בלי סיבה כמו זאטוטה, לוקחת הכל ללב, מתאכזרת לזרים ואת כל המריבות שהיא מתחילה, אתה נאלץ לסיים? בוא, תביא חיבוק. אתה צריך אחד: אתה מקולל בבחורה ילדותית. כך תזהה אותה מראש - ותברח בזמן
יש הרבה מאוד סוגים של פסיכיות בעולם הזה. בחורות שמערכת יחסים איתן היא כמו לפלוש לרוסיה בחורף, רולטה רוסית עם נשק אוטומטי או דבר אחר שטיפשי ומסוכן לעשות (ולא חייב להיות קשור מטפורית לרוסיה). חלק מהן תצטרכו להכיר קצת לעומק לפני שתבינו שאתם בצרות. אבל יש סוגים שאפשר לזהות - ואת חלקן, כבר מהצווחה הראשונה.
היום נדבר על הסוג שהכי מפריע לי, ה'דיל-ברייקר' האולטימטיבי: הבחורה האינפנטילית. לדעתי, גבר בר דעת יעדיף לצאת עם טרנסקסואל שאת ניתוח שינוי המין עשו לו שני חברים, על בסיס הנחיות מיוטיוב - מאשר לחבוק אינפנטילית מצווחת והזויה. ולמה זה סוג כל כך בעייתי? משום שבניגוד לפסיכיות האחרות, האינפנטילית עצמה היא רק חצי בעיה.
איך תדעו שחברה שלכם אינפנטילית?
אף אחד לא אוהב לחשוב על חברה שלו בתור סתומה ילדותית. "מה, יש לה כל מיני קטעים ילדותיים, אבל אני אוהב אותה", יפלטו, אבל עמוק בפנים, אתם יודעים שרוב האנשים לא מתנהגים כמותה.
אתם יודעים שהיא לא "High Maintenance" אלא טוטאל לוס, ואתם עדיין מגוננים על הגרוטאה. מדוע? כי כשמישהו במערכת יחסים בוחר להיות "הילד", השני עלול להפוך להיות מין "הורה" בצורה לא מודעת. והורים לא אוהבים להודות שהילדים שלהם גרועים.
אז בואו נבהיר כמה דברים בנוגע לאינפנטיליות: אינפנטיליות הן לא בחורות שאוהבות דברים שמיוחסים לילדים. למשל, בחורה שמאוד אוהבת סרטים מצוירים יפניים? אמצו בשתי ידיים, היא גיקית, וגיקיות הן נפלאות. עיסוקים שנחשבים לילדותיים לא דווקא מגדירים אדם כילדותי, ואם נלך לפינה הקיצונית של התופעה, כמו למשל - בחורה איתה יצאתי והיה לה אוסף של 50 סוסים של הפוני הקטן מפלסטיק ורוד, והברישה את רעמתם פעם ביום? לא ילדותית. המונח שאתם מחפשים הוא "קוקו".
אינפנטיליות טמונה בכל אדם. לפעמים אנחנו מתעצבנים ומגיבים בצורה ילדותית לדבר מה - ובאופן שיכול להיות ממש לא נעים עבור המתבונן מן הצד. זה לא אומר שאנחנו תמיד ככה. השאלה היא כמו בכל דבר, שאלה של מינון ומידה. האינפנטילית לא עושה לפעמים רגרסיות לגיל שש: היא חיה שם. אגב, אינפנטיליות אף פעם לא מודעות לעצמן. הן יכולות להבין שכעסת על משהו שהן אמרו ולהתנצל על כך, אבל בפועל, ההתנצלות תהיה על מה שהיא אמרה ולא על איך שהיא אמרה את זה או על עצם העניין. זה חלק מלהיות אינפנטילית: את סתומה מכדי להבין שטעית.
לאינפנטיליות יש מקום של כבוד במגדיר הפסיכיות שלי. בניגוד לסוגי פסיכיות אחרות, אותה ממש קל לאבחן. ראשית אפתח בכך שכל דבר מסיח את דעתה. אי אפשר לדבר איתה לעומק על שום דבר שלא קשור אליה, משום שהיא מרכז היקום הידוע, מבחינתה. אם אתם זוכרים לפרטי פרטים שיחות טובות שהיו לכם איתה - כנראה שיש מעט מאד כאלה.
כל מי שמשרת את האינפנטילית הוא עבד. מלצרים, בארמנים, שליחים, נהגי מונית, זרים שמבקשים את עזרתה ואחרים - כולם יקבלו ממנה תשובות מתנשאות, נזיפות מוגזמות, עלבונות מרומזים ועוד. מבחינתה, הם כלל לא בני אדם. כשהיא רוצה משהו, היא רוצה אותו "עכשיו", גם אם מצידך זה יצריך נסיעות, הוצאות, עצבים ומאמץ. "מה כבר ביקשתי"? תגיד לעצמה. היא הרי לא מסוגלת להכיר במאמצים של אחרים, או להעריך אותם. באותה מידה בה תינוק לא מודה להוריו אחרי שהחליפו לו חיתול.
כשהיא לא רוצה, לא תזיז אותה עם טנק. היא לא מרגישה צורך לנמק סירוב, גם אם יהיה הגיוני כמו גלגל משולש. היא אולי לא תשכב על הרצפה ותרקע ברגליים; אבל זה בעיקר משום שיהיה זה יותר מדי מאמץ מצידה. כשהיא כועסת, זה עם אפקטים מיוחדים: צרחות, קללות, עלבונות מתחת לחגורה, האשמות נגדיות מחוץ להקשר, מניפולציות ואיומי פרידה - הכל כשר. היא לא מסוגלת "להפסיד" בעימות, לא משנה עם מי ועל מה הוא נערך, וכמובן שהיא לעולם לא תודה בטעות. כשהיא מתנצלת, זה יהיה על שהכעיסה אותך, לא על מה שעשתה. זה כמו להגיד "יה, ממש באסה שהתעצבנת".
כשהטיטאניק פוגשת בקרחון
הבעיה בבחורה ילדותית היא שבלי משים, היא משנה את האיזון בקשר: הזכרתי את תפקידי ה"ילד" וה"הורה" - שלשניהם אין מקום בזוגיות שפויה. ברגע שיתייצב האיזון החדש, יופיע טיימר בלתי נראה מעל ראשה המטפורי של מערכת היחסים האבודה הזאת שלכם. למה? כי כך נוצר מצב בו רוב מה שיסתבך יקרה בגללה, ורק אתה תוכל לפתור את זה.
בהנחה שאתם לא מניאקים (שבוגדים, פוגעים בכוונה, מחלישים ומקטינים, מזניחים או מתנהגים בגסות לבני הזוג), רוב המריבות ביניכם יתרחשו בגלל אי הבנות. אנשים במערכת יחסים מאוזנת לא ממהרים לריב; אם אחד מבני הזוג אמר משהו שאפשר לפרש בצורה פוגענית, יבקש ממנו הצד השני להסביר למה התכוון - או אפילו יתעלם לחלוטין מהעניין. למה? כי ההיגיון שלו אומר "היי, הבנאדם הזה אוהב אותי. אין לו סיבה לפגוע בי. לא לזה הוא התכוון". כשזה קורה, פשוט מדברים ומלבנים עניינים, ואפשר לחגוג בסקס אם בא לכם.
אבל כשמופר האיזון, הבחורה מרגישה חופשי להשתולל, לצווח, לעשות לכם סצנות מביכות בכל מקום, להתנהג כמו שרק אינפנטילית אמיתית יכולה - כשהיא לא חושבת כלל על ההשלכות. כל מה שיצא לכם מהפה ילך אצלה בראש לפינה הכי אפלה ומעוותת שאפשר - וכל מפלצות חוסר הביטחון שלה יסתערו עליכם החוצה מהפה, רכובות על סוסי פוני ורודים (כי היא אינפנטילית) ומרושעים (כי היא דפוקה).
אתם תצטרכו להרגיע אותה, לפשר, להסביר ולהסביר ולהסביר. יודעים מה? זה ממש מתיש. בשלב מסוים פשוט יימאס לכם.
תתחילו לפחד לפתוח את הפה, רק שלא יתחיל עוד מעגל של "מאמי, אבל לא הבנת אותי נכון, למה את חושבת שלזה התכוונתי?", אחריו "מאמי, את רואה? בעצם אין לך סיבה לכעוס" ולקינוח, "מאמי, אני אוהב אותך". בין מאמי למאמי יכולות לעבור שעות של זעם ועצבים, כשגם הססגוניים שבמזוכיסטים היו מוותרים על התענוג.
לנטוש את הספינה
בשלב מסוים יימאס לכם לפתור את זה, להיות הקברניט של הספינה הטובעת 'ריליישנשיפ'. אז תפסיקו לתרץ את השפטים שהיא עושה בכם בכל מיני תירוצים מטופשים: גם הבחורה שנראית הכי טוב, שהכי כיף איתה כשיוצאים, שהיא סקס אגדי, קינקי ומעולה, מעניינת ולומדים ממנה דברים - כל אלו מתגמדים לעומת קללת האינפנטיליות; זה קשר שייגמר וייגמר רע. חפשו מערכת יחסים בריאה ומאוזנת - עם מישהי אחרת.
בהצלחה!
בואו להיות חברים של ערוץ יחסים בפייסבוק
לפנייה לכתב/ת 
