בובות מדברות

אין מנצח, אין מפסיד. גם הפעם, למרבה הצער, הרפובליקני בנשמתו והדמוקרטית החובבת נאלצים להסכים, ודווקא רצינו קצת אש וגופרית, כזו שתצית ויכוחים בין שנינו, במלחמת ההתשה הפוליטית הבין-זוגית שאנחנו מנהלים כבר עשור וחצי: בדרך כלל זה מסתיים בכך שכל צד מרגיש שהוא נורא צודק ולפיכך השני צריך להוריד את הזבל. לא הלך לנו הפעם. קרבות אגרוף לא אמורים להיגמר בתיקו, למרות שחוקי המשחק כוללים אפשרות כזאת. האכזבה כוללת גם אלמנט של שעמום, כי הרי התוצאה קצת חסרת משמעות: בוחרים לא יהפכו את עורם בגלל משהו שאמר סגן נשיא.

בחירות בארה"ב 2012 - דיווחים נוספים ב-CNN ו-ynet

עוד דיווחים ב-ynet לקראת הבחירות לנשיאות בארה"ב:

עידוד לאובמה: ביידן עצר את הסחף, תיקו בעימות

כשרומני הגיעה לטלוויזיה: מתכון לאפייה, בלי מיט

אובמה: הייתי מנומס מדי בעימות נגד רומני

העימות בין הסגן המכהן לזה שרוצה לרשת את מקומו הוא בעצם דיאלוג לוחמני על ריק בין שתי בובות מדברות, שלא זזות לרגע מן העמדה של הבוסים. ומה לעשות ששתי הבובות כאחת לא נראות מתאימות לתפקיד הרציני והאמיתי, לתוכו ייאלצו לגדול כשחס וחלילה יקרה משהו למספר אחת. מצד אחד, מנהל הבנק הקשיש, הטוב והמיטיב. מצד שני, הילד עם עיני ההאש פאפי הכחולות, תספורת אחידה של בית ספר וארשת של סטודנט מצטיין ולהוט: אוסף של קלישאות טלוויזיוניות שטובות אולי לעימותים בטלנובלות, אבל כאן איכשהו הן לא עבדו.

כי הזקן לא התעלה על הצעיר וגם ההפך לא אירע, הניסיון הפוליטי של ביידן לא הכניע את טוראי ראיין, ושפת הגוף האגרסיבית של ביידן לא גברה ולא נסוגה מפני האיפוק שראיין נקט במחוות פיזיות. שניהם נאים למראה ושניהם לא הפגינו אפילו צל של פדיחה, כמו שציפו מביידן בגלל הרקורד המשונה שלו ומראיין בגלל חוסר ניסיונו, אבל שתי עובדות אלה לבדן לא יכלו להפיח רוח חיים בדיון צפוי מראש, הגם ששני המחנות פימפמו אותו כחשוב במיוחד לנוכח ההפתעה בדיון בו רומני לקח בגדול.

נותר רק הבוז. הנשק הסודי של ביידן מופיע כבר בשאלה הראשונה על אודות המחדל המודיעיני בבנגזי, לוב, שבו נרצח שגריר ארה"ב אך לפני חודש. כשראיין מתלונן על היעדר אבטחה בשגרירות בנגזי, ביידן שולף מהבוידעם מילת סלנג אמריקנית בת מאה, malarkey, שפירושה, מסביר הרפובליקני, הוא בעצם "בולשיט" וייתכן אפילו שביידן צודק כשהוא מזכיר לצופים כי ראיין היה זה שתמך בקיצוץ תקציב האבטחה של השגרירויות.

האשמות באמירת שטויות. ביידן וראיין, הלילה(צילום: רויטרס)

בהמשך, ביידן מאשים את ראיין לפחות שלוש פעמים באמירת שטויות. בין לבין, הוא צוחק לו בפרצוף, או לפחות כך זה נראה במסך המפוצל: הוא לא נותן לו לסיים משפט והוא תקופני באופן שנראה אך לעתים רחוקות בעימותים נשיאותיים – וגם זה, אויה, לא מונע את הנמנום האינטלקטואלי הרובץ על כל ההתכנסות. היו גם תכנים, כמובן. כבדי משקל וחשובים.

לרגעים אפילו דיברו עלינו: ביידן הבטיח שארצות הברית וישראל רואות עין בעין את מצב ההתגרענות של איראן וכי איראן עדיין רחוקה מפצצה. ראיין התלונן על כך שאובמה בחר שלא להיפגש עם נתניהו בניו יורק. כאן כבר ברור שהטקסט מוכתב מלמעלה.

באשר לעתידנו, שני הנצים הודיעו שאין מה לדאוג: לא יתאפשר לאיראן להגיע לפצצה, הבטיחו תוך כדי שהם מתווכחים על הדרך. ישראלים מודאגים מוזמנים להאמין לשניהם גם יחד. ואחר כך עשו השניים בדיוק את אותה טעות של שולחיהם ומנהליהם: זרקו המון מספרים באוויר בנסיונותיהם לדון בשאלות החשובות באמת לאמריקנים, שהן מצב שוק העבודה, המסים, הביטחון הלאומי המתפורר וביטוח הבריאות המתייקר.

אסור להודות בכישלון 

אפילו בפרברים המנומנמים שבהם נולדו השניים כבר יודעים שפוליטיקאים מלהטטים במספרים ולא תמיד מציגים נכונה את משמעויותיהם. כשהמספרים גדולים במיוחד ונזרקים באוויר בקצב מסחרר, הצופה הדמוקרטי והרפובליקני כאחד יכול לחוש בחולשת הדעת ובנמנום הפושה בו, כי מי כבר מסוגל

 באמת להבין ארבע מאות מיליארד דולר כאן ושלוש מאות מיליון כאן וערמות של טריליונים מפחידים? הרי שניהם לא מסוגלים באמת לענות על שאלתה של המראיינת, מרת'ה רדאץ המצוינת מרשת ABC, כיצד יורידו את האבטלה מתחת לשישה אחוזים.

ביידן לא יכול לענות כי אובמה ניסה ולא הצליח ואסור להודות בכישלון בעימות כזה. ראיין לא יכול, כי לרומני עדיין אין אפילו תוכנית סבירה, רק הבטחות, וגם בזה אסור להודות כאן. מאוכזבים, מנומנמים ולא משוכנעים בעליל, לא נותרנו אפילו לצפות בפוסט-מורטם של העימות ברשת פוקס. תהא עמדתו הפוליטית של אדם אשר תהא, תמיד יש דברים טובים יותר לעשות בחמש בבוקר, זמן תל אביב.