ללמוד לצנזר - זה עניין של הרגל
למפקד גל"צ לא מפריע שבתחנה שלו מדברים על האיסלאם כווירוס, אבל הוא לא מוכן להשמיע שיר שמצביע על תוצאות השנאה הזו. אריאנה מלמד מודה ליזהר אשדות על "עניין של הרגל", שימשיך להתנגן בביתה למרות הצנזורה הטפשית של התחנה הצבאית
מרגע שבקע לאוויר העולם, השיר הזה מתנגן לנו בבית. בעוד חמש שנים בני הבכור יתגייס לצה"ל, ואני רוצה שהוא יבין ויידע הכל, ואין כמילותיו היפיפיות והעצובות כל כך של "עניין של הרגל" כדי ללמד אותו מהי אנושיות, ואיך אפשר לרמוס אותה ולהפוך אותה לשנאה יוקדת, עיוורת ואלימה.
כתבות נוספות בנושא ב-ynet:
- שיר של אשדות נפסל בגל"צ: "בז לחיילי צה"ל"
- אשדות: "המום מדברי ההסתה של ירון דקל"
- שיר המריבה: צפו בקליפ של "עניין של הרגל"
זה הזמן הנכון לומר תודה גדולה לאלונה קמחי על המילים וליזהר אשדות על הלחן והביצוע. זה גם הזמן לומר כי שום החלטה של מפקד גלי צה"ל לצנזר את השיר, שבעיניו "בז לחיילי צה"ל", לא תמנע ממני לשמוע אותו שוב ושוב, ולשיר אותו עם ילדיי. לידיעת ירון דקל, מפקד טרי: יש בעולם האמיתי שמחוץ לגל"צ דבר כזה ששמו youtube. יש שם קליפ פשוט ומינורי, ובו אפשר למצוא את כל המילים של השיר. יש שם עוד המון שירים, אם לא ידעת, שהמספריים שלך לא יפגעו בהם לעולם.
כי זה הרי מתחיל ב"חריגים" שהשיח הציבורי מזדעזע מעצם קיומם ומוקיע אותם מעל כל במה אפשרית, ונמשך בסלחנות גוברת והולכת כלפי אותן תופעות ממש, תוך כדי שהן מקבלות הכשר פומבי: "מוות לערבים" כבר אמרנו? כבר צעתקם? כבר חשבתם מה האמירה הזאת עושה לחייל שהיה פעם מבוהל ורועד?
ומה הוא חושב כשהוא שומע בגלי צה"ל שהאיסלאם אינו אלא וירוס - זה מקל עליו ללחוץ על הדק, להתעמר במחסום, לצלם את עצמו מגחך למראה אנשים כפותים ולהעלות ליוטיוב - או מקשה עליו? ומה עם הצ'פחה או הנוגרה או הסטירה לילד המבוהל מ"נוהל שכן"? והיריה הבודדת, לא חשוב לאיזה כיוון ומי עומד שם? והצרור?
גם ללמוד לצנזר זה עניין של הרגל. כשירון דקל נפרד ממאזיניו ברשת ב', בפעם האחרונה שהגיש את "הכל דיבורים", הוא אמר שחופש הביטוי הוא נשמת אפן של העיתונות והדמוקרטיה גם יחד. עכשיו, מהעבר השני, הוא מוצא לנכון לנסות לחנוק את אותו חופש ביטוי עצמו שהטיף לו בעקביות כשדר בערוץ ממלכתי. הוא גם יעץ לעיתונאים צעירים לא להתכופף בפני השררה ובעלי השררה - ורק צריך לשאול מדוע הוא מתכופף כעת, כי לכולנו ברור בפני מי.
גם בגלי צה"ל יש מכונות של מלחמה
שר הביטחון אהוד ברק אוהב את "תותים" של אתניקס. עניין של טעם. "תותים, תותים, בואי נקנה רק תותים, במקום עוד מכונות של מלחמה", מתחנן זאב נחמה בקולו המצריד ושר שיר מחאה אופטימי נגד כל המלחמות באשר הן ובעד האהבה. זה בדיוק מה שיזהר אשדות עושה ב"עניין של הרגל", בהבדל אחד: הוא חושף את המציאות שבתוכה נולד הצורך העצום בחמלה, על מי שהם חיילים ומי שיהיו כאלה עוד מעט - אבל גם על מי שנמצא שם בצד השני, והוא לא בהכרח אויב.
השיר לא מתעלם ממציאות חיינו, לא טוען שאין לנו אויבים או שחיליי צה"ל הם סוג של נבלות: השיר עוסק בדרך בה הם הופכים לערלי לב. ירון דקל סבור שמאזיני גל"צ לא יודעים את זה ולא אמורים לדעת, ועל הדרך הוא טועה ומטעה בזיהוי ה"רעים" שבשיר. חיילים אינם לומדים להרוג, לצורך ושלא לצורך, מכוח עצמם ולגמרי לבד: יש מי שמלמד אותם. אם יש בשיר מחאה מעבר לעצב העמוק, היא מופנית בדיוק כלפי האנשים הללו, שאוהבים "תותים", ובני אדם - קצת פחות. אם השיר בז למישהו, הרי זה לשליטי-העל של החיילים וירון דקל כאחד, שמכוח פקודותיהם ללמוד להרוג הפך להיות עניין של הרגל.
במציאות שבה מותר לשנוא בגלי צה"ל את כל המוסלמים ולאיש לא יסגרו מיקרופון בשל כך, אבל אסור להצביע על תוצאות השנאה - ירון דקל מצטייר
בהחלטה לאסור את שידורו של "עניין של הרגל" כצנזור עלוב ופופוליסטי וגם כאוויל גמור. הוא הרי יודע שצנזורה עושה רק טוב לחומרים האסורים, במיוחד אצלנו, ומזה עשורים רבים.
"הסלע האדום" הפך להמנון בשנות החמישים בדיוק אחרי שאסרו לשדר אותו ברדיו הממלכתי. הביטלס זכו גם כאן למנת ההערצה שלהם, למרות שמשרד החינוך אסר עליהם להופיע כאן. "גבעת התחמושת" הוא קלאסיקה, למרות שהתעמרו בו. "שיר לשלום" עודנו מתנגן, ועוד ימשיך להתנגן במימד הטרגי שנוסף לו ביום רצח רבין, למרות שזמן רב היה אסור בהשמעה. את גורלו של "עניין של הרגל" לא יכריע ירון דקל ולא יכריעו המספריים, אלא רק מאזיניו. אבל לפני הכל, כדאי שכולם יענו לעצמם על השאלה - ללמוד להרוג, זה לא עניין של הרגל?
