"מעשה בעכבר": מזכרת לילדים מאהוד מנור

בצער על מותו של אדם ויוצר חד-פעמי בכישרונותיו המגוונים, נכללת גם המחשבה המעציבה-משהו על ניתוק זרם היצירה וייבוש המעיין לתמיד. כשמדובר באהוד מנור, פזמונאי, שדרן ומתרגם שאיננו עמנו כבר זה יותר משבע שנים, הצער כפול ומכופל.

כתבות נוספות בערוץ ספרי הילדים :

• "כרובינה ": תמר הוכשטטר בספר ראשון
• מה קורה כשההורים לא מקשיבים? קרנפים
• סיפור בוגר לילדים ולהורים מאת שלומית כהן-אסיף
  

"מעשה בעכבר". זיכרונות מהביצה של דן פגיס(איור: הילה חבקין)

כאן נטלה לידיה הילה חבקין, מאיירת ומעצבת פורה החתומה על איורים לספרים רבים, איורי עיתונות ועיצוב תפאורות, את הטקסט המחורז "מעשה בעכבר שלא רצה להיות עכבר" שיצא לראשונה בהוצאת מסדה ב-1976, והפיחה בו חיים חדשים. התוצאה מלאת הומור וקולעת במרבית המקרים, כיאה למי שחתום על כמה מהנכסים החשובים של ילדותנו, כמו "גלי", "אחותי הקטנה", "מי אוהב את השבת?" ו"מי ראה את באני?" - שלא לדבר על יותר מאלף היצירות המעוררות את בלוטות הנוסטלגיה והרגש של המבוגרים.

מסר אופטימי מבפנים ומבחוץ

כפי שמעיד עליו שמו, ב"מעשה בעכבר שלא רצה להיות עכבר", עכברון חביב מחפש מוצא מחייו המציקים, מהכפור המטריד בחורף, ומהעליבות שהוא חש במחילתו הקטנה. הוא מבקש לעצמו תפקיד אחר בעולם: אולי אריה מלך החיות? הוא בוודאי חי חיים נוחים במיוחד, חושב העכבר, אך מבין במהרה כי גם האריה סובל מלא מעט בעיות ("ומי בכלל רוצה לחיות/ בג'ונגל או בגן חיות?").

"ומי בכלל רוצה לחיות/ בג'ונגל או בגן חיות"? (מתוך הספר)

העכבר מריץ בראשו אפשרויות רבות לחיים אחרים: תרנגול, חמור, צב ואפילו קנגורו או פיל - אך בכולם מגלה חסרונות שעתידים להרחיק ממנו את תחושת האושר. אחרי שהוא שוגה בדמיונות משעשעים, וחרוזים היטב, על כוח, גדלות או סתם שלוות נפש, הוא מוותר על האפשרות האחרונה ופונה לאחרת: "זה לא בריא כשצב או איש/ הולכים לאט לאט בכביש./ האיטיות נוחה, אבל/ עדיף להיות גם כבד משקל./ הנה, ראו נא את הפיל,/ איך עץ ביער הוא מפיל..." וכן הלאה.

בסופו של דבר, בדומה אולי ל"הביצה שהתחפשה" של דן פגיס, שעשתה עיקוף גדול ובחזרה בניסיון לצאת מגדר עצמה, מבין גם העכבר של מנור שהעשיר הוא השמח בחלקו. בסך הכל "הרי אני עודני חי, זורחת שמש מעליי, ואם החורף שוב עבר - אז מה כבר רע להיות עכבר?!".

העכבר הקטן מפנים את העובדה שעדיף כנראה לדבוק בצרות ובחסרונות שלך, ולא להחליפם באלו של אחרים, גם אם לרגע אחד עולמם נראה מאושר יותר. לטובת המסר האופטימי והשלם הזה מתגייס האיור של חבקין, ומציג עכברון אחד שמח וטוב לבב וסביבו טבע קורן לא פחות: שמש מאירה ומחייכת, דשא ירוק ופרחים פתוחים באדום ובצהוב. כך מציאת השלום הפנימי של העכבר מוקרנת גם בעולם החיצוני של הסיפור.

מול מי יעבוד העורך?

באין יוצר חי לעבוד מולו בתהליך העריכה המחודשת, למרבה הצער, הטקסט הושאר כפי שהיה במקור. לטעמי, חוסר היכולת ללטש חלקים מסוימים של הסיפור או ללבן יחד סוגיות בחריזה הביאו לשני חלקי סיפור שאינם אחידים בהכרח הן באופיים והן ברמתם, כמו גם לעניינים לשוניים מסוימים שעדיף היה שיטופלו (למשל, "בהם" שאינו תקין במקום "שבהם").

חיפוש אחרי זהות אחרת בספרו של אהוד מנור

המבנה בחלקו הראשון של "מעשה בעכבר" ברור מאוד ומרווח, כשלכל חיה מוקדש לפחות עמוד אחד משלה. בהמשך, הסיפור הופך צפוף והרעיונות מציפים את העכבר בזה אחר זה: אולי יהיה דג זהב? אולי עפרוני או בכלל פסנתר? הטקסט משנה כיוון מהחי אל הדומם ובחזרה בקפיצות מטלטלות למדי, ובהנמקות שאינן תמיד ברורות עד תום.

כשמדובר בברבור, למשל, הבתים חלשים יותר ומובנים פחות: "ברבור לבן השט זקוף/ כמו נסיך בין קני הסוף./ ככלות הכל, האצילות/ היא אחותה של העצלות./ אך מה הטעם בדיבור?/ אני בעצם כבר ברבור./ תוך יום אחד אני 'שבור'/ מנימוסיו של הברבור". העכבר כבר ברבור? עצלות היא תכונה נחשקת או לא? נראה שהסיפור היה יוצא נשכר מקיצור הטקסט או הידוק שלו במקומות מעין אלה.

חבקין, שלקחה על עצמה משימה לא פשוטה של עבודה על טקסט ללא יוצר המנהל

עמה דיאלוג, נצמדה לסגנון קלאסי וריאליסטי למדי. בעבודה מדויקת, מוקפדת ומלאת חן, כל חיה משודכת לסביבה הטבעית או המבויתת שלה, והעכברון בדרך כלל מציץ מן הצד ובוחן את צורת החיים שלפניו לטוב ולרע.

בעוד הטקסט של מנור מאפשר לעכבר להפליג על כנפי הדמיון ולצאת מתוך עורו, איוריה של חבקין מהווים את שתי הרגליים היציבות והנטועות בקרקע כמעט תמיד (וחורגות מאלה נעלי ההתעמלות שלרגלי הקנגורו). אלו משקפים תמיד את המציאות הממשית לעומת החלומות הפרועים יותר העולים מבין השורות, ומזכירים גם לעכבר שהוא חי בטבע, על אוהביו ואויביו, שאולי עדיף לו אכן להישאר הוא-עצמו ולזכור תמיד שהוא "רק טיפש - קטן גדול... וכל אחד מעט כואב,/ מעט רעב, מעט אוהב".