שתף קטע נבחר
 

הביאה את צה"ל לאמריקנים: הרומן של שני בוינג'ו

The People Of Forever Are Not Afraid, הוא רומן אמריקני שכתבה ישראלית צעירה, על חוויות צה"ליות דרך פריזמה נשית ואבסורדית. בעוד הוא כובש את העולם, אריאנה מלמד מסבירה למה הסיפור עובד כל כך טוב, ומתאים במפתיע גם לכאן

זו לא היתה אמורה להיות התגובה לספר הביכורים של שני בוינג'יו. הייתי אמורה לספר לכם על הבאז שהרומן פרי עטה, The People Of Forever Are Not Afraid, עושה ברחבי העולם. עיקרי הבאז מרשימים. בוינג'ו היא רק בת 25, במקור מכפר ורדים, וזהו ספרה הראשון. שפת האם שלה היא עברית, ועם נתונים הפתיחה הבלתי-אפשריים האלו, כבר הגיעו טקסטים שכתבה למגזין "ניו יורקר", וכן היא נבחרה לקבל פרס ספרותי יוקרתי מאוד בארה"ב, שמעולם לא הוענק לאישה צעירה, ובטח לא לזרה.

 

כשמדובר על כוכב ספרותי עולה, ועוד משלנו, התכנים האלו היו אמורים לעניין אותי. אבל כבר בעמודים הראשונים של הספר שראה אור באמריקה לפני מספר שבועות (ולמעשה, עוד שטרם יצא, כבר נמכר לתרגום בלמעלה מ-20 מדינות שונות), התהפכו לי הקרביים לגמרי. בהמשך מצאתי את עצמי מרותקת לטרגדיה אנושית שאותה מלווים פרצי צחוק - ובו זמנית גם צופה בה מעבר למסך שקוף, אבל בלתי חדיר.

 

ספרה של שני בוינג'ו. האמריקנים השתגעו עליו  (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
ספרה של שני בוינג'ו. האמריקנים השתגעו עליו

 

הספר הוא "התגנבות יחידים", גרסת הבנות, גרסת 2012. העלילה עוסקת בנשים צעירות לפני וקצת אחרי הצבא, אבל מתמקדת בעיקר במה שעובר עליהן כמי שנתונות במלחמה מתמדת - כזאת שצובעת את ההתבגרות הישראלית בצבעים ייחודיים. לא כל הצבעים הללו קודרים וכהים, אבל כולם מוגשים ברומן כאילו הקורא לא שמע עליהם מימיו, ובאורח מפתיע, הספר שואב את כוחו דווקא מכך.

 

זיכרונות מימי הסקאד

יעל, אבישג ולאה לומדות בכיתה י"ב בבית ספר מנומנם בעיירה שכוחת אל בצפון. לקורא שאיננו יודע איפה הם ישובי שלומי ומעלות, או כפר ורדים ויישובי גוש שגב, העיירה היא תערובת של כל אלו: מעט בתים, מעט אנשים, אין קליטה בסלולרי והימים הם ימי מלחמת שלום הגליל - לפני או אחרי. אבל בעצם אלו ימי כל המלחמות שעברו על הבנות מאז הזיכרון הראשון של אחת מהן, אבישג: צפירה, מסכת גז וטילי סקאד שנוחתים מעליה, ומשאירים אחריהם שובל זוהר של אי-אמון.

 

בוינג'יו כותבת לקהל אמריקני, שאלו לא בדיוק החוויות המכוננות שלו. בכל שורה בספר היא מודעת היטב לפער בין מה שמקודד בתרבות הישראלית - אותו מידע ביטחוני שגור שאין באמת צורך להסביר אותו, כי הוא כבר חלק מאתנו - לבין מה שקוראיה האמריקנים עדיין לא יודעים ומכירים. 

 

דווקא המודעות הזאת, שהיתה אמורה להכביד עליי כישראלית שקוראת חוויה מתורגמת וצריכה לתרגם לעצמה מחדש, הופכת את הספר הזה לפנינה. זאת בעקבות ההחלטה המודעת של הסופרת להנכיח לקוראים שלה את עולמן המסויט של הגיבורות דרך אנקדוטות קטנות, ממוקדות והיפר-ריאליסטיות. אלה כתובות בלשון הווה, ובשפה שאפשר לקרוא לה "רזה" אם רוצים - אבל אפשר גם לראות בה אמצעי אמנותי מדויק וחד.

 

במינימליזם חסכני במיוחד, בוינג'יו מקימה לתחייה את המיקרוקוסמוס המטורף ששמו "טירונות בנות", ויוצרת סצנות טעונות ויפיפיות של מחנק באוהל האב"ך, של המפגש הראשון עם הנשק, של הבלבול, הטמטום והניכור בו מצויות מתגייסות טריות. בהמשך תפגשו את הגיבורות שלה שומרות במחסומים, מדריכות ירייה, מתוודעות לכוח של הנשק - וכל זה הרבה לפני שהן יודעות משהו על אהבה או על הברוטאליות של המלחמה.

 

לא נלחמת בשביל אף אחד

יעל, הפסימית מבין שלוש הגיבורות, רואה לפניה את החיים חסרי המוצא בעיירה המנומנמת, יחד עם משה, החבר שלה מגיל 12, ובלי כל אפשרות לחלום אפילו על אופקים רחבים יותר. אבישג, יצרית ומתפרצת, לא יודעת מה לעשות עם האבל העמוק על התאבדותו של אחיה הגדול. לאה היא המאוזנת מבין השלוש, אבל גם לה לא צפוי עתיד מזהיר במיוחד במקום שבו משננים לבגרות בהיסטוריה מונחים כמו "טילים סאם" ו"ילדי אר.פי.ג'י".

 

אין בספר הזה מבט-על, או מבוגרים אחראיים שיתווו מסגרות ופרופורציות לחוויות הראשוניות והענקיות של העלמות הצעירות הללו. מכאן שהפער בין השיח הציבורי על חיי היום-יום בשטחים ובין הספרות - עובד לטובת הספרות, בהנחה שהמספרת יודעת לדלות מהמצב הקיומי את הסיטואציות הנוקבות ביותר, ולשכנע את קוראיה שהן אוניברסליות.

 

בוינג'יו עושה זאת בכישרון מתפרץ, בועט ונשכני. כאילו לא היו אנשים מלבדן בעולם, הגיבורות מדווחות על חוויותיהן מתוך בדידות עצומה וניסיון לתת להן פשר. התום היחסי של ילדות בנות 18 מאפשר למחברת לצייר את הסיטואציות בגוונים קומיים, שרק מדגישים את האבסורד המובנה שבהן. אלו מעוררים בקורא הבוגר יותר תועפות של חמלה, עד כדי רצון לחבק את הגיבורות וליבב איתן קצת.

 

לא הייתי אמורה להגיב כך ליצירת ביכורים, טובה ככל שתהיה. כמבקרת מנוסה, הייתי אמורה לחשוף כאן את הפיגומים עליהם היא מושתת, וגם את הפגמים שנחשפים מבעדם. משהו בקצב האיטי, בלשון הפשוטה והמדויקת, ובהתעקשות של המחברת לדבר רק מתוך התודעה של הגיבורות, שבה אותי לחלוטין - בניגוד לרצוני - והוביל אותי לקריאה מהירה, בלי שום רצון להניח את הספר מידי.

 

מכאן התמלאתי בסקרנות גדולה לראות, האם בוינג'יו הצליחה לעשות את הבלתי אפשרי. המסקנה: ועוד איך שהיא הצליחה. היא כתבה באנגלית רומן מטלטל לאמריקנים שלא מכירים את מציאות חיינו על פרטיה ומוראותיה, ועשתה זאת בקול צלול ובלתי מתפשר שמכריח גם את הקורא הישראלי להתבונן באותה מציאות, שלרוב הוא מבקש להכחיש ולהדחיק, לפחות דרך יצירה ספרותית. אין לאן לברוח בספר הזה, כי הרגעים הקומיים נשברים לרסיסים ונאספים מחדש ביד אמן מתוחה. אפשר רק להתעצב בגלל התכנים, להתפעל מן ההישג וליהנות מהאבסורדיות-המציאותית שבו.

 

ספרה של שני בוינג'ו עתיד לראות אור בעברית בפברואר הקרוב, בהוצאת כנרת זמורה-ביתן.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: אלון סיגוי
שני בוינג'ו. טרגדיה אנושית מלווה בפרצי צחוק
צילום: אלון סיגוי
לאתר ההטבות
מומלצים