אינדינגב 2012: ראיתי אנשים עם אוזני ארנב

פסטיבל אינדינגב השישי שנפתח שלשום (ה'), התחיל בתשישות שנבעה מהקושי הרב הקיים בהגעה לאתר הפסטיבל. ההסעות למתחם ההופעות יוצאות רק מירושלים, מה שהקשה עלינו התל אביבים את ההגעה - ונאלצנו לקחת רכבת ושני אוטובוסים שהביאו אותנו בתוך ארבע שעות אל הנגב. לא היינו היחידים: מסביב אפשר היה לשמוע לא מעט טענות על כך שההוצאות על סוף השבוע המוזיקלי הזה הוכפלו בגלל הנסיעות המפרכות.

אינדינגב 2012 (צילומים: נעה פוסק)

בתום המסע הארוך, הגענו אל עולם בו כובע אינדיאני ואוזני ארנב הם חלק מהלוק הכללי של העירוניים והפריפריאליים גם יחד. במתחם הסתובבה מאפרת בשם ערבה שציירה על אנשים וגרמה לפסיפס הקהל להיראות עוד יותר צבעוני ממה שכבר היה ממילא.

מוזיקה עצמאית וערבות הדדית

לזכותם של המארגנים ייאמר שמלבד עניין התחבורה האירוע היה מאורגן להפליא - ומה שאי אפשר היה לקנות במתחם (סיגריות למשל) ניתן היה לקנות בקיוסקים הניידים שהתמקמו מחוץ למתחם הלינה. הרבה זמן לא ראיתי זרים נוהגים בערבות הדדית שכזו, אחד כלפי השני.

אנשים עזרו זה לזה החל מהכוונה לבתי השימוש הכימיים וכלה בהמלצות להופעות. הנוער והמבוגרים איבדו את הקו המבדיל בינהם והפכו לקהילה אחת גדולה של חובבי מוזיקה.

החוויה המוזיקלית שלי החלה בהופעתו של נעם רותם שהיתה נעימה ורגועה. את ההופעה של Side הבאר שבעית כמעט פספסתי, אך לא הפסדתי יותר מכמה שירים שנשמעו כמו כל שיר של להקה שהושפעה ממוזיקה אלטרנטיבית משלושת העשורים האחרונים של המאה הקודמת.

שיאו של הערב הראשון היה מבחינתי ההופעה של דניאל זמיר, הג׳אזיסט הדתי - יחד עם המתופף הצעיר והנלהב שליווה אותו, נתן הופעה אנרגטית ומרקידה וגרם לקהל לנהור אל עבר במת הקוף בה הופיע - ולשכוח משאר האירועים במתחם.

את המופע כולו העביר זמיר מבלי לשוחח עם הקהל, ורק אמר "תודה" ו"שלום". זה כל מה שהקהל היה שצריך כדי להתמלא באנרגיות ולרקוד לאורך ההופעה כולה, אם כי רובם התאכזבו על שהיתה כל כך קצרה.

דניאל זמיר. מרגש רק ב"תודה" ו"שלום"

בוקרו של היום השני לפסטיבל נפתח בגילוי מתחם הילדים שכלל אזור יצירה והרפייה, במה פתוחה לאמנים בהתהוות ומבוך משימות לאמיצים בלבד. אין ספק, ילדי האינדי נהנו בפסטיבל וזכו ליחס משפחתי וחם מצד כל מי שנתקל בהם.

אוי דוויז׳ן הראו לנו שפאנק אפשר לרקוד גם ביידיש, Great Machine נתנו הופעה רוויית דיסטורשן ואירחו את נגה שלו ההריונית שנראתה כמעט פגאנית בהתמסרות הטוטאלית שלה לאוויר המדברי ולצרחות הקהל.

להקת A1 מארחת את ברי סחרוף על הבמה

מי שבאופן מפתיע כן רצה להיות שם, למרות שכבר שנים אף אחד לא ישייך אותו לסצינת האינדי, הוא ברי סחרוף שעלה לשלושה שירים עם ההרכב A1, שאירח גם את אייל תלמודי ובנו הנדלר המנגנים בדרך כלל עם סחרוף. כמה חבל שזה קרה בשעה כל כך מאוחרת ומנומנמת, שהקהל ברובו האזין להם כבר מתוך האוהל.

להקה נוספת שהעבירה מסרים של חוסר שביעות רצון היתה "קין והבל 90210" התל אביבית שלא פחדה לקלל ולזרוק הערות עוקצניות אל הקהל, לזלזל באינטיליגנציה שלו ובאיכות הלהקות האחרות בפסטיבל. אולי דווקא בגלל יחסי האהבה-שנאה בין הסולן שאול לוריא לקהל, "קין והבל 90210" מצליחים לשמר עדת מאמינים נאמנה שיודעת להלל את האורחים המיוחדים, בהינתן האות מפי לוריא.

אחת ההופעות הבולטות והעוצמתיות בפסטיבל השנה, היה הסט של הדיג׳יי העולה Galo, שרק סיים תיכון וכבר קנה לעצמו שם בסצנת ההיפהופ האלטרנטיבית המקומית. Galo מילא את הרחבה עד אפס מקום וגרם לקהל לרקוד ולבקש שיחזור כשירד מן הבמה.

בצהריים הופיעו "ויתרתי" במופע סמי-אינטראקטיבי עם הקהל במהלכו ביצעו את השירים הסוחפים שלהם ביניהם ״מוטי, 31", "איזור מרכז״ וחתמו את המופע כשהסולן זינק מהבמה וביצע יחד עם סולן "קין והבל 90210" טקס טבילה בתרכיז פטל בבריכה מנופחת.

במתחם ה"ריהב ריאליטי סנטר", בו ניגנו כמה מהלהקות הפחות מוכרות (וביניהן נהנתי מאוד מ"צנזורה", "ויתרתי" ו"שעלת נפוצה"), לא הרבה הקהל לבקר. ראשית כיוון שהליין אפ הצפוף של ההופעות הרבות הקשה על שילוב בין ההופעות המחתרתיות לאלו ה"גדולות" - ושנית, אנשים העדיפו ללכת אל הבמות המרכזיות שם הופיעו האמנים המוכרים יותר. מישהו אמר לתת צ'אנס לסצנת האינדי? 

בסופו של היום השלישי ירדה השמש לצלילי "לילי פרנקו" ו"הקולקטיב", ומתחם הלינה התרוקן. כמחצית מהקהל כבר מצא טרמפים בחזרה אל הנוף האורבני - בעיקר בזכות לוח הטרמפים שעמד ביציאה וקישר בין מחפשי ונותני הטרמפים. כך, הסתיים הפסטיבל בסימן אחווה ובתקווה שגם בשנים הבאות ימשיך לחבר בין אנשים שעניינם המשותף הוא מוזיקה על טהרת העצמאות וחופש הביטוי. ורק שנמצא את האוטובוס שייקח אותנו לשם, אמן.