שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    כיצד תורם הרוב הדומם לבעיית האלימות בביה"ס?
    הם רואים יום יום את חברם לכיתה סובל מהצקות, אלימות ואפילו חרמות. אבל למרות שהם לא משתתפים פיזית - השתיקה שלהם תורמת רבות לבעיה. והם הרוב. ד"ר אורלי כץ מסבירה מה חלקו של הרוב הדומם בבעיית ההצקות - ואיך ניתן ליצור שינוי

    "מרוקאית סכין! מרוקאית סכין!". שולי זיו, מנכ"לית בית ציוני אמריקה, משתפת אותי בטראומת החרם שחוותה כשהייתה בכיתה ז' ולא עוזבת אותה עד היום. "אני זוכרת כאילו זה קרה אתמול. אני שוכבת על הריצפה וכל ילדי הכיתה מתגודדים סביבי, גם כאלו שחשבתי שהם חברים שלי, גם שכנים שלי, כולם! והם צועקים ביחד, כשכל כך הרבה שנאה ניבטת מעיניהם: 'מרוקאית סכין!'. וכך, ברגע אחד, איבדתי את כל ביטחוני העצמי. מ'שולמית הפטפטנית', הילדה השובבה עם הניצוץ בעיניים, הפכתי לילדה סגורה, עצובה ומאוד בודדה. הפכתי לילדה מנודה.

     

    "מהוריי הסתרתי את כל סיפור ההתעללות, כדי לא לפגוע בהם, וגם כי פשוט התביישתי. לא רציתי לשתף במה שעובר עליי. הכל היה סגור על מנעול ובריח אצלי בפנים. לימים, כשגדלתי, הבנתי ש'אם אין אני לי, מי לי' ומצאתי לעצמי חברים מהכיתה המקבילה. אך גם בתקופת הצבא וגם בתקופת האוניברסיטה ה'חוויה' לא עזבה אותי. היה לי קשה מאוד לפתח קשר רומנטי. לבחורים שהתחילו איתי תמיד אמרתי: 'לא כדאי לך - אני לא שווה כלום'. גם בצבא, כששאלו אותי מה המוצא שלי, נאלמתי דום. רציתי לקבור את עצמי מרוב פחד. לא ממש הבנתי מה לא בסדר איתי, אבל הרגשתי נחותה ולא שייכת.

     

    כתבות נוספות של ד"ר אורלי כץ בערוץ הורים :

    תנו לו להיכשל: איך לגדל ילדים עם ביטחון עצמי

    רוצים שהוא יעמוד על שלו? תנו לו לנצח בוויכוח לפעמים

    "כל הכבוד מתוקי!": הילד שלכם מכור למחמאות?

    כך תדעו: האם לילד יש בעיה בכישורים החברתיים?

     

    "עם השנים גמלה בי ההחלטה להראות לכולם שאני כן שווה. התחתנתי מאהבה, גידלתי שני ילדים, למדתי תיאטרון לתואר ראשון ושני, עשיתי תואר שני במנהל עסקים, ניהלתי את תיאטרון חיפה וכיום אני משמשת כמנכ"לית בית ציוני אמריקה, מקום שהפכתי מהפסדי לרווחי מאוד. אך למרות כל ההצלחה שלי ולמרות שמצאתי את כיווני בחיים, השריטה שלי צצה מדי פעם, מוציאה את ראשה ומפריעה לי להיות 'פשוט אני'. זה לא באמת עוזב אותך". 

     

    רבים מביניכם שקוראים את דבריה של זיו ודאי יכולים להזדהות. טראומת החרם משפיעה כל כך על נפשנו שהיא מלווה אותנו גם בבגרות. וכשאנחנו רואים שדבר כזה קורה לילדינו, הכאב גדול מנשוא.

     

    אבל, הורים יקרים, חשוב שתדעו שיש לנו היכולת לעשות משהו בנדון. אנחנו יכולים למנוע את ההתעללות. בכתבה זו נדון בגורמים לחרם, ומה אנחנו, כהורים, יכולים לעשות כדי שמה שעבר עלינו לא יעבור גם על ילדינו.

     

    הרוב הדומם: חינוך לאדישות

    אתחיל בשאלה: מיהם הגורמים המעורבים באופן קבוע בחרם? סביר להניח שתענו לי כי מדובר במשולש: תוקף-קורבן-מורה.

    אך בפועל לא מדובר במשולש כי אם במרובע בעל ארבעה קודקודים. הקודקוד הנוסף, והמשמעותי ביותר, שבלעדיו לחרם אין כל משמעות הוא הקהל. ללא קהל אין לחרם כל משמעות. ללא שיתוף הפעולה של הקהל אין להצקה משמעות. 

     

    לצערי כאשר באים לעסוק בנושא החרם אף פעם לא מדברים על הרוב הדומם. אך בכך שאנו לא עוסקים בזה אנחנו למעשה מחנכים לאדישות. במידה ונקנה ל"קהל" כלים להתמודדות מול האיום הכבד של התוקף, אזי האחרון יאבד את כוחו, לא יהיה לו בפני מי "להופיע", ולא יהיה לו צורך לבצע את זממו - להרשים את הציבור הרחב על חשבון היטפלות לחלש.

     

    אם מישהו מאיים על הילד שלכם, סביר להניח שהוא עשה זאת כבר לפני כן לילדים נוספים. רוב הסיכויים שאם הילד שלכם מאויים או מותקף, זה קורה לילדים נוספים בכיתה וגם הם מפחדים ממנו. גם שאר הילדים בכיתה עלולים להיות במצב של פחד, גם אם הם לא מאויימים ישירות. החשש שלהם שמחר הם עלולים להיות במקום הזה. זהו הרקע שבתוכו מתרחש החרם. 

     

    מדוע הקהל משתף פעולה עם התוקף?

    ניסוי שנערך במטרה לבחון את נושא הציות לסמכות ניסה למצוא תשובה לשאלה הזו. בניסוי בחר החוקר מתנדב שיהיה "המורה" ובחר שחקן שהתחזה ל"תלמיד". לאחר מכן כל אחד מהם קבל שוק חשמלי בעוצמה של 45 וולט, כדי שיוכלו להבין על בשרם עד כמה זה.

     

    ה"מורה" קיבל מטלות זיכרון פשוטות להעביר ל"תלמיד". הוא קיבל הנחיה מהחוקר שבכל פעם שהתלמיד טועה - עליו לתת לו שוק חשמלי על ידי לחיצת כפתור. נאמר לו שיש להעלות את עוצמת השוק ב-15 וולט לאחר כל טעות.

     

    ה"מורה" היה בטוח שהוא נותן שוקים חשמליים אמיתיים, אך בפועל ה"תלמיד" לא חש אותם כלל.

    השחקן ששיחק את תפקיד התלמיד קיבל הנחיות מהחוקר להגיב בכל פעם כאילו באמת ניתנה לו מכת חשמל כואבת ביותר.

     

    כשהגיעה ה"מורה" לעוצמת שוק של 150 וולט התחנן התלמיד על נפשו שהניסוי יסתיים, אך החוקר סירב ואמר ל"מורה" להמשיך והדגיש כי ביטחונו של התלמיד הוא על אחריותו.באותו הזמן ה"תלמיד" המשיך להפגין כאב וחוסר נוחות גדולים יותר ויותר והביע חשש לביטחונו האישי אם מכות החשמל יימשכו.

     

    והתוצאות? 65% מה"מורים" נתנו את השוק החשמלי הגבוה ביותר, בעוצמה של 300 וולט, למרות שרבים מהם הרגישו מאוד לא בנוח לבצע זאת. חלקם פרצו בצחקוקים היסטריים תוך כדי ביצוע המטלה. אף "מורה" לא עצר לפני עוצמת שוק של 150 וולט.

     

    מהניסוי ניתן להסיק כי בני אדם רגילים מגלים נכונות למלא הוראות, גם אם הן מנוגדות לערכיהם ולמצפונם. הם נכנסים למשחק ולא חושבים על הצד השני. כך גם בחרם: רבים מהילדים משתפים פעולה עם התוקף, ולא חושבים על הצד של הקורבן ומה שהוא מרגיש.

     

    איך ניתן ליצור שינוי?

    לגשת לתוקף פנים מול פנים, ובאסרטיביות (הם קבוצה והוא אחד) להגיד שנמאס להם מהאיומים שלו; לשאול אותו מה בדיוק הוא מנסה להשיג דרך מעשיו, ולהבהיר לו שמעשיו כבר מזמן הפסיקו להשפיע.

     

    ניתן לגשת כקבוצה למורה ולהבהיר שהם לא מוכנים לחיות עם האיום הזה. לא מדובר בהלשנה, אלא בנורמה שלא מוכנים לקבל.

     

    והכי חשוב, יש להבין שהתוקף בעצם מפוחד בעצמו, חסר ביטחון עצמי ומבסס את מעמדו על חולשתם של אחרים. לכן,

    אם הקהל עומד נחוש בפניו הוא הופך לאמיץ והמעמד שלו משתנה לחלוטין. התוקף רואה שלא כדאי לו "להתעסק" עם קהל שכזה.

     

    חשוב לזכור שאלימות מתרחשת במקום בו נותנים לה להתרחש. אם הילדים שלנו מוצאים שה"ירידה", החרם או ההעלבה מצחיקים - הם יגרמו להם להיות לגיטימיים. לעומת זאת, כיתה או שכבה שלא תסכים למעשה אלים פשוט תגרום לו להיעלם.

     

    ומה התפקיד שלנו, כהורים? להחדיר זאת לילדים שלנו כבר מגיל צעיר. למדו אותם שיש כוח לרוב הדומם בכיתה ושאסור לו להישאר דומם אל מול מעשם כמו חרם, אלימות והצקות.

     

    ובחרתי לסיים עם השליחות של שולי זיו. "הסיבה שאני משתפת בנושא הכאוב שלי היא כי אני רוצה שכל הורה יהיה מודע לכך שזה יכול לקרות לכל אחד, לכל ילד, גם לילד שלו", היא מסבירה. "החינוך מתחיל מהבית, מאיתנו, ההורים. כחלק מהמלחמה האישית שלי בחרתי להקדיש את חודש נובמבר בבית ציוני אמריקה להעלאת הביטחון העצמי של הילדים שלנו. אני מזמינה את כולם לקחת בכך חלק. הלוואי שנצליח לשנות משהו בנושא הכאוב הזה". 

     

    ד"ר אורלי כץ היא מייסדת מרכז "פשוט אני" למנהיגות וקידום ביטחון עצמי לילדים, ומחברת סדרת ספרי פשוט אני לילדים ונוער. לאתר בית ציוני אמריקה





     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "כיצד תורם הרוב הדומם לבעיית האלימות בביה"ס?"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: shutterstock
    אפשר למנוע את ההתעללות
    צילום: shutterstock
    צילום: אפרת הדר
    שולי זיו. "זה לא באמת עוזב אותך"
    צילום: אפרת הדר
    שלום דוקטור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים