שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    בן 80 למצוות: ניצולי השואה חוגגים בר מצווה
    באיחור של קרוב לשבעים שנה חגגו מניין קשישים את אירוע בר המצווה שנגזל מהם תחת הכיבוש הנאצי. ברחבת הכותל התאספו בני משפחה נרגשים, כדי ללוות את הניצולים שעלו לתורה. גם מטחי סוכריות היו שם

    ברחבת הכותל שכבר ידעה אירועים סוחטי דמעות, עלו בזה אחר זה לקריאה בתורה עשרה חתני בר מצווה נרגשים. שיער השיבה, הקמטים וההליכה האיטית הסגירו שהם כבר מזמן לא בני 13.

     

     

    האיחור הלא אופנתי לא הפריע לחתנים החדשים-ישנים לקרוא בקול רועד את ברכות התורה, ולהיכנס ל"כוננות ספיגה" נוכח מטח נלהב של סוכריות. זה האחרון הומטר עליהם מכיוונם של בני משפחה נרגשים, בהם נכדים ונינים. באותו רגע מכונן, עין לא נותרה יבשה.

     

    צילומים: הקרן למורשת הכותל. באדיבות דובר עיריית רמת השרון, גונן אליאסי (צילום: הקרן למורשת הכותל)
    צילומים: הקרן למורשת הכותל. באדיבות דובר עיריית רמת השרון, גונן אליאסי

     

    אל מול שריד המקדש, עמדו היום (ב') עשרה שורדים במלוא מובן המילה. גברים שהתכנסו יחד כדי לציין באיחור את האירוע, שתחת הכיבוש הנאצי, לפני כמעט 70 שנה, לא זכו לחגוג כהלכתו. ההתרחשות הייחודית, פרי יוזמה של עיריית רמת השרון והקרן למורשת הכותל, נועדה לחגוג את המעמד שהוחמץ עבור מניין מתושבי העיר, עם בני משפחתם הנרגשים.

     

    "את הבר מצווה 'חגגו' לי הגרמנים"

    מהרגע בו נודע לו על האירוע, נושא יונה פלדמן את המכתב מהעירייה בכיס ולא מפסיק להתרגש. "נולדתי ב-20 בנובמבר 1926, בעיירה קטנה מרחק 16 קילומטר מאושוויץ", הוא משחזר. "המלחמה פרצה חודשיים בדיוק לפני שהיו אמורים לחגוג לי את יום ההולדת ה-13, ואת בר המצווה 'חגגו' לי הגרמנים.

     

    "אבי ושני אחי הגדולים הספיקו לברוח לרוסיה. הם היו בטוחים שרק הם בסכנה, ולא העלו על דעתם שהנאצים ישמידו את כולם. היינו 12 ילדים יהודים בכיתה, כשיום אחד הנאצים הגיעו לבית הספר ולקחו את כולנו לעבודות כפייה. עבדנו 14 שעות ביום בחפירות. עד שהגיעה הסלקציה הראשונה.

     

    "שיקרתי ואמרתי שאני בן 18. מכיוון שנראיתי גדול, והייתי בחור חזק הם האמינו לי. מי מחבריי שלא הצליח לעבור, נשלח למוות באושוויץ. לשם הגיעה גם אמא. למזלי לא היו בידיהם מסמכים שהעידו על גילי הצעיר, וכך הפכתי לעובד כפייה של הגרמנים. הם העבידו אותנו בפרך בכל רחבי גרמניה, על 200 גרם לחם ביום".

     

    ההורים הספיקו לתכנן לך את חגיגת בר המצווה לפני שהגרמנים הגיעו?

     

    "עלי אף אחד לא חשב בכלל. המצב היה מאוד לא פשוט. לאחים הגדולים שלי ערכו בר מצווה בבית הכנסת המפואר שהיה לנו בעיירה. הם עלו לתורה והיה קידוש לבני הקהילה. הכינו אותם לבר המצווה כמו את כל הנערים, כמו שכולם מכירים. היינו משפחה מסורתית, ועד היום אני מגדיר את עצמי מסורתי".

     

    "אמנם באיחור של 70 שנה, אבל עדיין - ניצחון גדול". ניצולי השואה עולים לתורה (צילום: הקרן למורשת הכותל)
    "אמנם באיחור של 70 שנה, אבל עדיין - ניצחון גדול". ניצולי השואה עולים לתורה

     

    ההחלטה להשתתף באירוע הייתה עבור פלדמן מובנת מאליה. "לא טעמתי את הטעם של להיות בר מצווה. עכשיו זו ההשלמה. יש תחושה חזקה של ניצחון, שאחרי כל הצרות שעברנו אני עומד מוקף במשפחה גדולה ומפוארת, וחוגג את היותי יהודי. זה הניצחון הכי גדול שלי. אמנם באיחור של 70 שנה, אבל עדיין - ניצחון גדול".

     

    "לא היו רבנים כי הנאצים הרגו את כולם"

    מנשה טירקפלד נולד ברומניה של שנות השלושים. כילד חווה על בשרו את איימי השואה במחוז מגוריו, בוקבינה: "הייתי בן 10 וחצי כשהרוסים פלשו בפעם הראשונה אל האזור בו חיינו. בגיל 12 וחצי הרוסים נסוגו ונכנסו הגרמנים.

     

    "הדבר הראשון שהם עשו היה להכניס אותנו לגטו, ולהצמיד טלאי צהוב לכל אחד. בין החוקים החדשים, היה אסור באיסור חמור לקיים מניין. עשרה יהודים שהתאספו יחד היו בסכנת מוות. ברור שבנסיבות האלו בר מצווה כהלכתה לא הייתה אפשרית".

     

    "זה היה בעיקר ניסיון פשוט לציין את היום הזה באותה תקופה נוראית" (צילום: הקרן למורשת הכותל)
    "זה היה בעיקר ניסיון פשוט לציין את היום הזה באותה תקופה נוראית"

     

    הוריו של טירקפלד אמנם לא היו יהודים דתיים, אך בשל העובדה כי לא מדובר ביום הולדת רגיל, הם ניסו בכל זאת לציין את המאורע. "רבנים לא היו, כי הנאצים הרגו כבר את כולם. בית הכנסת גם לא היה, כי הנאצים החריבו אותו. מה שנשאר זה קרוב משפחה שניסה ללמד אותי קצת איך קוראים בהפטרה. את היום עצמו אבא ואמא ציינו בהתכנסות מצומצמת של קרובי משפחה אצלנו בבית, בצנעה ובהיחבא. אוכל לא ממש היה, אז על כיבוד ויתרו. זה היה בעיקר ניסיון פשוט לציין את היום הזה באותה תקופה נוראית".

     

    זמן קצר לאחר מכן הצליחו מנשה ובני משפחתו לברוח מהמשלוחים למחנות המוות, ולהגיע בסופו של דבר ארצה. הוא הקים משפחה, נולדו לו ילדים ונכדים, אך זיכרון ההחמצה עדיין לא מרפה. "אני לא אדם דתי, ממש לא. אבל רציתי לחוות את מה שהנכדים שלי חווים. זה לא אומר לי כלום, העלייה לתורה או הנחת תפילין, מלבד העובדה שמדובר בחוויה מעניינת וייחודית שנלקחה ממני, והייתי שמח לעבור אותה גם בגילי המתקדם. במיוחד לאור העובדה שרבים מבני גילי לא זכו להישאר בחיים כדי לעבור אותה כמוני".

     

    חצי שעה של תסכול בבית הכנסת

    זו הפעם הראשונה שקלמן אייל (82), מהנדס אלקטרוניקה בפנסיה, מדבר על "ארבע השנים", כפי שהוא מגדיר אותן. "לא דיברתי על זה עם הילדים והנכדים, בעיקר כי זה מאוד קשה. איך אפשר לספר על ארבע שנים בהם חוויתי השפלות וסבל יומיומי? זה לא משהו שקל לדבר עליו, אבל אולי הגיעה העת".

     

    "זה אירוע שמעורר סנטימנטים לא מעטים, רגשות שאני לא יכול להגדיר אותם" (צילום: הקרן למורשת הכותל)
    "זה אירוע שמעורר סנטימנטים לא מעטים, רגשות שאני לא יכול להגדיר אותם"

     

    אייל נולד במחוז מולדובה, שהתאפיין בריכוז גבוה במיוחד של יהודים ערב מלחמת העולם השנייה. "המצב הכלכלי בבית היה רע מאוד", הוא מספר. "האפליה נגד היהודים ואי-היכולת להתפרנס בכבוד הביאו את אבא לעבוד במפעל נרות מקומי. הכסף שהרוויח לא הספיק כדי לאפשר לי ללמוד, ונאלצתי לעזוב את בית הספר ולעזור בפרנסת המשפחה". לדבריו, אחרי שנה האזור "הוצף" בצבאות גרמנים, ועל כל הילדים היהודים במחוז נאסר ללכת לבית-הספר בשל דתם. באותם שנים הייתי ילד רחוב, עבדתי כל פעם בעבודות מזדמנות כדי להרוויח קצת כסף לבית".

     

    איפה היית בגיל 13?

     

    "המלחמה הייתה בעיצומה. אמא הייתה אישה דתית ושומרת מצוות. אבא דווקא לא, אבל הוא כיבד אותה מאוד. היה לה מאוד חשוב שאוכל לציין את בר המצווה, ולאחר חיפושים היא מצאה לי מלמד שיסכים להדריך אותי קצת. אבל המלחמה לא אפשרה לזה להיות אפקטיבי. את יום בר המצווה שלי אני זוכר כאילו זה היה אתמול. הלכתי לבד לבית הכנסת, לחצי שעה. המתפללים שהיו שם עזרו לי להניח תפילין, הכל נערך בחופזה ובמהירות.

     

    "בעלייה לתורה הזמינו אותי לעלות ולקרוא, ופשוט לא ידעתי איך. אחד הנוכחים הפטיר באידיש בעצב, 'הוא לא יכול'. התסכול, העצב והבושה שהרגשתי באותם רגעים הם משהו שאני זוכר עד היום. לא זכיתי, ושם זה נגמר".

     

    צילומים: הקרן למורשת הכותל. באדיבות דובר עיריית רמת השרון, גונן אליאסי (צילום: הקרן למורשת הכותל)
    צילומים: הקרן למורשת הכותל. באדיבות דובר עיריית רמת השרון, גונן אליאסי

     

    גם אייל לא שמר על אורח חיים דתי. "כשעליתי לארץ המשכתי במסלול חילוני לחלוטין, ולא הייתה לי

    ההזדמנות 'לסגור מעגל' - עד עכשיו. בשבילי זה אירוע שמעורר סנטימנטים לא מעטים, רגשות שאני לא יכול להגדיר אותם. אני מרגיש את עצמי ישראלי יותר מיהודי. מצד שני, אנחנו העם היחידי שבו להיות ישראלי ויהודי זה כמעט אותו דבר. בעיניי זה מסמל סוג של הצטרפות פורמלית לעם היהודי.

     

    "הנכד שלי, שעוד כמה חודשים חוגג בעצמו בר מצווה, כאן לצדי, ועבורי זה רגע מרגש במיוחד. אני שמח שהיו אנשים שאפשרו לנו, קבוצה בערוב ימיה, את ההזדמנות החוזרת".

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "בן 80 למצוות: ניצולי השואה חוגגים בר מצווה"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: הקרן למורשת הכותל
    "לא זכיתי, ושם זה נגמר". הניצולים בטקס היום (צילומים באדיבות דובר עיריית רמת השרון)
    צילום: הקרן למורשת הכותל
    צילום: הקרן למורשת הכותל
    "סוג של הצטרפות פורמלית לעם היהודי"
    צילום: הקרן למורשת הכותל
    מומלצים