הרחק מכאן, קרוב לכאן

מנפות החיטה, גוסטב קורבה, 1854-5

דניאל/ יותם הדס 

1.

יש ילדות זיג-זגות

אך לא את - ישרה כסרגל ממתכת בוהקת

ובאותו הזמן רכה כבטן אחרי לידה,

בקע מתוכה אפרוח זעיר אל המים

בברכת חדר המגורים שם מיילדת

עייפה עד מאד אך מחוייכת

ואינה ממהרת לנקותו או לנתקו

מן כבל האלה, ולא מעלה בדעתה

לחתוך בשרו או לומר "מסורת".

בזכרוני האחד את נשענת עליה

ומתנועעת ברוך ויללה רכה, תוך עוברים

צירייך מרחם אל אוויר, ירכיים מסבירות פנים

לחלל הנפתח.

בזכרוני האחר כשיצא מן המים אמרת

"אני יודעת" שוב ושוב, והיה הכרח

לבכות ולהתפעם מיכולת הגוף

לברוא ולתת בעבודה וללא פער.

לו יכולתי להיות בנך במקומו

ולהטמע בחזך אל אופק ילדותי

הייתי בוחר בזה. שלא אצטרך

להנמיך בין שניכם כלום.

2.

שבתי אל ביתי למצוא שהשתנה,

הועתק אל עולם חדש בו

אין זרים ואין זרות ופני האנשים

אומרות דבר, אומרות הכל

ואני חושב עוד על שדייה

עטופים תינוק זורעים בו נוגה

וסביון, ובליבה חומה.

מדוע אני נועץ בה מחפש

אישור לקיומי בנקודות חינה

ואם קרירה ברגע זה אני

בש בעצמי ומתחרט שלא שמעתי

בקולי או שאמרתי במקום לשתוק.

והיא לופתת כנזמית ומסוגלת

את המשא הזה להיות

כאילו לא חייב גופה להוכיח

לאף אחד מורכבותו ועיקוליו,

רוגעת בתוך סבך ולא נשמרת

לא נופלת להתרפקות לא מחפשת

רכיכה והקלה בזול.

ואין אני, רק מצייץ

שריקות של בוקר, צהר-יום

גם לא נמנע מהסגידה

לא משתנה כשיש הצורך

ונרדם גם כשאסור

וזוכר בכל זאת.

3.

דן אותי העץ אליך

בקול רך ובכובד ראש;

אותך דן העץ אלי

ותאחזי בידי באצבעות

קטנות. ראשי נשמר

בכוחך וקומץ מכעסייך,

שכן אני הוא הצעיר

מול טעונייך שאינם מתפשרים,

רובצי צמרות עצים,

בוני קני גוזלים ונשרינו

אין. מי פילל בשלושים

נגמרו חיי מהקדמה

ופרק אלף החל בלי נופת

צופים: ויען כי טוב

ודבק באשתו וכרעו

על חוף הסליחה.

, 2012

יותם הדס הוא מעורכי מגזין השירה המקוון LEVELER.

• גלריית "בית העם" מציגה מדי יום שישי עבודת אמנות חברתית/פוליטית - לצד שיר המגיב למציאות כאן ועכשיו. הגלריה מתפרסמת ביוזמת עמותת "מען" ומגזין "אתגר".
• לכל הגלריות לחצו כאן.
• הצעות לשירים ועבודות אמנות שילחו לאימייל beithaam@gmail.com.