"עוד סקס בבקשה": בלונדון יש צעצועי מין מצוינים

"שלום, הפריטים שאני מחזיר הם: חרוזים אנאליים, פלאג לישבן, ויברטור, גופיית נערת החלומות וג'ל אורגזמה. היא לא רצתה לנסות מין אנאלי וחזרה לאוסטרליה. הגופייה הייתה קטנה מידי. תודה".

נשמע דומה למכתב שצירפתם לחולצה שהחזרתם ל"אורבן אאוטפיטרס" בשבוע שעבר? Same Same but Different כמו שאומרים בקאווסאן. המכתב הזה, התלווה לפריטים המוחזרים ששלח לקוח לחברת צעצועי המין הבריטית "Lovehoney", ומי שמקריאה לנו אותו היא אנדראה, אישה בסביבות גיל 45, אחראית מחלקת ההחזרות בחברה.

סרט הטלוויזיה הדוקומנטרי והמשעשע "עוד סקס בבקשה, אנחנו בריטים", שיוקרן הערב (ה') בערוץ yes דוקו, מספק מבט מבפנים על תעשיית צעצועי המין המשגשגת בבריטניה, דרך מעקב אחר אחת מהחברות המובילות במכירות צעצועי המין. במקום מומחים, סקסולוגים ולקוחות קינקים יותר או פחות, בחרו היוצרים לתעד במשך חצי שנה את שגרת היומיום במשרדי החברה ובמחסן אספקת המוצרים שנמצאים בעיר באת', להבין ממה מורכבים האתגרים עימם מתמודדים העובדים והבעלים, ודרך זאת לנסות לומר משהו על מקומה ועתידה של תעשיית צעצועי המין.

שבעים וחמישה גוונים של אפור

איך נראים לדעתכם עובדים בחברה למכירת צעצועי מין? דמיינתם? יופי. עכשיו הפכו אותם לבריטים ותראו איך השפנפנות הבלונדיניות של יו הפנר, הופכות לשבעים וחמישה גוונים של אפור- מספר העובדים שמועסקים בחברה.

בקרת איכות. מתוך "עוד סקס בבקשה, אנחנו בריטים"

בין הסט של הסדרה הבריטית המצוינת "המשרד" ובין המשרדים והמחסן של "Lovehoney", אין הרבה הבדל. שניהם מלאים בקרטונים, שטופי אור פלורסנטי ומשעממים בערך כמו מחסן המוצרים של הום סנטר. הטוויסט הוא שבמקום גופי תאורה, כלי בית וריהוט גן, יש שם דילדואים שחורים, שפנים ורודים ובובות מין מתנפחות. ובמקום בוס מופרע (בתפקיד ריקי ג'רוויס) ועובדים עצלים או הזויים, באים לשם בבוקר אנשים נורמליים שפשוט מכינים כוס תה ועושים את העבודה שלהם.

אנדראה, שאחראית כאמור על ההחזרות בחברה, עושה בתוך כך גם בקרת איכות, אבל ממש לא כמו שחשבתם: ה"הפי באני" שעל פיתוחו שוקדת החברה מזה שנתיים, אמור להיות ויברטור עמיד לג'קוזי החיצוני והפנימי בצימר. במחסן הוא מופעל ונזרק ע"י אנדראה היישר אל תוך מימייה של גיגית פלסטיק. כמה זמן הוא יחזיק מעמד? בהפסקת סיגריה בחוץ, היא מכירה לנו את בתה בת ה-21 שגויסה על ידה לעבודה בחברה גם כן. על ארוחת ערב צנועה באווירת מעמד הפועלים, הן צוחקות ביחד על התגובות של גברים בפאב, ששומעים היכן הן עובדות.

לורה, חנונית מתוקה, עובדת שירות לקוחות, מספרת למצלמה שהדילדו הפופולרי ביותר בחנות נקרא "הזין של אדם" ומצחקקת כי במקרה זה גם שמו של החבר שלה. במבטא בריטי כבד ובנימוס רב, היא מסבירה ללקוח בטלפון מה בדיוק עושה "מעכב שפיכה" ("ובכן, הוא מאלחש קצת את הפין"), וברור שאחרי שהשיחה תתנתק היא תיתן למוקדנית שיושבת על ידה מתכון לעוגה. הלה, סוג של כתבת טכנית בחברה שתפקידה לכתוב מפרט ולתאר כל מוצר ומוצר, מודדת את היקפו של פין מפלסטיק בעזרת סרט מדידה גמיש ודוחפת בנונשלנט מקל מדידה ארוך (!) לרקטום של בובת מין זכרית, כדי לברר עד איזה עומק ניתן לחדור לתוכו. שגרתי לחלוטין.

המשרד - הגרסה הסקסית

אנליסט החברה - שבמקרה שלו דווקא אפשר לדמיין בקלות איך הוא מחליף את הסוודר בוסט ויניל וברתמה כשהעט נופל, מספר בעיניים נוצצות איזו עיר בבריטניה מובילה ברכישת צעצועי מין, מפלח את השוק לחובבי קשירות לעומת צעצועים אחרים בהתבסס על אזורי המשלוח, ומצביע על כך ששיאי הרכישות נקבעים בכל שנה בשבועיים שלפני הוולנטיינ'ס דיי.

הדבר הכי קרוב-רחוק לפנטזיות שלכם אודות שפנפנות פלייבוי היא אנבל נייט, מומחית לצעצועי מין, שגויסה ע"י החברה כסוג של פרזנטורית ומקדמת מכירות. היא מצטלמת לסרטוני וידאו, מדגימה מוצרים ומגדירה עצמה כ"מאמא תרזה של צעצועי המין". עם קצת יותר מידי הערצה עצמית, נראה שהיא היחידה שעושה את העבודה שלה מתוך תחושת שליחות עמוקה ולא סתם כי היא גרה קרוב.

הבעלים, ריצ'רד לונגהארסט וניל סלייטפורד, שנראים כמו עוד אבא מהגן, בהחלט לא מתאימים לטייפ קאסט הסליזי שאולי היה לכם בראש. הם התחילו בעסק קטן וביתי לפני כעשר שנים ונהנים היום ממחזור שנתי של כ-17 מיליון ליש"ט (בשנה האחרונה מכרה החברה 40 ק"מ של פינים מפלסטיק!). הם מספרים כי אחד הדברים שהכי הפתיעו אותם, הוא כמות הסקס האנאלי שאנשים מקיימים, ושהמוצר הנמכר ביותר הוא "מרעיד תחת".

רגל פה רגל שם

בדומה למקומות רבים בעולם, בהם שוק העבודה במשבר, האבטלה גואה ומוצרים בסופר רק הולכים ונעשים יקרים יותר, גם בבריטניה מדברים על המיתון. אבל בניגוד לשאר התחומים, המספרים מראים שתעשיית צעצועי המין הכפילה את המכירות בחמש השנים האחרונות וע"פ הסרט, מגלגלת 250 מיליון ליש"ט בשנה.

40 ק"מ של פינים מפלסטיק

לסיבות ולגורמים לעלייה הזו, או לשאלות נוספות העולות מתוך הנתונים - לא מתייחס הסרט. הוא רק מסמן ומצביע עליהן ונשאר בכך די שטחי. אך ביחס לסרטי דוקו טלוויזיונים אחרים שעוסקים בסקס, שמבטיחים הרבה ונותנים מעט, "עוד סקס בבקשה, אנחנו בריטים", הוא סרט מהנה ומשעשע (גם אם ממש לא סקסי או מחרמן) שמציג נקודת מבט רעננה, על מגרש המשחקים הפרטי שלנו. אה, של הבריטים.

שם הסרט, מתכתב עם המחזה הקומי ואח"כ גם הסרט (1973), "No Sex Please, We're British", בכיכובו של רוני קורבט, שגולל את סיפורו של זוג מחויט שקיבלו בטעות חבילת מוצרי סקס שיועדו במקור לבעל חנות פורנו. ,הסרט מנסה אם כך, לנפץ את המיתוס אודות הבריטים השמרניים, המובכים והגרועים במיטה ולרמוז שנוזלים רבים זרמו בנהר הממלכה מאז.

גם הבת עובדת בחברה. מתוך "עוד סקס בבקשה, אנחנו בריטים"

נראה שהטבעיות והפשטות שבה מתייחסים עובדי החברה לעבודתם, בשילוב עם אותה אווירה אפרורית שובת לב, משקפים את היחס הפתוח יותר למין, שמהווה כנראה את אחת הסיבות המרכזיות לעלייה במכירות ובשימוש בצעצועים. אם בנמל ת"א ניצבת חנות של "סיסטרס" לצד סניף ארומה, חנות נעליים ובגדי ספורט, כנראה שדברים השתנו - אם זה נראה בסדר, כנראה שזה בסדר. אז אם עליית מחירי הבירה דפקה לכם את שגרת היציאות, צפו בסרט ושמעו לעצתה של אנדראה: "הזמינו לעצמכם משהו באינטרנט והישארו בבית".