צור 1982. הייתי קבור בגיהנום
"תחת הריסות בניין הממשל הצבאי בצור הייתי קבור תשע שעות. חושך, חנק, גושי אבנים שממשיכים ליפול, דם, צרחות, עוד צרחות, צעקות לעזרה, בכי, ואז דממת מוות". במשך 30 שנה הדחיק דובי איכנולד את אסון צור, שבמהלכו נפצע קשה בראשו. שיחת טלפון אקראית מחיילת צעירה פתחה את הסכר, ואיפשרה לו סוף־סוף לדבר: על הכאב שחש על ילדותיו כשחשב שיגדלו יתומות, על חרחורי הגסיסה של חבריו שגוועו לאיטם ועל העוול שגרמה המדינה ל־76 ההרוגים. עדות מהתופת
זה היה עוד בוקר שגרתי של סוף ספטמבר, 2011. הסתיו כבר היה בפתח. נסעתי לעבודה, אילנה דיין ברקע, ובחדשות של יום חמישי בגל"צ ציינו אלף ומשהו יום לשביו של גלעד שליט. כשהגעתי לעיקול מתחת גשר מסובים צלצל הטלפון. על הצג, מספר בלתי מזוהה. "שלום, קוראים לי עדן". אף עדן לא עלתה בזיכרוני. "אתה לא מכיר אותי, אני צוערת שעומדת לסיים קורס קצינים ויש לי בקשה. אנחנו עושים עבודה בקורס על אסון צור וידוע לי שהיית מפקד יחידת מצ"ח צור בנובמבר 1982, כשבניין הממשל התמוטט שם. אני גם יודעת שנפצעת קשה ולמעשה אתה אחד הניצולים היחידים. חיפשתי בכל מקום ראיונות איתך או דברים שאמרת על האסון במהלך השנים ולא מצאתי כלום. האם אתה מוכן להגיע לבה"ד ולספר לנו, כחניכי קורס קצינים, מה בדיוק קרה שם?" מטאפורי ככל שיישמע, הרגשתי שעדן נפלה עלי כרעם ביום בהיר ותפסה אותי בלתי מוכן בעליל להתייחס לפרק זה בביוגרפיה שלי.
"אסון צור" הוא צירוף מילים ששקע אצלי בקרקעית הזיכרון ובמעמקי התודעה. שכבות חיים נערמו עליו במשך שלושת העשורים שחלפו מאז, ואני לא עשיתי דבר כדי לנער אותן. מעולם לא טרחתי לשלוף את פרק צור, או אפילו חלק זעיר ממנו, מתוך המעמקים. מאז אותו בוקר שבו קרס עלי ועל חייליי בניין הממשל על שש קומותיו, הדחקתי במיומנות רבה את המראות, הקולות והריחות. הוכחתי בגדול את מה שידוע לכל פסיכולוג מתחיל: הדחקה היא מנגנון הגנה יעיל לתפארת.
"גדול עליי", הייתה תשובתי הספונטנית. נמנעתי מלפרט באוזניה את הסיבות. אך היא, צוערת צעירה בעלת קול נעים אך אסרטיבי, לא ויתרה בקלות וניסתה לפנות אל האכפתיות והאחריות שבי. משהו בדברים שאמרה ובצליל שנלווה אליהם כיבה את הסירוב האוטומטי, וניצוץ קטן הוצת בי. גלגלתי בראשי חישוב זמנים מהיר, שהעלה כי עדן וחבריה לקורס הקצינים טרם נולדו בשנה שבה קרס הבניין בצור. הרצון להתחבר אל הדור שלא ידע והרצון לסיים את השיחה גרמו לי להיענות בחיוב, מתוך תקווה שאמצא תרגיל התחמקות כלשהו עד מועד ההרצאה.
בתחתית סולם השכול
אולם מרגע שהסתיימה שיחת הטלפון, סיפור צור הציף אותי, ובעל כורחי החל להיות נוכח בחיי ולא הרפה. שברי תמונות החלו לרוץ מול עיני והרגשתי כמי שמחסן זיכרונותיו הנעול על בריח נפלש ונפרץ. המשך הנסיעה לעבודה, שאותה אני עושה מדי יום על טייס אוטומטי, הפכה לאחת הנסיעות הטעונות בחיי. בהמשך היום התקשיתי להתרכז במשימות הלו"ז. בראשי התרוצצו מחשבות על האסון שהיה הגדול ביותר של צה"ל במלחמת לבנון הראשונה: 76 הרוגים, רובם אנשי מילואים. חשבתי על 76 משפחות שבמשך 29 שנים מתמודדות עם שכול נורא,
שלרוב אזרחי ישראל אין אפילו מושג על קיומן. אל הזרם האסוציאטיבי של המחשבות נלווה מין זעם כבוש. מצאתי את עצמי מהרהר על "ההיררכיה של השכול", מרגיש שאסון צור איכשהו מדורג בתחתיתו של הסולם. 76 הרוגים שמתו ללא תהילה.
שיחת טלפון אקראית, שיכולתי כלל לא לענות לה, יצרה לאחר עשרות שנות הדחקה תחושה עזה וברורה של עוול וחוסר צדק. עשרות אנשי מצ"ח, שב"כ, משטרה צבאית ומשמר הגבול שנשלחו על ידי המדינה לפעילות מבצעית, ומעולם לא זכו לכבוד הראוי להם. התחושות רדפו אותי ימים ולילות, והפעם לא יכולתי לקבור אותן בירכתי המוח, כהרגלי.
למרות שחשבתי שלא אעמוד בשחזור האירוע ואתחמק באלגנטיות מההרצאה ברגע האחרון, משהו בי תבע שלא לבטל. משהגיע היום המסוכם, נסעתי לשם עם בתי רוני - שהייתה בת חצי שנה כשאסון צור אירע. היא לא ידעה דבר על הקורות אותי שם. מעולם לא שיתפתי את בני ביתי בטראומת חיי. קיבלתי החלטה בלתי מודעת לא לחיות בצל המוות, וקברתי הכל.
מתברר שלא שכחתי דבר. באותו נצח, כשהייתי קבור באדמה הלבנונית מתחת לבנין שקרס, בטוח במותי הקרב, אני זוכר בבהירות את המחשבה על רוני ואחותה ליאור בת השנתיים, שיגדלו ללא אבא, את הכאב שלי על היתמות שנגזרה עליהן בעל כורחן. 29 וחצי שנים אחר כך ביקשתי מרוני שתצטרף לפגישה עם הצוערים ותשמע בפעם הראשונה מה עבר עלי. רוני הצטרפה בלי לחשוב פעמיים. גם היא רצתה סוף סוף להיחשף לפרק העלום והנעול בחיי.
המלחמה
ביוני 1982, בעיצומו של שבוע הספר העברי, פרצה מלחמת לבנון הראשונה. מייד עם תחילתה גויס אחי חיים, שהיה טנקיסט. למחרת גויסו כל הסטודנטים שעבדו כמוכרים בדוכני הוצאת הספרים המשפחתית "ספרי חמד", שאותה ניהלתי עם חיים, והותירו אותם מיותמים בכיכר מלכי ישראל. ביום הרביעי למלחמה קיבלתי גם אני צו ונאלצתי לעלות לללבנון כסגן במילואים ביחידת מצ"ח צפון. נכנסנו לדרום לבנון יחד עם כוחות של מג"ב, משטרה צבאית והשב"כ במטרה לכונן שם ממשל אזרחי לאחר כיבוש צור על ידי הצנחנים.
תקופת המילואים הזאת הסתיימה במהרה, אולם בתחילת אוקטובר הגיע צו מילואים ל-45 יום נוספים. היו אלה הימים שלאחר אירועי סברה ושתילה: אווירה קשה באוויר, בלגן גדול, יריות, רימונים ומטעני צד כדבר שבשגרה. לא היה לי ספק שהבוץ הלבנוני טובעני מאין כמוהו. אני מודה שחשתי הסתייגות מהמלחמה. כשהוצאתי את הצו מתיבת הדואר אמרתי לעצמי שהפעם אני מתחמק מהמשימה.
לפני הכניסה ללבנון עצרתי עם חיילי, שחלקם הקדימו את המילואים מכיוון שרצו לשרת יחד איתי, בבית הקפה של ראש הנקרה. ניהלתי איתם שיחה כנה שבה הודיתי כי אני מסתייג מהמלחמה שמתנהלת בלבנון והנחיתי אותם שנישאר בתוך בניין הממשל הצבאי ככל שנוכל, נמעיט בפעילות בשטח, יהיו רק יציאות מעטות הביתה על מנת להימנע מהסיכון של נסיעה בכבישי לבנון, ונעשה רק את מה שממש ממש חייבים. סיכמתי את השיחה במילים "אני רוצה רק דבר אחד: שכולנו, אבל כולנו, נחזור הביתה בשלום". המילים האלו צרובות אצלי בזיכרון אחת לאחת, עטופות בטון המדויק שבו נאמרו. ולמרות שהוראותיי יושמו במדויק, אף אחד לא חזר בשלום. למותר לציין שחלק מהטרגדיה בסיפור צור שלי נובע מכך שאילו היינו יוצאים יותר, אולי חלק מהאנשים עוד היו מסתובבים בינינו.
באותו מעמד, בראש הנקרה, ניגשה אלינו צלמת השבועון "במחנה" וביקשה לצלם אותנו לפני הכניסה ללבנון. נענינו ברצון. בצירוף מקרים אבסורדי, אותה צלמת הגיעה לבית החולים רמב"ם לאחר שנפצעתי כדי להראות לי את התמונות ולצלם אותי שוב, משהו בסגנון של לפני ואחרי. ביקשתי שלא תצלם וסירבתי להסתכל על התמונות שהיו בידיה. כיום אני מצטער שלא לקחתי אותן. משפחות החללים ודאי כמהות לכל מזכרת מיקיריהן.
כשהגענו לצור, לאחר תקופת ביניים שבמהלכה שהינו בבית ספר מקומי, התמקמנו בקומה חמישית מתוך שש בבניין שבעבר השתכנו בו ראשי הפת"ח. הבניין עמד בגאון על הציר הראשי בין צור לצידון, ומחלונותיו נשקף נמל צור. בקומות התחתונות התמקמו המושל, יחידות הממשל הצבאי ואנשי מג"ב. בעליונות ישבו אנשי השב"כ, המשטרה צבאית ואנחנו.
ארגז הקרח הכבד
באחד הימים הראשונים חזרתי מפעילות כלשהי, טיפסתי במדרגות לקומה החמישית, ופתאום ראיתי ארבעה גברים לבנונים מבוגרים, לבושים בהידור, נוטפי זיעה, סוחבים על גבם במדרגות את ארגז הקרח היחידתי הכבד. גערתי בחיילים על חוסר האנושיות, והסבריהם למה לא עזרו לא הניחו את דעתי. וחשבתי לעצמי מחשבות פילוסופיות על התהליך שעוברים אנשים טובים כאשר הם הופכים לחיילים ששולטים על חייהם של אחרים. ארגז הקרח הונח בקומה שלנו. עוד נחזור אליו.
במטרה לחצות איכשהו את המילואים הבלתי אפשריים, בהם ערכנו חקירות לצד פעילות מבצעית, החלטנו לקיים "מסיבת חצי תקופה". היא נקבעה ליום חמישי בלילה, בתאריך 11.11.1982. הזמנתי למסיבה את חברי, סא"ל גיורא הרטוג, ששירת במפקדת מצ"ח צפון. בבוקר אותו יום חמישי, יהושע זאדה, איציק קליין, רוני הלוי ואני היינו מתוכננים לערוך חיפוש ליד מרג' עיון. התכנון היה שעם סיום המשימה נקפוץ לנהריה לקנות מצרכים למסיבה של הערב. קמנו מוקדם והתיישבנו ליד השולחן לארוחת בוקר. מולי ישב קליין, הלוי לידו וזאדה עמד. הקפה השחור החם אך נמזג לספלים, ובחוץ ירד גשם זלעפות שלווה בברקים ורעמים. לפתע נשמע פיצוץ אימתני. בתמונה הבאה שזכורה לי אני קבור בתוך חושך ללא כל יכולת לזוז.
תשע שעות הייתי קבור בגיא הצלמוות. בהתחלה חשבתי שטיל פגע בקומה שלנו, אבל מחשבות הפיענוח ננטשו מהר מאוד בשל הצרחות האיומות סביבי. חושך, חנק, אוויר דחוס, גושי אבנים שממשיכים ליפול, דם, צרחות, עוד צרחות, צעקות לעזרה, בכי. זאדה וקליין היו קבורים לידי, אך לא יכולתי לראות אף אחד. לא יכולתי לפקוח את עיניי והייתי בטוח שהתעוורתי. בדיעבד התברר כי פציעת הראש גרמה לדם לנזול לתוך עיני, אך לי לא הייתה כל אפשרות להגיע עם הידיים לעיניים.
רוני הלוי, שנלכד קרוב לאיציק קליין, החזיק בידו בקור רוח. שמעתי את איציק מתחנן בקול חרישי: 'מים... אוויר'. מבין זעקות האימה זכור לי בבירור קולו הרגוע של רוני, שמנסה לשמור על איציק: "יבואו להציל אותנו", אמר, "איציק, תחזיק מעמד". "את מי אתה שומע?" שאלתי את רוני. "זאדה כבר לא מגיב לקריאות", הוא ענה, "איציק חי, אבל אומר שאין לו אוויר".
"דובי, אני מפחד"
איציק קליין היה בן לניצולי שואה. אביו ואמו איבדו את משפחותיהם וילדיהם, נפגשו בארץ והקימו כאן משפחה חדשה. הוא היה סטודנט לתואר שני באוניברסיטת חיפה. "דובי, אני מפחד", אמר לי לפני שנכנסנו ללבנון. "זה לא מתאים לי עכשיו, אני בעיצומו של התואר". עניתי לו: "איציק, גם אני מפחד. יהיה בסדר, לא נעשה שטויות ונסיים את המשימה. אין ברירה". מספר ימים לפני הפיצוץ נתתי לו צ'ופר, איפשרתי לו לצאת הביתה. בימים שני ושלישי הוא היה בבית. לרוע מזלו, חזר ברביעי. הסיבה להקדמת יציאתו הביתה הייתה עונש שהענשתי חייל אחר, אורי שמו. הוא זה שהיה אמור לצאת ביום שני, אך ריתקתי אותו. וכך, במקום לצאת בשני הוא יצא ברביעי, ואיציק יצא בשני וחזר ברביעי. במשחקו המתעתע של הגורל, אורי ניצל ואיציק לא שרד.
הזיכרון החזק ביותר שלי מתשע השעות מתחת להריסות, שנדמו בעיני לנצח, זו תחושה עזה וברורה שאני הולך למות. באופן מוזר, המוות לא היה כה נורא. הייתי נטול פחד, לא עשיתי מאזני רווח והפסד, רק רחמים מילאו אותי על שתי בנותיי שיגדלו ללא אבא. התחושות הללו התעצמו לאחר שזעקותיו של קליין פסקו והבנתי שהוא מת. ככל שנקפו השעות השתרר יותר ויותר שקט מסביבי. זעקות הכאב המצמררות, שלעיתים אני שומע את ההד שלהן בלילות ומתעורר בבעתה, נחלשו, ואז נאלמו, כשהחיילים סביבי מתו אחד אחרי השני. לא הייתי בהיסטריה בתוך התופת. הייתה בי השלמה מאוד עמוקה עם המוות, ורוגע גדול. כאדם תאב חיים, אני תמה על התחושות האלו, למרות שאני יודע שאנשים אשר חוו חוויות דומות מתארים באותן מילים את תחושותיהם, שכנראה ייחודיות לרגעים שבהם שאדם רואה את מותו כל כך מקרוב.
אסון צור היה מקרה ראשון של מכונית תופת שפוצצה בניין רב קומות, והכאוס מסביב היה מוחלט. לצה"ל לא היה אז ידע מקצועי בחילוץ לכודים מתחת להריסות. בשטח לא נמצאו מנופים, אפילו לא אתי חפירה, והמחלצים סילקו בידיים את ערימות הבטון כדי להגיע אלינו. משחולצתי סופסוף, אני זוכר תחושה ברורה של יציאה לחיים, יציאה אל האור. בשבילי המילים "נולדתי מחדש" אינן שחוקות ואינן מובנות מאליהן. כשהניחו את גופי הפצוע על האלונקה והוכנסתי לתוך מסוק, הבנתי שחיי ניתנו לי במתנה. אני זוכר את החובש במסוק אומר שאני פצוע ראש וצריך להכין את בית החולים רמב"ם לקליטתי.
באסון צור לא היו פצועים רבים. רוב החיילים נהרגו. לפיכך, ההיערכות לקראת הגעתי לבית החולים הייתה גדולה. הדם המשיך לזרום מראשי, נכנס לעיניי, חושך סבב אותי וחששתי שלעולם לא אראה יותר. הכאב היה קשה מנשוא. המבוכה, הבלגן, ההלם והתדהמה ניכרו על כולם, ואף אחד לא חשב לנקות את עיניי המכוסות בדם. במסדרון הארוך בדרך לחדר הניתוח ברמב"ם פגשתי את סא"ל גיורא הרטוג, אותו הזמנתי ל"מסיבת החצי תקופה". גיורא, שהיה אמור להגיע לצור בערב ולחגוג איתנו, רץ אחרי האלונקה שלי ורק שאלה אחת הייתה בפיו: "מי ניצל?" לא יכולתי להשיב לו בוודאות אלא רק לספר לו שלפני שפינו אותי דיברתי עם הלוי, שעדיין קבור, והוספתי שלדעתי כל היתר נהרגו. לפני כניסתי לחדר הניתוחים גיורא הספיק לומר שהוא דיבר עם אבא שלי, ועם הידיעה שמשפחתי יודעת שאני בחיים הורדמתי בחדר הניתוח.
במוצאי שבת, שלושה ימים לאחר האסון, כשכולי חבוש לאחר הניתוח, הודיעו לי שתוך שעתייים יבוא לבקר אותי שר הביטחון דאז, אריק שרון. בלי להסס הודעתי שאינני רוצה לראותו. הייתה לי הסתייגות מהמלחמה ומהמילואים והביקור הממלכתי היה מבחינתי מיותר. לא היה לי כוח להפגנת נימוס. הייתי שבור ומפורק, רגשית ופיזית. אבי, ששהה לצד מיטתי, התאמץ לשכנע אותי לסגת מסירובי בטענה שאין זה מכובד לסרב לשר הביטחון וכי עלי לכבד את המתים ולקבל אותו גם בשמם. התווכחתי עם אבא, אך לבסוף החלטתי לכבד את בקשתו ובחוסר חשק רב הסכמתי ששרון יבקר אותי בחדרי בבית החולים. ביקורו ארך מספר דקות ובמהלכו ניהלנו שיחה קצרה ומנומסת שכללה בעיקר שאלות טכניות בנוסח באיזו קומה בבניין היית, כמה זמן היית קבור מתחת להריסות וכו'. עניתי בתמציתיות. שנים לאחר הביקור פגשתי את שרון בארוע שערכנו בהוצאת "ידיעות ספרים" לרגל צאת ספרו של מזכיר הממשלה דני נווה. ישבתי ליד שרון כל הערב ובמהלכו סיפרתי לו על האירוע ההוא ברמב"ם. שרון הקשיב, אך נמנע מלהגיב.
חזר מהחופשה ונהרג
שנה שלמה לאחר אסון צור הייתי בטיפולים רפואיים. במהלך אותה שנה ביקרתי פעמים רבות בבתי ההורים השכולים. לא מזמן חלמתי שוב על ההורים של איציק קליין, שגרו בשיכון עולים בחיפה והוא היה כל עולמם. באתי לבקרם בדירת החדר וחצי שלהם ושתינו כוס תה. לאחר שהסתיימה שנת הטיפולים וההחלמה לא ביקרתי עוד בביתן של המשפחות השכולות ולא לקחתי חלק באזכרות, לא ביום האסון ולא ביום הזיכרון. אני חושב שלא יכולתי לשאת את המחשבה שישאלו איך לא שמרתי על בניהן. הרי אין תשובה. חששתי מהמפגש עם משפחתו של יהושע זאדה, שהקדים את המילואים מכיוון שרצה לשרת איתי. עם משפחתו של איציק קליין, שיצא לחופשה וחזר למותו. היו בבניין שני חיילים עצורים ששיחררתי בשעות הערב שלפני הפיגוע, אך חששתי שהם יעשו את הדרך ליחידותיהם בשעות הלילה. לפיכך, הוריתי לרס"ל יצחק (איז'ו) גוס: "שחרר אותם ותן להם לישון במגורים שלנו, אבל שרק מחר בבוקר יעזבו את הבניין, באור יום". השניים נהרגו. סא"ל משה אומן מחיל הים שנהרג אף הוא היה מסופח ליחידת משטרה צבאית לצרכים מבצעיים. 18 שנים לאחר האסון בתו יצרה איתי קשר ושאלה מה אביה עשה שם בכלל. הוא היה איש שייטת, שלקח חלק במבצעים ההרואיים ביותר של צה"ל. הייתי מאזין בצמא לסיפוריו על המבצעים שבהם נטל חלק, כאשר יחד היינו מביטים אל הים. הוא מת מוות טיפשי ומיותר בקומה החמישית בבניין הממשל בצור.
עד היום אינני יודע מהו מספרם המדויק של הניצולים מאסון צור ומה עלה בגורלם. לאחר שהסתיימו הטיפולים, הרחקתי את עצמי מהאירוע באופן מוחלט. אף פעם לא ביקשתי לדעת את כל הפרטים ולסגור את המעגל הזה בחיי. רק לקראת ההרצאה בפני צוערי המשטרה הצבאית התקשרתי לרוני הלוי, שהיה רס"ר במילואים אצלי ביחידה, וביקשתי לפגוש אותו. לאורך השנים הלוי שמר איתי על קשר אבל אני בטוח שהוא הבין שבמסגרת הבריחה שלי מכל הקשור לאירוע, עדיף לו שלא להעמיק בקשר.
הפגישה המחודשת בינינו הייתה מרגשת. נפלנו זה לזרועותיו של זה ולראשונה בכיתי. הבכי הפתיע אותי מאוד. הייתי בטוח ששנות ההדחקה חיסנו אותי לחלוטין. שיחזרנו את השעות שהיינו קבורים מתחת לבנין שקרס, ורוני הזכיר לי שכאשר הגיעו המחלצים ביקשתי שקודם כל יטפלו באיציק קליין, כי אולי בכל זאת נותר שמץ של תקווה. מאז אסון צור מעולם לא ראיתי בעצמי את דמות המפקד. זכרתי רק את היאוש, חוסר האונים וההשלמה עם המוות שהרגשתי שם. שנים התביישתי בתחושה הזו, ופתאום רוני מספר לי על התנהלותי כלפי קליין, ובכלל. בפעם הראשונה התמלאתי בגאווה על האכפתיות שלא הירפתה ממני גם כשהמוות ניצב כל כך קרוב.
למרות נתיב הבריחה שכפיתי על עצמי, האסון גיבש בי תובנות על אקראיות החיים. התמונה החזקה ביותר שחקוקה בתודעתי היא של חבורת מילואימניקים שיושבים על כוס קפה, צוחקים ומתכננים את המסיבה הכייפית של הלילה. תוך שניות, כולנו קבורים בתוך השאול. אולי באופן תת מודע אני אומר לעצמי בכל רגע נתון שכל עוד אני יכול לשתות את הקפה הטוב שלי, אני חייב להינות ממנו ולא לדחות דבר לאחר כך, כי מי יודע מה טומן בחובו ה"אחר כך". מבחינתי, המסיבה היא כאן ועכשיו, ואת הצו הזה אני מיישם מאז. למדתי שבהבזק אחד הטוב יכול להתאייד כלא היה, מן היש אל האין - בשנייה.
לאחר הפציעה החלטתי שלא אשים על עצמי את תווית "נכה צה"ל". למרות שנקבעו לי 31 אחוזי נכות, "הזדכיתי" על כולם. לא רציתי ברחמים. מעולם לא תבעתי ממשרד הביטחון את מימוש אחוזי הנכות שלי ולא נשאתי תעודת נכה. בשנת הטיפולים נהגתי להגיע לבית הלוחם וחשתי שאינני מסוגל להיות חלק מהפצועים שנלחמו בכל כוחם ועוצמתם בנכותם. לא ראיתי את עצמי משתייך לחבורה הגיבורה הזו. בחרתי לממש את המלצתו של אבי שאמר לי: 'אני מציע לך להמשיך הלאה בחייך ולהסתכל רק קדימה'. אבי, ניצול שואה בוגר אושוויץ שכל משפחתו נספתה, יישם את הכלל הזה בהצלחה בחייו שלו. החלטתי ללכת בעקבות אבי, שהפך עבורי לסמל לצירוף "שואה ותקומה".
לקראת הרצאתי בפני צוערי מצ"ח השקעתי קצת בשיעורי בית ונברתי בארכיון "ידיעות אחרונות" בניסיון להתחבר לאירועים, לא רק מהפרספקטיבה האישית שלי אלא גם באמצעות סיקור האסון מנקודת מבטם של העיתונאים ורשויות הצבא. מדהים היה לגלות כי הצבא אסר על כניסת עיתונאים וצלמים לאזור האסון למשך יממה, כך שהתמונות שפורסמו בסופו של דבר היו מאוחרות ומעטות.
במסגרת חשבון הנפש שערכתי מאז שיחתי עם הצוערת, ציינתי לעצמי כי מעולם לא קראתי כתבה על האירוע ולא ביקשתי לראות תמונות שהנציחו את הזוועות. הקריאה בעיתונים, 29 שנים אחרי, טילטלה אותי. בין היתר, נתקלתי בשיר שכתב חיים חפר שלושה ימים לאחר מכן:
הכאב הזה
כבד מנשא, כמו על כולנו נפלו הבית הזה ותקרותיו.
כמו בלבנו דעכו חיי כל איש ואיש ותקוותיו.
כמו את תופי אוזנינו קרעו הזעקות והחרישה האימה.
כמו כולנו היינו שם, באסון הזה, במאסף המלחמה.
שבעים וחמישה גברים - ע"ה - עליהם השלום.
רובם מתו בשנתם - לא התעוררו מן החלום.
לא חלמו את סיוט הקירות הקורסים, את הטיח ההופך לאבק.
את הגוף הנמעך מתחת לבטון, את הריאות הכלואות במחנק.
לא חלמו את המוות הזוחל אליהם, אל תוך שקי השינה.
ומניח כפו על נשמתם אשר הייתה והנה אינה.
לא חלמו כי בשבילם המלחמה הזאת היא סופו של הסוף.
שבקצהו האחרון באה האלונקה אשר אותם אל קירבה תאסוף.
ולא הלמות המקבות תעיר אותם ולא צווחת המקדחים.
עטופים בשקי שינה הם נחו שם - חיילים בתכריכים.
ואחד אחד הם נמשכו מתוך החרבות והרעש מחריש את קול הבוכים.
ואת קולות הניצלים, את קולות אובדי העצה, את קולות הנבוכים.
וגם את הקולות אשר שאלו: האם היינו מוכרחים?
מהעיתונים התברר לי שעל הפיצוץ שאירע בשעת בוקר מוקדמת נודע לציבור רק בתשע בערב, במהדורת "מבט" בטלוויזיה. לא הייתה פריצה לחדשות כנהוג היום, והעולם המשיך כמנהגו. עוד גילו לי העיתונים שבאותו יום חמישי ארור, בעוד כוחות צה"ל מפנים במשך שעות ארוכות גופות מתחת להריסות ופצועים מוטסים לבתי החולים, התקיים בשעה שמונה בערב אירוע במכון ויצמן שבו אירח נשיא המכון, פרופ' מיכאל סלע, את חבר הנאמנים. אורח הכבוד היה שר הביטחון אריאל שרון. ברכילויות מאותם ימים נכתב ששרון ורעייתו לילי נהנו באירוע במשך כל הערב.
המסקנות טויחו
לא מזמן התקשרתי לדובי וייסגלס, מקורבו של שרון, ושאלתי האם ייתכן כי ביום כזה שר הביטחון אכן השתתף בקבלת הפנים המדוברת. ויסגלס השיב שהאירוע המסוים אינו זכור לו, אך בהחלט ייתכן ששרון אכן היה שם. הוא הסביר כי שרון הרגיש שנתן את חלקו במלחמת השחרור, ולכן סביר להניח שאמר לעצמו שאירוע כמו צור הוא חלק מתרחישי מלחמות ואין סיבה לשנות תוכניות בגינו. לא השתכנעתי. יתרה מכך, היכתה בי ההבנה שאירוע צור הושתק ולא קיבל את המקום הראוי לו מסיבה פרוזאית לחלוטין. תחילה פורסם כאילו בניין הממשל קרס בגלל התפוצצות בלוני גז. איש לא דיבר על פיגוע. מאחר שמותם של 76 חיילים מפיצוץ בלוני גז הוא מוות נטול הירואיות, אין מה להבליטו. הממשלה התכנסה אמנם לאחר האסון והכריזה על יום אבל לאומי, אך כחמישה ימים לאחר הפיצוץ כבר פרסמה ועדת חקירה בראשות אלוף (מיל') מאיר זורע את מסקנותיה, וקבעה כי מה שגרם לו ככל הנראה היה גז שדלף משלושה מיכלים, הצטבר בקומה הראשונה ששימשה כסדנת רכב, וניצוץ חשמלי הביא לפיצוץ ולהתמוטטות הבניין. העובדה שהיה מדובר לכאורה "רק" בפיצוץ בלוני גז כיווצה משום מה את עוצמת האסון.
לימים, ועדת חקירה בראשות סא"ל ליאון בכר ממצ"ח ערכה חקירה מקיפה, שבה התגלה המנוע של מכונית התופת מסוג פז'ו וחלקי גופה בלתי מזוהה. בנוסף, השב"כ זיהה את הכפר שממנו יצא המפגע המתאבד וגילה כי נערכה לו בכפרו לוויית שאהיד. חקירת מצ"ח העלתה ראיות חותכות המצביעות על כך שהאירוע היה תוצאה של פיצוץ מכונית תופת, אולם צה"ל החליט לא לפרסם דו"ח זה ולדבוק בגרסה לפיה מדובר בפיצוץ בלוני גז.
השנה, בערב יום הזיכרון, עמדתי במטבח ביתי והכנתי שקשוקה לשתי בנותיי הקטנות. לפתע מצאתי את עצמי, לראשונה לאחר 29 שנים, חושב על צור ועל ההרוגים. בראשי הידהדו קולותיהם של שניים מחיילי, יהושע זאדה ויצחק (איז'ו) גוס, שנהגו להתווכח ברצינות תהומית אם החלמון צריך להיות שלם או מעורבב ואם שקשוקה צריכה להתבשל שעה או שעתיים, כשבתווך עומד אליעזר סלפטר עם חיוכו המבויש ומנסה לפייס בין השניים. לראשונה בחיי התחבר לי סיפור צור עם אנשים חיים ולא עם מתים ויכולתי לשמוע את צחוקם ולא רק את צרחות המוות שלהם. משהו נסדק בחומת הבטון היצוק שבה הקפתי את האירוע הזה.
מעולם לא שאלתי את עצמי למה דווקא אני ניצלתי. אין לי תשובה טובה ומשכנעת. אולי "מזל" היא התשובה, אך גם לגביה יש לי ספקות. עובדת הישארותי בחיים קיבלה שתי התייחסויות קיצוניות, שהוכיחו לי שעדיף שלא אייגע את מוחי בתהיות כאלה. מחד, באחד הימים הראשונים לאשפוזי ברמב"ם, בהיותי ספוג ברגשות אשם על מות חיילי, הגיע לחדרי רב מבית־שאן שהכיר חלק ממשפחות ההרוגים וביקש ממני שאברך אותו. אותו רב הפך אותי לקדוש על שנשארתי בחיים — והותיר אותי המום. מאידך, כעבור כחודשיים הגיע לבקרני בבית החולים בן דודי, שהיה עוזרו של הרב שך. בפנים רציניות הוא הסביר לי כי פציעתי הייתה בבחינת התראה מהקב"ה שעלי לתקן את דרכיי. השניים הללו בלבלו אותי לחלוטין: האם אני רשע או קדוש? לא ייסרתי את עצמי במציאת תשובה.
דובי איכנולד, רס"ן (מיל')
אוקטובר 2012
לפנייה לכתב/ת 
