דייט בחשיכה: להתחבר ללב ולהתרחק מהאגו

בניגוד לכל המלעיזים, אעיז ואומר שלדעתי "דייט בחשיכה" היא לא כזו תוכנית מבזה, ואפילו מעניינת. מודה שבלי להתכוון מצאתי את עצמי צוחקת ומורידה דמעה כבר בפרק הראשון. אבל ברור שאנחנו הרבה יותר אוהבים לשנוא אותה. ולמה? בגלל האמת שבה.

עוד בנושא:

על העיוורון: בליינד דייט בחושך מוחלט

למרות העיוורון, הבחין בשערה האדום לוהט

לא, אין שם דמויות הרואיות, גיבורי סרק שאוכלים ג'וקים לארוחת בוקר ומזימות ותככים לארוחת ערב, אין בה אלופי ספורט מנטאלי, רקדנים על רצפה עקומה, או סתם חבורת פרזיטים שהסתגרה בבית לכמה חודשים. מה כן יש בה? את כל הדברים שלא בא לנו לראות: ייאוש, פשטות, חוסר ביטחון עצמי, גזענות, שטחיות, אנשים שחיים בסרט של עצמם, כשלכולם מכנה משותף: רצון למצוא קשר. וכל זה חברים, יותר מידי מזכיר לנו את מה שאנחנו שונאים בעצמנו.

הקאסט כל כך אופייני וישראלי, עד שאי אפשר להתלונן עליו. זה הכי – "תסתכלו עליהם, תראו אותנו". איזו בחורה שיצאה לדייטים לא נתקלה במרבית הדמויות ששם? אני מאמינה שאותה השאלה תקפה גם לגבי הגברים. וכל בר דעת יסכם: דייטים סדרתיים זה דבר הרבה יותר מתיש ומתסכל, מאשר מהנה.

מלחמה נגד הלב

אבל המטרה שלשמה אני כותבת את הטור הזה, היא דווקא כדי להפנות אלומת אור על רגעי הקסם בתוכניות האלה, וזה קורה בחושך, כשאמת פורצת חופשייה, ויוצרת חיבורים לבביים בין אנשים זרים עד שנדמה פתאום שאם לא היו מדליקים את הפנס לעולם, לאנשים היה הרבה יותר קל למצוא בן זוג לחיים.

אז מה זה הדבר הזה שמתעורר באור, ודוחה אותנו זה מזו? מיהו השופט הזה, שפתאום "מכניס את הראש למלחמה נגד הלב" (כפי שסיכמו את הרגשתם כמה ממשתפי התוכנית)? אם תשאלוני, קוראים לו: האגו שלנו. הלב נמצא בחיפוש תמידי להרגשת חיבור. הלב שלנו צנוע יחסית. הוא לא דורש ריהוט מוזהב, פרצוף של דוגמנית שנתלשה מ'קוסמופוליטן' או שרירים של כדורסלן, אך את כל זה העניים שלנו דורשות.

העיניים החמדניות שמשרתות את האגו שלנו, שחייב להשוות את "הרכישה" שלו, למודל שמפרסמת לו החברה הסובבת והקובעת מה נחשב "שווה", מוערך, מעיד על הצלחה. וזה אומר: שתהיה דוגמנית על, שיהיה גבר-גבר עם משולשים בגוף ושיער קצר (!). אבל הלב שלנו, מה הוא רוצה? הרגשה. שיש קונקשיין, יש דיבור, יש הבנה, יש משיכה, יש מקום לפתוח את מי שאני ולהתבטא, לצאת מתוכי לחופשי, כי יש מי ששומע ורוצה לשמוע אותי.

אז מה עושים עם הפער הזה?

תקראו לי אוטופיסטית ודאי, אם אומר שהגיע הזמן להתחיל ליצור כאן חברה שתשים דגש על ערכו הפנימי של האדם, ולא רק על החיצוני. אבל התוכנית הזו היא כבר מעין צעקה חלושה של מיאוס מהשקר הזה. אנשים מתחילים להבין שיש משהו שתוקע אותם מיצירת קשרים, וקוראים לו: "עיניים להם ולא יראו". מה שבטוח הוא שהעוצמה של החושך הביאה הרבה אור בעצם לכולנו, כפי שנכתב בספר הזוהר: "מתוך החושך יצא אור, ומתוך הנסתר יצא והתגלה העמוק".

כצופה יכולתי לראות ואולי להזדהות במידת מה עם כך שגם בתוכי קיימים חלקים שכבר נעשו שטופים עד כלות ב"שואו" ריק מתוכן. בפועל, אלו שמבססים את אישיותם אך ורק על חיצוניות, הם אלה שנשארו ערומים מפנימיות בחושך, והיו צריכים לטרפד את הדייט בהצהרות מנופחות על רמות המולטי-טאסקינג שלהם בחיים, הבטחות על כמה טוב הם נראים באור, או שירים שחוקים שמחפשים אחר האוזן של סינדרלה. בסופו של דבר, הם ספקו את הבידור, אבל לא ספקו את הסחורה, ויצאו בידיים ריקות.

מסתבר, שאנשים מחפשים משהו קצת יותר פנימי. יותר אישי, שיהיה בו אתגר אבל לא בלתי אפשרי, שיהיה בו ריגוש אבל מלווה בביטחון, והכי חשוב, שיהיה שם מישהו שרוצה לראות אותם, לא רק בעיניים, אלא עם הלב.

לסיכום אנשים, כולנו מחוברים במקום כזה נסתר שאנחנו לא רואים. בין הלבבות שלנו עובר זרם חשמלי קבוע, ורק אם נפתח את הלב, נוכל להתחיל לגלות אותו, כפי שלמד הנסיך הקטן: "רק הלב רואה היטב, הדברים החשובים באמת סמויים מן העין".

בינתיים אנחנו כבולים לשקרים, למסכות ולמוסכמות חברתיות. שלשלאות של ברזל חוסמות את ליבנו מלהרגיש מאוחדים, אוהבים, שלא לומר מאוהבים – כפי שהרגישה הגברת מורה בחסות החשכה. החיים הם חד פעמיים, החיים עוברים. האם לא כדאי שנשכיל לנצל אותם כדי לפתח את הדברים שבאמת חשובים?

לכל הכתבות והעדכונים, כנסו לעמוד הפייסבוק של ערוץ יחסים  

שלי פרץ, שחקנית, תסריטאית ואימא, פעילה בתנועת הערבות.