העיתון ביום שאחרי רצח רבין. השבוע לפני

"4 בנובמבר 1995. ראש הממשלה נרצח" - זו הייתה הכותרת בכתבה הראשית של "ידיעות אחרונות" יום לאחר שיגאל עמיר רצח את יצחק רבין, בתום עצרת למען השלום ונגד האלימות בתל-אביב, במקום שנקרא אז כיכר מלכי ישראל, השבוע לפני 17 שנים.

17 שנים לרצח רבין ב-ynet:

• פרס: רבין ידע להוביל במקום שיובילו אותנו
• אחותו של רבין: "לא למדנו מאז הרצח כמעט כלום"
• יצחק אביהם, רחל אימם: שני קברים לשני עמים
  

"השעה הייתה 21:40 במוצאי שבת", נכתב בידיעה בעמוד 2. "אנשי הביטחון הובילו את רבין אל המדרגות האחוריות של בניין העירייה, בדרך למכוניות השרד שחנו שם. הוא ירד, בצעד בוטח. המקום המה שוטרים. לפתע, מתוך האפלה בתחתית גרם המדרגות, הגיחה הדמות. דלת מכוניתו של ראש הממשלה כבר נפתחה. רבין התקרב לעבר המושב האחורי - ואז נשמעה הירייה הראשונה. ואחריה עוד אחת. ועוד אחת".

היום שאחרי הרצח(צילום: ארכיון ידיעות אחרונות)

התיאור המצמרר נמשך. "אנשי הביטחון, שאומנו כל השנים להגן על הראש הממשלה, היו מבולבלים. רבין נפל, ואז הם התעשתו - ודחפו, ממש דחפו, את ראש הממשלה הצונח לתוך המכונית. דלת המכונית נטרקה, ושיירת ראש הממשלה פרצה בדהרה מטורפת וביללות צופרים לעבר בית החולים איכילוב", נכתב בעיתון. "במקום ההתנקשות הדחוס והצפוף לכדו שוטרים את היורה. הצמידו אותו אל הקיר שמנגד. אחר כך הובילה אותו קבוצת שוטרים בריצה למכונית משטרה. הייתה מהומה. יללות סירנות פילחו את האוויר. מכוניות משטרה ואמבולנסים דהרו לכל עבר".

בשעה 22:04 הוכנס רבין לחדר הניתוח. "לאור נתוני הפתיחה ידעתי שהסיכויים להציל אותו הם קלושים, אבל לרגע לא חשבתי להפסיק את מאמצי ההחייאה", סיפר אז ד"ר יורם קוגלר, מנהל יחידת הטראומה באיכילוב, שהוזעק מביתו. "אחרי 50 דקות, בשעה 23:10, כשקבענו את מותו, הייתה הרגשה קשה של עצב עמוק ותחושת חורבן. דקות ספורות אחר כך, כשיצאתי מחדר הניתוח, ראיתי מולי את כל חברי הממשלה ואישים אחרים שהספיקו לשמוע את הבשורה. הם היו המומים. שרים הלכו במסדרונות כשראשיהם בין הידיים ומלמלו 'זה פשוט לא יאומן'".

השבוע לפני, כתבות קודמות:

• כשנתניהו וערפאת לחצו ידיים
• כשהאופנובנק טעה ונתפס
• לראות את ירושלים ולמות
• שטר של 500 שקל, מסעדות עד 22:30
  

השר לאיכות הסביבה דאז, יוסי שריד, הכריז על השבר: "מדינת ישראל אינה אותה מדינה". שרת התקשורת שולמית אלוני ביכתה: "ממחר זו לא אותה מדינה. כמה מהר עברנו משמחה, מביטחון ומאופטימיות - לשבר נורא". מנהיג הליכוד, ח"כ בנימין נתניהו, אמר אז: "זו אחת הטרגדיות הנוראיות בתולדות המדינה ובתולדות העם היהודי. אני מזועזע עד עמקי נשמתי מרציחתו של יצחק רבין. זו שעה של אבל כבד, של תדהמה עמוקה ושל מועקה קשה".

תחת הכותרת "מדינה אחרת" כתב נחום ברנע זמן קצר לאחר הודעתו של הבר: "רצח רבין הוא טראומה לאומית קשה ביותר. אפשר להשוות אותו לרצח הנשיא קנדי, טראומה שרבצה כצל נורא על אמריקה במשך עשרות שנים. אפשר להשוות אותה לטראומה של יום כיפור. ישראל איבדה אמש לא רק את ראש הממשלה שלה ואת בכיר מנהיגיה. היא איבדה הרבה מאוד מעצמה, מהיכולת שלה לחיות כחברה, להידבר, להכריע. מאמש, כללי-המשחק הדמוקרטיים, שקיימו אותנו לא רע במשך קרוב ל-50 שנה, עומדים בסימן שאלה".

התגובות מהעולם הגיעו באותו הלילה ונכנסו גם הן לעיתון. נשיא ארצות-הברית ביל קלינטון אמר בעברית "שלום חבר", כשעיניו דומעות. "יצחק רבין היה שותפי והיה חברי. הערצתי אותו.

 אהבתי אותו מאוד. משום שמילים אינן יכולות להביע את תחושותיי, הרשו לי רק לומר 'שלום לך... שלום חבר'".

בעולם הערבי היו התגובות מנוגדות. ראש הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת אמר: "אני עצוב והמום מאוד מהפשע הנורא הזה נגד מנהיג מדינת ישראל". במשרדי הרשות הפלסטינית ברצועת עזה הצטופפו בכירי הרשות מול מסכי הטלוויזיה. הדבר הראשון שביקשו לברר היה אם מאחורי ההתנקשות עומד מחבל פלסטיני או אזרח ישראלי. כשנודע להם שישראלי עומד מאחורי המעשה, נכתב אז, הייתה הקלה קטנה.

מנגד, פעילי חמאס וג'יהאד איסלאמי אמרו שהם אינם מצטערים על מותו. הפעילים עלו על הגגות, ירו באוויר וצעקו "אללה אכבר". הידיעה על הרצח התקבלה ביריות שמחה בכל ערי לבנון והפליטים הפלסטינים במדינה חגגו בריקודים. במחנה הפליטים עין אל-חילווה שבצידון נורו באוויר יריות שמחה ופצצות אר פי ג'י. באיראן פרסמה סוכנות הידיעות הרשמית אירנ"א הודעה לפיה "רבין היה תומך נלהב בטרור המדיני והאמין כי על היישות הציונית לשבור כל נורמה בינלאומית ברדיפה אחר מטרותיו האפלות".

יומיים לאחר הרצח פורסמו ב"ידיעות אחרונות" מילותיו האחרונות של רבין, בדרך לבית החולים. "כואב לי, אבל לא נורא", אמר לפני שאיבד את ההכרה. 

בלשכת ראש הממשלה בירושלים לא הצליחו לתפקד ביום שאחרי הרצח. איתן הבר, מי שהיה מנהל לשכתו של רבין ואחד האנשים הקרובים אליו ביותר, סיפר אז: "בתחילה הסתרנו מלאה את המידע הנורא מכל.

 הלכתי הצידה וכתבתי את ההודעה לעיתונות. בין לבין, בטלפון הנייד, התקשרתי לשגריר האמריקני וביקשתי שימסור לבית הלבן שרבין נורה. הרגשתי שאני חייב לתפקד, כי מישהו צריך לעשות זאת".

הבר, שהיה זה שהודיע על מותו של רבין לתקשורת, ספד לרבין בהלוויה: "אני רוצה לקרוא עכשיו מילים מתוך הנייר הזה, אבל קשה לי. הדם שלך, יצחק, הדם שלך מכסה על המילים המודפסות. דמך על נייר שיר השלום. זה הדם שאזל מגופך ברגעים האחרונים לחייך וניגר על הנייר".

מי שריגשה את רבבות המנחמים שהגיעו להר הרצל מהארץ ומהעולם הייתה נכדתו של רבין, נועה בן-ארצי, עוד לא בת 19. "תסלחו לי שאני לא רוצה לדבר על השלום. אני רוצה לדבר על סבא שלי", היא אמרה. "תמיד מתעוררים מסיוט, אבל מאתמול אני רק מתעוררת לסיוט. הסיוט של חיים בלעדיך וזה בלתי ניתן לעיכול".

"הטלוויזיה לא מפסיקה לשדר את תמונותיך, ואתה כל כך חי ומוחשי, שאני כמעט נוגעת בך. אבל רק כמעט, כי כבר לא אוכל", אמרה בן-ארצי. "סבא, אתה היית עמוד האש שלפני המחנה, ועכשיו נותרנו רק המחנה, לבד, בחושך וכל כך קר לנו ועצוב. אני יודעת שאנשים מדברים במונחים של אסון לאומי, אבל איך תנסה לנחם עם שלם או לשתף אותו בכאב הפרטי שלך כשסבתא לא מפסיקה לבכות ואנחנו אילמים, מרגישים את החלל הענק שנותר ריק בחסרונך".

לאחר כמה ימים פורסם, מפי מקורות ביטחוניים בכירים, כי דו"ח ועדת החקירה הפנימית של השב"כ מצא ליקויים חמורים במימוש נוהלי האבטחה. בבסיס תוכנית האבטחה לאירוע לא עלתה אפשרות שיהודי יתנקש ברבין. הוועדה המליצה על פיטורים של שני ממלאי תפקידים בכירים באגף האבטחה של השירות, ובהמשך שילמו את המחיר גם בכירים אחרים בעקבות דו"ח ועדת שמגר.

הוועדה הפנימית בשב"כ, פורסם בימים הראשונים, שיבחה את המאבטח שנפצע, אך הוא חש רגשי אשם. לחבריו הוא אמר אז כי הוא מאשים את עצמו וכי בגללו מת רבין ונהרסה המדינה. הוועדה מצאה כי המאבטח שנפצע פעל למופת, על פי כל הכללים והנהלים.

במקביל, נעצר אבישי רביב - מי שנחשב אז לראש ארגון "אי"ל" ומאוחר יותר התברר כי הוא סוכן השב"כ שמפניה. רביב הובא לדיון בבית המשפט השלום בתל-אביב כשהוא מוקף בכ-20 בלשים וכבול באזיקים בידיו וברגליו. המשטרה טענה אז כי רביב קשר יחד עם אחרים "קשר לרצוח

 את ראש הממשלה ולא עשה דבר כדי למנוע את המעשה". רביב עצמו אמר: "לא ידעתי על כוונתו של הנאשם ברצח. שמעתי את הדיבורים שלו, אבל אף אחד לא לקח את זה ברצינות. המעצר שלי הוא מעצר שווא, מעצר פוליטי. כולם ידעו על הדיבורים שלו".

פחות משבוע לאחר הרצח דיברה לראשונה גאולה עמיר, אמו של הרוצח. היא אמרה אז: "בנים גידלתי ורוממתי והם פשעו בי ובעם ישראל. אני לא יודעת אם יש לי זכות, אני לא יודעת אם אני נמצאת בעמדה שיכולתי להסביר ללאה רבין, אני יכולה לומר לה: 'אני האמא, לא הייתי מצפה ומייחלת שהבן שלי יגיע, יפגע ויגרום לכם לאסון הנורא".